קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

שירת הוובוזלה (17): לילה בלי כוכב

null

אחת התופעות המרתקות במונדיאל הנוכחי היתה קריסתם של הכוכבים – רונאלדו, רוני, קאקה ומסי כבשו ביחד שער אחד (מקרי של רונאלדו נגד צפון-קוריאה) והלכו כולם הביתה לכל המאוחר כבר בשלב רבע-הגמר.

השאיפה להתמסר ולהעריץ מישהו חכם, חזק ומוכשר ומאיתנו היא צורך אנושי בסיסי שמקבל ביטוי אפילו בחוויה המאוד אינטימית של התאהבות (כפי שטוענת בין השאר 'תאוריית ההתקשרות' של ג'ון בולבי).

מאז מראדונה ב- 1986 כולנו מחכים לזה המורם מעם שייקח על גבו נבחרת כל הדרך לזכייה בגביע ויצית את דמיוננו (להרחבה בנושא מומלצת הרשימה המצוינת הזו של ניר הופמן-'הופ'). אבל מאז זה לא קרה וספק אם יקרה בעתיד הנראה לעין.

הכוכבים אליהם נישאו עיננו ערב המונדיאל הנוכחי נראו אובדי עצות מחוץ לחממת המועדונים שלהם וכשנכשלו חיפשו להאשים את המאמן, האוהדים, חבריהם לקבוצה וכל העולם בעצם (אולי יוצא הדופן היחידי שראוי לציון בעניין הזה הוא ליאו מסי שדווקא כן לקח איזושהי סוג של אחריות אחרי התבוסה לגרמניה).

סיבה אחת היא שהכדורגל כיום הוא משחק אותו הרבה יותר קשה לשחקן יחיד לנצח לבדו – המגרש צפוף יותר, המשחק פיזי הרבה יותר ולמעשה כל הקבוצה, לא רק הבלמים והמגנים, משתתפת במשחק ההגנה.

במשחק של היום כדי לכבוש צריך לגבור לא רק על ההגנה אלא על כל קבוצה וזה משהו ששחקן בודד, גדול ככול שיהיה, לא יכול לעשות. אתם יודעים מה? ספק אם מראדונה או פלה בשיאם היו מצליחים לעשות בכדורגל של היום מה שעשו במשחק כפי שהיה בזמנם.

אבל יש גם סיבה רחבה יותר שקשורה לעולם בו אנו חיים – עולם שבו נדמה כי אין יותר מנהיגים.

תראו את הדור החדש של הפוליטקאים: אנשים כמו ברק אובמה, דיוויד קמרון וביבי נתניהו – יותר מאשר הם 'מנהיגים' אפשר לומר שהם 'מונהגים'.

כאלה שמנסים להימנע כמו מאש מלקיחת אחריות וקבלת החלטות שנויות מחלוקת- האל"ף בי"ת של מנהיגות. במקום זה הם נראים יותר כמו עובדים סוציאלים שמנסים לעשות שכמה שיותר יהיו מרוצים כמה שיותר מהזמן.

התופעה הזו מרתקת משום שהיא מתרחשת דווקא בזמן שבו האינדיבידואליזם היא הדת החדשה – עידן שבו אדם נמדד לפי מה שהשיג בעצמו ובשביל עצמו והרבה פחות לפי מה שהשיגה החברה בה הוא חי ומה היתה תרומתו לכך.

ההיגיון הפשוט אומר שדווקא אווירה שכזו אמורה להיות נוחה לצמיחתם של 'כוכבים' שיש להם כל הלגיטמציה להתרכז רק בעצמם מבלי להתחשב בצרכים וברצונות של סביבתם (במקרה של שחקני כדורגל- הקבוצה, הנבחרת וכו').

