קטגוריות
כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

פתאום כולם אוהבים את השמנמן (בדידותו של הגאון)

פתאום כולם אוהבים את רונאלדו. לפתע כולם מפלגים בשבחיו ופורטים את הישגיו. מדוע זוכה רונאלדו להכרה רק עכשיו? מה השתנה פתאום שהפך אותו ממושא לעג, אל-גורדיטו (השמנמן), ל"גאון בלתי מובן"?

יש משהו בהם, בגאונים, שיוצר אצלנו אנטגוניזם. הקלילות הבלתי מוסברת שבהם הם עושים דברים שעבורינו הם בלתי אפשריים נותנת תחושה כאליו הם לועגים לנו "האנשים הרגילים". רק כאשר הם יורדים מהבמה, וכבר לא מאיימים עלינו, הם זוכים סוף-סוף להערכה ואהבה. יש המון עצב בכך שכ"כ הרבה גאונים זכו להכרה שנים ארוכות לאחר מותם ולא זכו לקטוף את פרי עמלם.

גם ברונאלדו היה משהו מכעיס. "אם אחד כזה משחק בריאל גם אני יכול לחתום לפחות במורסייה" חשב לעצמו במידה רבה של צדק בטטת הכורסה המצוייה בעודו צופה באיש העגלגל, כבד תנועה והמגושם הזה. רק שאז לפתע היה רונאלדו מקבל את הכדור (כמו שהוא אוהב- עם הפנים לשער קצת מחוץ לרחבה) מנער בקלילות כל מי שנקרה בדרכו ומגלגל את הכדור לרשת בנון-שלנטיות של יום שישי אחה"צ בשכונה.

הרבה יוהרה שידר רונאלדו בקלילות והפשטות הזו שבה השיג את כיבושיו וכאילו בכדי להוסיף חטא על פשע אפילו לא טרח לכסות את מעשיו באותה מעטפת מלאכותית מוכרת של "עבודה קשה" ו-"מקצוענות". איכשהו כל פעם שהיה עולה למגרש זה היה נראה כאילו הרגע הוריד שני לאפות מעורב בציון הקטן- תמונה שהשתלבה היטב עם הדיווחים המפורטים ממסיבות השחיתות שערך ממדריד ועד ריו והקלואז-אפים על החברה-דוגמנית התורנית ביציע.   

אלא שזו בדיוק הטרגדיה של הגאון- אותה אהבה שנמנעת ממנו היא בדיוק הדבר לו הוא זקוק יותר מכל. הגאון זקוק למעטפת חמה ומפרגנת משום שעולמו הפנימי מלא בדידות וניכור- ניכור כלפי עצמו שנובע משאיפתו לשלמות וסלידתו מהבינוניות. פעמים רבות עולמו הפנימי של הגאון מבולבל ואף כאוטי. בהתחשב בעובדה שגאונות מלווה פעמים רבות בסוג כזה או אחר של שיגעון אין זה פלא שלסיפורו של הגאון יש כמעט תמיד סוף טראגי- ואן-גוך חתך לעצמו אוזן, ניטשה סתם בכה..

בעידן התבונה הגאון הוא זן נכחד. הגאון אינו יכול להסביר ולייחצן את מעשיו, אין באפשרותו לצפות אותם במעטפת של תיחכום ומורכבות. עבורו, מעשה הגאונות הוא הדבר הכי פשוט וטבעי בעולם. הגאון חי על תחושות, פועל מתוך רגש ואינטואציה. כל אלה הינם מצרכים חסרי ערך בעולם שמקדש תבניות, מספרים ונתונים מדוייקים.

לכן כולם מתגעגעים פתאום לרונאלדו, כשאנחנו מסתכלים כיום סביבנו ורואים חלוצים שהופכים לשחקני כנף ועוזרי מגינים אנחנו מבינים שהיכולת של רונאלדו לשחק כדורגל בפשטות וקלילות הולכת ונעלמת מהעולם. אפילו רונאלדיניו, יורשו הטבעי, חווה ימים קשים על רקע אותן טענות מופרכות של יוהרה, זלזול וחוסר מקצוענות. גם לו מתחילים פתאום לספור את הקילוגרמים.

הגאון לא צריך שילמדו אותו. הוא צריך שיבינו אותו. שיתנו לו לעשות את מה שהוא אוהב. אין זה פלא שאת רגעיו היפים ביותר חווה רונאלדינו תחת מאמנים כמו בובי רובסון, פילפה סקולארי וויסנטה דך-בוסקה. כל אלה דמויות אבהיות, סמכותיות אך לא סמכותניות, שהבינו לליבו וקיבלו אותו כמות שהוא. בעיצומו של המונדיאל ביפן, רגע לפני אחד המשחקים בשלבי ההכרעה של הטורניר, הופיע פתאום רונאלדו עם תספורת מגוחכת שהייתה גורמת לדרור קשטן לשלוח אותו בחזרה על המטוס הראשון הבייתה. אלא שאת סקולארי זה דווקא הצחיק: "אם לרונאלדו יש זמן להתעסק בשטויות כאלה" אמר לעיתונאים שחיפשו דם "סימן שהוא במצב מצויין". ההבנה והרגישות הזו לנפשו הילדותית משהו של אל-גורדיטו השתלמו כשרונאלדו כבש את כל שלושת השערים של ברזיל בחצי-הגמר והגמר והעניק לסקולארי וברזיל את הגביע העולמי. סקולארי ידע שעדיף שרונאלדו ינתב את הלחץ שהוא חווה באופן טבעי לסיטואציה למעללים טיפשיים מעין אלו מאשר שישמור אותו בבטן ויקרוס כפי שקרה לו בדיוק באותו שלב של המונדיאל ארבע שנים לפני כן.

ארסן ונגר הוא מומחה גדול נוסף בטיפול בגאונים. שניים מהגאונים הגדולים בדורינו- תיירי הנרי ודניס ברגקאמפ- הפכו תחת ידיו לרבי אומנים אחרי שכבר היו בדרך לפח הזבל של ההיסטוריית הכשרונות הלא ממומשים. וונגר הבין לנפשותיהן השונות והמיוחדות- לברגקאמפ בעל החרדות וויתר על משחקי החוץ באירופה (מה שאולי עלה לו בכמה עונות מבוזבזות בליגת האלופות) ועבור הנרי יצר שיטת משחק שלמה שמטרתה למקסם את יכולותיו. בהעדר החממה המגוננת של הצרפתי אי זה פלא שהנרי של ברצלונה נראה לא ממוקד וחסר התמצאות- בדיוק הפן השני של הגאונות.  

אלא שבניגוד לרונאלדו, השניים האחרונים לפחות השכילו לשמור, ולו רק למראית עין, על דימוי של בעלי מוסר עבודה גבוה. אל-גורדיטו בחר להכעיס, ושילם את המחיר.