פרשת וירא – חיל ורעדה

ההסבר הלא הגיוני הוא היחיד שהגיוני

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. (בראשית כ"ב, ג')

אין ספק שפרשת וירא היא אחת המרתקות והעמוסות בסיפורים מבין כל הפרשות בחמשת חומשי התורה. ישנם לפחות חמישה-שישה סיפורים בפרשה שיכולים לפרנס כל אחד לבד תלי תלים של פרשנויות – אברהם והמלאכים, סדום ועמורה, הגר וישמעאל, שרה ואבימלך, וכמובן – הדרמה הגדולה מכולם שמאפילה על כל שאר האירועים הסוערים בפרק, עקדת יצחק.

אחד הדברים שצדו את תשומת לבי כשחזרתי אל הפרשה לקראת כתיבת הפוסט הנוכחי, היא שיש כאן מעין שידור חוזר של הפרשה הקודמת – לך לך. שלושה סיפורים שבעצם חוזרים על עצמם בוורסיה מעט שונה וגם יותר עוצמתית:

הסיפור הראשון הוא חזרה על סיפור שרה ומלך מצרים. שוב אברהם משקר לגבי היותה של שרה אחותו והיא נמסרת בידי מלך זר. הפעם אפילו אלוהים מתערב כדי להוציא את אבימלך מלך גרר מההסתבכות שאברהם מכניס אותו אליה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם, גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת, וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ, מֵחֲטוֹ-לִי; עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ, לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ.

הסיפור השני הוא שרה והגר. שרה מקנאת בהגר ורוצה להיפטר ממנה, אנחנו יודעים את זה כבר מהפרשה הקודמת. כעת היא מבקשת מאברהם לסלק גם אותה וגם את בנה, שהוא כמובן גם בנו. אברהם לא מת על זה, אבל אחרי שאלוהים מבקש ממנו כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ הוא שולח אותם לתעות במדבר.

הנקודה המעניינת כאן היא העובדה שאברהם מצר על גירוש ישמעאל. ולמה זה מעניין? כי כשנגיע לעקדת יצחק נראה ששם לא כתוב וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ כפי שנכתב על ישמעאל. האם זה מרמז שאברהם אהב יותר את ישמעאל? לא יודע. אבל אם מוסיפים לזה את מה שבהחלט רשום במפורש, וזה שיצחק העדיף את עשו על פני יעקב, אני מתחיל להרגיש כיהודי כמו בן דחוי… וכשמתבוננים באופן בהיר רק על הפשט קשה להימנע מלומר את הדברים הבאים – אמותינו היקרות תמרנו וסכסכו בנינו לבין בניהם של ישמעאל ועשו סכסוך שאת מחיר הדמים שלו אנחנו משלמים עד עצם היום הזה.

הסיפור השלישי שחוזר על עצמו הוא הניסיון של אלוהים את אברהם. אחרי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. מגיע וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים,  אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

תלי תלים והרי הררים של פרשנויות עסקו בשאלה כיצד יכול היה אברהם להסכים להקריב את בנו? הרי לא רק שזה מעשה שקשה לתפוס מבחינה אנושית, זה גם מנוגד לכל מה שהדת החדשה שאברהם ייסד אמורה לייצג.

אחת הפרשנויות המרתקות בעניין הזה היא של הפילוסוף הדני סרן קירקגור במסה האפית 'חיל ורעדה'.

דבריו של קירקגור מורכבים מאוד ועל אף שקראתי אותם יותר מפעם אחת, אני עדיין נזהר מלומר שהצלחתי לרדת לסוף דעתו.

מה שאהבתי בפרשנות של קירקגור זה את הטענה שאברהם מייצג בסיפור העקדה את האבסורד שבקיום האנושי ואת הפרדוקסליות שבו. עד כמה שהבנתי משגת, קירקגור מעלה את הטענה שאברהם האמין באמונה שלמה בנקודת זמן אחת בשני דברים סותרים לגמרי – שעליו להקריב את יצחק כי זה מה שאלוהים רוצה ושאלוהים לא ירצה בסופו של דבר בקורבנו של יצחק.

ההסבר הלא הגיוני הזה הוא ההסבר ההגיוני היחיד שאני מסוגל להכיל בסיפור הזה.

כי באופן שבו אני מבין ותופס את היהדות, אברהם לא עמד בניסיון העקידה. הוא נכשל בו. ומה שמוכיח את זה היסטורית, כפי שהצעתי בשבוע שעבר, זו העובדה שלא הוא הופך בסופו של דבר להיות אבי האומה אלא הנכד שלו. ולא הוא נרשם בדפי ההיסטוריה כמנהיג העברי הגדול אלא מישהו שיעלה על במת ההיסטוריה כמה מאות שנים אחר כך.

ומה שמרמז על כך אולי גם בכתוב זה העובדה ש וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה.

כאילו מה? זה לא רגע לא מספיק חשוב ודרמטי בכדי שאלוהים יופיע בו בכבודו ובעצמו, אז הוא שולח את אחד העוזרים הפרלמנטריים שלו?!

או שאולי מה שאלוהים רוצה לומר כאן בעצם לאברהם זה "הבנתי, אתה עלא כיפאק. עכשיו תוריד את הסכין. הכול בסדר".

כי אולי איפשהו, עמוק בתוכו, מה שאלוהים באמת רצה זה שאברהם יאמר לו "במחילה מכבודך, אבל עד כאן. זה לא".

שבת שלום.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.