אלא שמסתבר שאולי אינדיבידואלים מוכשרים גדלים כיום לא פחות מבעבר, אבל הם נעדרים את המשהו הזה שהופך אדם מוכשר בתחומו ל-'כוכב'- יסוד מנטלי בעיקרו שהוא היכולת לקחת אחריות, לא לפחד לסכן את שמך ומעמדו ולהכניס עצמך לסיטואציות של "צל"ש או טר"ש".

במובן הזה הכוכבים של היום הם ראי של האינדיבידואלים בחברה בה אנו חיים – ילדותיים, נעדרי חוסן נפשי ואומץ להסתכן וכן.. גם לטעות.

ייתכן וזה נובע מכך שכיום הצלחה באה לפעמים מהר מדי ובקלות מדי: פוליטקאים, כוכבי ספורט ובידור מואדרים ומתוגמלים הרבה מעבר לכל פרופורציה והופכים לדמויות נערצות המושוות לגיבורים היסטוריים בצורה כמעט זולה.

מסי, פדרר, וודס מוכתרים ל"גדולים בכל הזמנים" עוד לפני שפרשו בכלל, וברק אובמה זוכה בפרס נובל שלום עוד לפני שיישב סכסווך שכנים ברחוב שלו בשיקאגו.

במצב עניינים שכזה התוצאה היא שאכן לא מתפתחים אנשים עם הכישורים הנחוצים להיות 'מנהיגים' ולא 'מונהגים' – הם פשוט לא עברו את התהליך הנדרש של ניסוי וטעייה (או תהייה) ושל התמודדות על כשלונות ואכזבות וצמיחה מתוכם.

אולי הדוגמא האקטואלית ביותר היא החלטתו של לברון ג'יימס לעזוב את קליבלנד ולהצטרף קבוצת הגאלקטיקוס הנבנת במיאמי (במאמר מוסגר רק אומר שקצת מוזרה לי הביקורת עליו באמריקה – חברה שמקדשת את התוצאה הסופית והשורה התחתונה – כשהוא עושה מעשה שמשרת בדיוק את השורה הזו):

בהחלטה זו מודה בעצם לברון, אחד שעוד כשהיה תלמיד תיכון הושווה למייקל ג'ורדן, בעובדה שהוא כנראה לא מספיק טוב בשביל להוביל קבוצה לאליפות.

'כוכב' אמיתי, מנהיג, לא היה מפחד לסיים קריירה בלי תואר והיה ממשיך להאמין ביכולת שלו לקחת את הקבוצה בה הוא משחק למטרה הנכספת.

הנה למשל סטיבן ג'רארד, שכנראה יסיים את הקריירה בליברפול בלי אליפות, אבל יש לו ערכים של מנהיג ומעולם פעם לא פחד לקחת אחריות או הפסיק להאמין בקבוצה או בנבחרת. אפילו אם במקרה של ליברפול, ובמיוחד נבחרת אנגליה, זה נראה לעתים תלוש מהמציאות.

ג'רארד אולי לא יהיה אלוף אנגליה, וודאי שלא אלוף עולם, אבל אף אחד לעולם לא יאמר שלא היה לו האומץ לנסות ככל יכולתו. רב הזמן עם כלים מוגבלים מאוד ולמעשה כנגד כל סיכוי סביר.

על אותו משקל, אם לחזור שוב לעניין המונדיאל, ניתן להתבונן במקרה המרתק של נבחרת ספרד: נבחרת שאין בה כוכבים, ששני השחקנים הכי משמעותיים שלה – צ'אבי ואנייסטה – הם הכי אנטי-סטארים שיש (מישהו יודע איך נראות בנות הזוג שלהם?), אבל נמצאת על סף הישג חסר תקדים של זכייה בגביע-העולם כאלופת אירופה מכהנת.

אלא שאולי כאן בעצם טמון המפתח להבנת הסוגייה:

נבחרת ספרד שיחקה בטורניר את הכדורגל הכי קבוצתי שיש, עם סגנון המשחק המבוסס על שיתוף מספר השחקנים הרב ביותר בהנעת הכדור ובבניית ההתקפות והכי פחות על הברקות אינדיבדואליות.

