אליפות אפריקה הסתיימה אתמול ודווקא משחק הגמר בין מצריים לקמרון היה אנטי-קליימקס לאליפות נפלאה תוססת ושמחה, מלאת שערים וצבע. הפעם הראשונה בה נחשפתי לאליפות אפריקה היתה לפני 16 שנה באליפות שנערכה בסנגל, משם זכור לי בעיקר דו-קרב הפנדלים יוצא הדופן במשחק הגמר בין גאנה לחוף-השנהב שהסתיים בניצחון 11-10 לאנשי החוף. בימים ההם בשורת הכבלים הייתה עוד בחיתוליה ו"יס" רק מילה באנגלית וכך יצא אחרי המשחקים עקבתי בערוץ הירדני המיתולוגי שם השדר היה מפציח פעם ברבע שעה ובלי קשר לנעשה על המגרש היה מדווח ש- "נח'נא פיל שאות' א-תני פיל נ'תיג'את סאבעה ווא-סאתין"… מאז חלפו הרבה מים בנילוס ואליפות אפריקה שהסתיימה אמש בגאנה כבר היתה אירוע שנערך בקדמת הבמה הספורטיבית. כאן באנגליה המשחקים שודרו בשני ערוצים שונים, בינהם ה- בי.בי.סי הממלכתי ששידר את כל המשחקים בשידור ישיר.
כל זה חלק ממגמה סוחפת בכדורגל האירופי בכלל, והאנגלי בפרט, של הגירה מסאבית של הכדורגל האפרקיאי ובמיוחד השחקן האפריקאי. כיום הכוכבים הגדולים באליפות הם שמות מוכרים לכל חובב כדורגל, וחוף-השנהב, גאנה וגינאה הם כבר לא רק שמות של שדות מחקר אנתרופלוגיים. למרבה השמחה ההתמערבות הזו עדיין לא פגמה בחדוות המשחק וביציריתיות של הכדורגל מהיבשת השחורה. האליפות הנוכחית הסתיימה, למשל, עם יבול שערים משובח של למעלה משלושה למשחק. בנוסף גם נהננו מכדורגל משובח ומשילוב מושלם בין טכניקה ואתלטיות של השחקנים האפריקאים, שילוב שבשיאו מוביל להרגשה שהחבר'ה האלה הםה הם הדבר הבא בכדורגל העולמי. כמו שכבר כתבתי כאן, שילוב של כח ומהירות עם טכניקה הוא החבילה המושלמת ולראייה שכל קבוצת פאר אירופית שמכבדת את עצמה מתהדרת כיום לפחות בשלושה ארבעה שחקנים אפריקאים מובילים בסגל שלה.
אלא שבניגוד להרגשה הראשונית שלי, התהליך הזה של הפיכת אפריקה לכח המוביל בעולם עדיין רחוק מלהבשיל. מה ששיכנע אותי בכך היה דווקא משחק הגמר אמש. לגמר הזה הגיעו קמרון ומצריים- שני נבחרות שיחסית הציגו את הכדורגל ההגנתי ביותר באליפות הזו. מצריים מסיימת את הטורניר עם חמש ספיגות בלבד (ממוצע של פחות משער למשחק) וגם קמרון, אחרי התבוסה במשחק הפתיחה (4:2 לאותה מצרים) נעלה את השער וספגה רק ארבעה שערים בחמשת המשחקים הבאים שלה בטורניר. מסתבר, אם כן, שגם בשביל לזכות באליפות אפריקה צריך קצת יותר ממשחק התקפי משובח ושחקנים בעלי טכניקה עילאית.
האירופה אנחנו מכירים את זה ממזמן- שני הנבחרות האירופאיות האחרונות לזכות בתארים, יוון ואיטליה, עשו זאת בעזרת כדורגל ציני, משמעת טקטית, הגנת ברזל והרבה יותר מדי נצחונות על חודו של שער מקרי.
אולם, ובאופן מפתיע, דוגמא טובה אף יותר לכך היא דווקא נבחרת ברזיל. ברזיל שהציגה לעולם משך עשרות בשנים מה את הרפטואר של הנבחרות האפריקאיות דהיום (אם כי בכל זאת עם מעט יותר כישרון..)- כדורגל משובח ואינבדואלים מציתי דמיון- עשתה את הסוויץ' שלה במונדיאל של 94' וסיימה בצורת ארוכה של 24 שנים עם זכייה בתואר בסטייל אירופאי לחלוטין. לא פלא שהקפטן של אותה נבחרת, דונגה, הוא זה שנקרא לדגל אחרי הכישלון במונדיאל האחרון. בקופה אמריקה שנערך בקיץ בוונצואלה הציג דונגה את הנבחרת הבריזאלית הכי גרמנית שנראתה אי פעם- נבחרת ששיעממה במרבית שלבי הטורניר אך זכתה בסופו של דבר בגביע על חשבון ארגנטינה הנפלאה של שלשיית טבז-מסי-ריקלמה.
חוף השנהב, גאנה ודומותיהן יצטרכו לבצע את אותו שינוי, שביסודו הוא מנטלי, ע"מ להתמודד ברצינות על תואר גביע העולם. השינוי הזה, למצער, יהיה כרוך בהפחתה משמעותית של האלמנט האטרקטיבי במשחק שלהם. האם הם מוכנים לכך? תשובה ראשונה נקבל כבר במונדיאל שיערך אצלהם קרוב לבית בדרום-אפריקה בעוד קצת למעלה משנתיים.