שורש הדם הרע
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כ"ז, כ"ב).
ושוב חוזר הניגון… וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא: כִּי יָרֵא, לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.
התפוח לא נופל רחוק מהעץ. וזה בא לידי ביטוי גם בנקודה המשמעותית בפרשה – כפי שתומרן אברהם על-ידי שרה אשתו, כך מתומרן בנו יצחק על-ידי רבקה אשתו.
סיפור לקיחת הברכה מעשו ע"י יעקב במרמה צורם מכמה בחינות:
ראשית, הוא מציג את יצחק באור מאוד לא מחמיא. כמישהו שאפילו אשתו לא סומכת על שיקול דעתו.
שנית, זה מציג את רבקה באור מחמיא עוד פחות – כמישהי שמתמרנת את בעלה, לא רואה אותו ולא מכבדת את העובדה שהוא אוהב את עשו.
הנראטיב הפרשני המקובל מציג את הדברים כך שיעקב היה איש תם יושב אהלים ואלו עשו פרא אדם, ולכן התאים כמובן שיעקב הוא זה שממנו תצא השושלת של עם ישראל ולא עשו.
אלא שאם כך היו פני הדברים, יצחק, אחד משלושת אבות האומה, לא הבין זאת? הוא לא הבין את ההשלכות של מתן הברכה לעשו ולא ליעקב? הרי רק בתחילת הפרשה אלוהים מאשרר לו את ההבטחה שנתן לאברהם אביו וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
מדוע אהב יצחק דווקא את עשו?
תירוץ מוכר אחד הוא שעשו "ידע לדבר" מה שנקרא. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו. וציד בפיו הכוונה לצוד בדברים שבפיו את חיבתם של אלו שחפץ בכך.
אלא ששוב, קשה לקבל את ההצגה של יצחק אבינו כמישהו קל דעת שמקבל החלטות הרות גורל היסטורי על סמך כמה מילים יפות.
זאת ועוד, כאשר רבקה מתכננת כיצד לרמות את יצחק כתוב וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.
על הפסוק הזה נכתב במדרש בראשית רבה (פרשה ס"ה סימן ט"ז):
"אשר אתה בבית" – שבהם היה משמש את אביו. אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים; ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות"
אבל לא רק במדרש, גם בכתוב עצמו אפשר ללמוד על הכבוד שרכש עשו לאביו:
במקום אחד כתוב שליצחק (ורבקה) היה מורת רוח מעשו – כאשר הוא לקח אישה מבנות החתי. אלא שדווקא זה מוביל בסופו של דבר בעיני, למה שהוא הרגע הבאמת גדול של עשו – שאחרי שיעקב עושק ממנו את הברכה, וכשיש לו סיבות טובות מאוד לכעוס על כל המשפחה (מעניין מה היו היחסים בינו לבין רבקה אמו, הכתוב לא מפרט), גם על יצחק אביו, הוא מכבד את אביו בימיו האחרונים ועושה את מה שהוא מבין שכנראה מאוד חשוב לאביו וַיַּרְא עֵשָׂו, כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו, אֶל-יִשְׁמָעֵאל; וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת, עַל-נָשָׁיו–לוֹ לְאִשָּׁה.
אלא שזה מעט מדי מאוחר מדי. הברכה נתנה ליעקב. והדם הרע בין בניו של יעקב – ישראל – לבין בני עשו – אדום (שלפי מסורת חז"ל עמי הנצרות האירופאים הם צאצאיהם) החל לזרום, עד שיהפוך לבסוף לנהרות וימים.
לא סתם כנראה נכתב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, כאשר התחוור לו שיעקב רימה אותו וגנב את הברכה מעשו. הוא הבין שהמשטמה שנוצרה עכשיו בין האחים תיפער בניהם קרע לדורות שאת אחריתו מי יישורנו.
ולמרבה הצער, הוא ידע בדיוק ממה הוא חרד חרדה גדולה מאוד.
שבת שלום.