ובתוך התבנית הזו צ'אבי ואנייסטה, למרות שהם לא כוכבים במובן ה'סטארי' של המושג, הם תמיד הראשונים לבוא לקבל את הכדור כשהמשחק תקוע ומתנהלים על המגרש כמו מנהיגים אמיתיים.

ספרד הנוכחית היא ברצלונה מחוזקת, או בעצם נבחרת קטאלוניה, לא רק בגלל שרוב שחקני ההרכב מגיעים משם (כפי שהעיר בצדק אבישי בתגובות לפוסט הקודם), אלא גם משום שהיא אימצה את שיטת המשחק, פילוספיית הכדורגל והאתוס הקטאלני של שיתוף ואחדות מטרה.

אם תרצו, התגובה הנזעמת של כל השחקנים, כולל הספסל, לאנוכיות של פדרו (קטאלני דוקא..) שלא מסר לטורס בהתקפה המתפרצת לקראת סיום המשחק מול גרמניה, ממחישה זאת יותר מכל.

וכך יוצא שדווקא מתוך האתוס הזה, של העדפת הקולקטיביזם על האינדיבידואלים, צומחים טיפוסים מנהיגותיים כמו צ'אבי, אנייסטה ופויול, שתמיד נמצאים ראשונים כשהעסק תקוע וצריך יד מכוונת, ואפילו פדרו, בוסקטס ופיקה שבהופעת בכורה במעמד מסוג הזה נראו לאורך הטורניר ככאלה ששום דבר לא ממש מפחיד או מלחיץ אותם.

המקרה של ספרד, או בעצם קטאלוניה, מלמד אותנו, אם כן, לקח חשוב ואף מפתיע במידה רבה:

הלקח הזה הוא, שבהפוך ממה שניתן אולי היה לצפות, דווקא מתוך חברה שמקדשת ערכים קולקטיביסטיים סביר יותר שיצמחו מנהגים, או 'כוכבים', מאשר מתוך חברה שמקדשת אינדיבידואליזם.

11 תגובות על “שירת הוובוזלה (17): לילה בלי כוכב”

מה עם זידאן ? הוא סחב את צרפת כמעט לבדו את הגמר במונדיאל שעבר.

בקשר לאתוס הקטלוני, אני לא בטוח שיש כזה, צ'אבי לא משחק כדורגל מהיום ואפשר לומר שהחוסן המנטלי כביכול של ברצלונה ולאחר מכן של ספרד הוא תופעה של השנים האחרונות, אולי מעידן רייקארד, אוהדי ברצלונה מקורייים יספרו לך על הלוזריות שהיתה דבוקה הרבה שנים בקבוצתם, שלא נדבר על נבחרת ספרד.

כמה הערות, ברשותך אדוני היו"ר :-))

1. אני בוודאי מסכים באופן עקרוני עם מה שאתה אומר, ובכ"ז – אובמה? מונהג? אתה רציני? הבנאדם שהלך לרפורמת בריאות מהפכנית, נגד דעת קהל שהיתה מאוד חזק נגד העניין הזה? (אף אחד לא זוכר כבר כמה הפגנות היו נגדו, כשטענו שהוא "מרקסיסט" ו"סוציאליסט" והשוו אותו להיטלר, ולא התחלתי לדבר בכלל על גלן בק…). נכון שהניצחון של אובמה היה סוחף, אבל בלא מעט קטעים הוא הסתכן והלך דווקא נגד דעת הקהל ונגד הקונצנזוס האמריקני השמרני. אפשר בהחלט לומר את זה על נתניהו ועל ברק ועל אולמרט (במידה רבה), מנהיגים קטנים שמתבססים על סקרי דעת קהל (אני קורא עכשיו את "חרקירי", שכתב רביב דרוקר על הכהונה הראשונה של ברק כראש ממשלה, ואחד הדברים המדהימים שמספרים שם הוא על כמות הסקרים שברק ערך, כדי לבדוק "מה העם חושב" במקום לעשות את "מה שדרוש לעם", אם לצטט את דוד בן-גוריון)

2. אני לא מסכים שבספרד אין כוכבים, אבל אני בהחלט מסכים שאם יש כוכב גדול – פרננדו טורס – אז דווקא הוא לא הגיע, בעוד וייה שעדיין אין לו הילה של כוכב (למרות שלדעתי היא מגיעה לו, לאור הרקורד שלו בשנים האחרונות) יכול להפוך הערב לאחד האנשים שיובילו את ספרד לגביע היסטורי.

3. בעניין של לברון ג'יימס – אהמממ, אני די קרוע מבפנים. אני מעריץ של לברון, אני חושב שהוא הכדורסלן הכי טוב וגם אהבתי את אופיו (בניגוד לקובי, שאני פשוט לא יכול לאהוב. לא יודע למה, זה פשוט ככה) – ואני בהחלט יכול להבין את הרצון שלו לקחת אליפות, ואת התחושה שלו שבקליבלנד זה כבר לא יקרה. מצד שני, יש משהו מאוד מלאכותי ומזויף בהחלטה הזאת לוותר על הקבוצה שבה גדלת ועל הקהל שאוהב וסוגד לך, רק כדי לקחת אליפות – במקום לנסות ולעשות את זה עם קבוצת נעוריך. יש בזה גם משהו מן הסרת האחריות העצמית על הכשלונות של קליבלנד בשנים האחרונות, כאילו לומר "לא אני אשם – אני בסדר, זה הצוות המסייע, זה המאמן, זאת האווירה, זה כולם מסביב – רק אני לא". וזה גם מאוד בעייתי. מה שכן, התדמית של לברון כסוג של טפלון נפגעה קשה מאוד – ואני לא יודע אם היא אי פעם באמת תשתקם. ואם יש מישהו שאני בטוח שרע לו עם כל הסיפור זה דיוויד סטרן. כי הוא בנה את לברון כסופרסטאר החדש של הליגה, כ-LIKEABLE, כגיבור – ועכשיו הוא יצטרך לחפש לעצמו גיבור חדש.

4. ועוד משהו: הכל בגלל הפרסומת של נייק. לא, זה לא קטע על מנחוס, ולא תיאוריית קונספירציה. זה פשוט תחושה שיצרו כאן איזו האדרה והעלאת שחקני כדורגל לדרגת אלים (השיא היה עם הפסל המגלומני הזה של רונאלדו), שזה פשוט היה חייב להתרסק. כמו פרויקט הגלאקטיקוס.

איציק כל הכבוד, כתוב היטב ומעורר מחשבה.

אני רק רוצה לנצל את ההזדמנות ולחזק את העם הקטאלני, שאתמול הפגין את כוחו במיליון וחצי איש שיצאו לרחוב כנגד בית המשפט הספרדי שסירב להכיר בקטאלנים כעם. מעניין למה ההחלטה על התיק שנידון כבר ארבע שנים במערכת המשפט יצאה דווקא יום לפני הגמר, כנראה שיש מי שלא אוהב לראות קטאלנים מובילים את נבחרת ספרד להישגים.

נשאר רק לאחל שבמונדיאל הבא הם ישחקו בנבחרת שלהם. בהצלחה.

אביאל,
זידאן היה נהדר במונדיאל הקודם והאחראי העיקרי להעפלת הנבחרת המאוד הבינונית של דומנאק לגמר (שעכשיו אפשר להעריך אפילו טוב יותר עד כמה זה הישג מדהים). אבל עם כל הכבוד זאת לא היתה הופעה ברמה של מראדונה 86' או פלה 70' וזה עוד מבלי להזכיר את מה שקרה בגמר עצמו.

גם לקחת את אורוגוואי לחצי-הגמר זה הישג אדיר, לא פחות גדול אולי מלקחת את צרפת לגמר, אבל עם כל ההערכה והאהבה לפורלאן אף אחד, בצדק, לא יזכיר את ההופעה שלו בנשימה אחת עם אלו של מראדונה ופלה.

אבישי,
מצטער, אבל אני חולק עליך בעניין אובמה- כל ההתנהלות שלו מאז שנבחר, ועוד לפני, היא התנהלות של מישהו שמנסה בכל הכח לחבק את הקונצנזוס (לא שזה בהרכרח רע, אבל בתנאי שיש לך דעות מוצקות משלך). הסיסמאות שלו נשמעות נפלא אבל ריקות מתוכן. נדמה כי הוא חושב שבעזרת קצת רצון טוב הוא יכול לפתור סכסוכים שגדולים וטובים ממנו יצאו מהם מוכים וחבולים וגם אם יש בזה משהו רומנטי זה מעיד על נאיביות והעדר מנהיגות.

אגב, לגבי אולמרט: אותו דווקא לא הייתי מכניס באותה קטגוריה. לא משנה מה אפשר לחשוב על אמות המידה המוסריות של האיש (אם כי לפני שחורצים את דינו שווה להמתין להחלטות ביהמ"ש), הוא קיבל כמה החלטות מאוד גורליות ושנויות במחלוקת במהלך הקדנציה שלו שלהערכתי בראייה היסטורית עוד יוכח שהיו הרבה פחות "נוראיות" מהדרך שבה שפטו אותן בזמן אמת.

קראתי למשל טור מרתק של רון בן-ישי שמערער, בראייה לאחור, על התזה הרווחת לפיה מלחמת לבנון השנייה היתה כישלון. נכון, נעשו בה לא מעט טעויות, אבל התוצאה הסופית, עפ"י מבחן הזמן, לא בהכרח כזו גרועה כמו שניסו לצייר את זה בשעתו.

לכך אפשר להוסיף את "עופרת יצוקה" ואת המו"מ המאוד אמיץ ומפוקח שהוא ניהל עם אבו-מאזן שאם היתה נתקל באותה גישה גם מהצד השני יכול להיות שהיום היינו במקום הרבה יותר קרוב לפתרון הבעייה הפלסטינית.

בעניין לברון: בהמשך לדבריך, כמו שכתבתי במילה בפוסט- מה בדיוק ציפו שם באמריקה? הרי כל ה- NBA הזה זה מקדש אחד גדול של עבודת אלילים אז שפתאום ה"אל" הראשי יגלה "אנושיות" וידבוק בערכים כמו נאמנות, הכרת תודה והעדפת הדרך על-פני התוצאה הסופית? כל היום מדברים שם על מספר האליפויות של זה ושל ההוא ומודדים הכל לפי מספרים ולפי השורה התחתונה ועכשיו הם פתאום "מזועזעים" שבא שחקן ועושה לעצמו רק את השיקול הקר הזה? באמת שאין גבול לצביעות שם באמריקה…

ואם כבר צביעות, הזכרת את קובי בראיינט – גם אני סולד ממנו. לא רק בגלל שהוא הכוכב הגדול של הלייקרס ואני אוהד הסלטיקס, (אני גם יודע להעריך יריבים מרים כשהם ראויים לכך, כמו במקרה של ראיין גיגס, למשל, או אפילו אלכס פרגוסון שלא צריך לציין כמה עוגמת נפש הוא גרם לי כאוהד ליברפול בעשרים השנים האחרונות) אבל בראיינט זה מסמל את כל מה שדוחה אותי בתרבות האמריקאית.

אפשר לכתוב על זה פוסט שלם (ואפילו יותר מאחד) אבל רק במשפט- את לברון צולבים כי הוא עזב את הקבוצה שלו בשביל לזכות באליפות, אבל לבראיינט, שקנה בכסף את חפותו במשפט אונס (ואני לא אומר שהוא אשם, כמו כולם אני לא אדע לעולם כי המשפט הופסק באמצע, אבל אם הוא באמת חף מפשע אפשר היה לצפות ממנו להילחם על הסרת הכתם הנוראי הזה משמו לפחות באותה נחישות כמו שהוא נלחם על הריבאונד), שכחו כבר מזמן בגלל שהוא "לקח אליפות בלי שאקיל"(!!!)

אריגיא, תודה.

בעניין שציינת- אני לא מצוי כמוך בפרטים של מערכת היחסים המורכבת בין קטלוניה וספרד, אבל עד כמה שאני מסוגל לנתח היחסים בין ספרד לקטלוניה במתכונתם הנוכחית דווקא מועילים ומפרים במידה רבה את שני הצדדים. כשהדוגמא הטובה ביותר היא כאמור נבחרת ספרד הנוכחית.

נחמם מנועים, אני יודע שלא כתבתי כאן כמעט אבל קראתי והחכמתי והנה משהו קטן שלי על הגמר הערב –

על האהבה

בחיים יש רגעים שבונים את הזהות שלנו ומעצבים את אישי ותינו, לעיתים אנו נזכרים בהם והם מעוררים בנו פרץ של רגשות . הרגעים שבהם התאהבנו לראשונה הם רגעים שכאלה , רגעים של התבגרות, רגעים של אכזבות מרות, רגעים של הצלחה . לעולם לא אוכן לשכוח את הפגישה הראשונה עם אשתי האהובה. איך לא היה לי ספק – בסיומו של ערב קסום בו צפינו יחדיו בסרט המתקתק 'שוקולד' וקינחנו בשיחה אל תוך הלילה בחוף הים תחת כיפת השמיים מלאת הכוכבים ולחישת הגלים – לא היה לי ספק בדבר אחד והוא שיש לי ספק האם זו האישה שאוהב. האם איתה ארצה לבלות , להצחיק , לתמוך, לכעוס, להכיר את אמה, לעודד , להתבגר, להביא ילדים לעולם , רק לאחר כמה פגישות נוספות בהן התבררה לי העובדה המרה שהיא לא מבינה על מה המהומה ואיך אפשר לאהוב כדורגל , ידעתי כי זו האישה שנועדתי בשבילה , האישה שתכניס בי קצת פרופורציות לחיים.

כך זה התחיל גם אם אהובתי הגדולה השנייה הולנד, בקיץ 88' התקיימה לה אליפות אירופה בגרמניה , הייתי אז תלמיד בבית הספר היסודי. המונדיאל הראשון שראיתי היה של מראדונה אליו לא כל כך התייחסתי המשחק שזכרתי יותר מכל היה משחק רבע הגמר של ברזיל , שחקן שקראו לו דוקטור שבה את ליבי ואני חושב שאם הייתי רואה אותו יותר יכול להיות שהייתי מתאהב בטעות בנבחרת הצהובה שלו. אלא שבאליפות אירופה ההיא , כבר הייתי בוגר יותר
והייתי סגור על העמדה שלי במגרש – שוער . לא עניינו אותי החלוצים, הקשרים, הבלמים , רק להיות שוער ולמנוע מהכדור להיכנס לשער (זה אגב עלה לי בשני שברים).

ולאחת הנבחרות באותה האליפות היה את השוער המושלם – קראו לו רינאט דסאייב שוערה הענק של ספרטק מוסקבה. גם הנבחרת שלו הייתה נבחרת נפלאה, עם חוליית הגנה פנטסטית , קישור מהיר והתקפה כל יכולה בראשותו של בלאנוב נמוך הקומה הזריז ופרוטאסוב מריח השערים. הנבחרת ההיא גברה במשחק הפתיחה על הולנד , ולאח מכן הביסה בקלות את אנגליה ובחצי הגמר דיכאה גם את האיטלקים כדי לקבוע מפגש חוזר בגמר עם ההולנדים . הולנד פתחה באופן צולע עם הפסד אבל לאחר מכן היא הפגינה כדורגל נהדר והשיא היה השער בדקה התשעים על גרמניה, גם להולנד היה שעור עצום קראו לו האנס ואן ברוייקלן. כך שההתלבטות בגמר הייתה גדולה –מצד אחד דסאייב הפייבוריט שלי מתחילת הטורניר מהצד השני ואן ברוייקלן ? (באותה תקופה לא שמתי כל כך לב להיסטוריה של קרוייף,מיכלס , אנה פראנק … אולי קצת פרנק ארוק האוסטרלי).

ואז באמצע מסיבת יום הולדת של בת הכיתה התחיל משחק הגמר כשהבנות משחקות והבנים סביב הטלוויזיה , הייתי היחידי כנראה בחדר שהתלבט ולא היה כתום לגמרי ואחרי שדסאייב לא הצליח להושיע והכדור ההוא עבר מעל ידיו המושטות ראיתי על הספסל ההולנדי אדם מבוגר לא מאמין . גם אני לא האמנתי איך לכל הרוחות מזווית שכזו השוער הגדול הזה לא מצליח לעצור את הכדור של ואן באסטן ? איך ???? ואז הבנתי, זה כדור שלא נועד להיעצר אצל אף שוער אפילו לו אצל השוער הגדול ביותר שהיה לברית המועצות להציע מאז יאשין , וכאשר ואן ברוייקלן שמע לעצתי (גם אני זינקתי בו זמנית בסלון אל מול הטלוויזיה ) וזינק לפינה הימנית בפנדל של בלאנוב ידעתי ואן ברוייקלן הוא הגדול מכולם ואת הנבחרת שלו אני אוהב יותר. לאחר היסוסים , התלבטויות וכאב על דסאייב עברתי ונישבתי בקסמיי הכתומים.

כאשר יודעים מהי האהבה הגדולה פשוט יודעים ומרגישים. כואבים איתה את ההשפלה של המונדיאל הבא, בוכים אחרי ההצלה של שמייכל, גאים בלחימה ובחזרה נגד ברזיל באמריקה, מתביישים וכועסים על המחנאות של 96', מתרגשים ומפתחים ציפיות עצומות בצרפת ונדהמים מתסכול שאין למעלה ממנו בבית מול איטליה . האהבה גם לעתים נחלשת והקשר נבחן מחדש כאשר יש דברים חשובים יותר בחיים כגון ילדים ופרנסה , לעתים האהובה עלולה כמעט לבגוד ולזנוח את כל מה שהתאהבת בו ואז אתה מרגיש מיאוס כלפיה כמו במונדיאל הקודם, ולעיתים היא יכולה לשוב ולהראות בעינך כמו האישה היפה ביותר בעולם בה התאהבת כמו בפתיחת היורו הקודם, אבל האהבה נשארה והיא תמיד תהיה איתי .

אז נכון הולנד הזו היא לא אותה הולנד הקסומה שהגיעה אל הבאר, השאירה שתי ציפורים על העץ ובעטה בדלי , היא הרבה פחות מוכשרת מקבוצות עבר גדולות יותר או פחות, היא לא משחקת כמו שרוצים שהיא תשחק, יש לה מזל , ויש שיגידו שהיא בכלל לא ראויה למעמד ובייננו אם נהיה מציאותיים לרגע הולנד הזו יכולה להתפרק היום (הגנה שמתאימה בקושי לגביע ערי הירידים) ולחזור עם תבוסה צורבת בבמה החשובה מכל. אבל היא עשתה את מה שאף הולנד אחרת לא הצליחה לעשות וזה גרמה לאוהדים שלה להאמין .

למרות הטיקי טאקה, היתרון בכל עמדה על המגרש, העליונות בכל המשחקים של הספרדים והעוצמה של הנבחרת האדומה , זו הזדמנות שלא תחזור ואני עדיין מאמין.

אז תודה לכם לכל השחקנים והצוות שלא נתנו לו יותר מדי סיכויים (בראש ובראשונה מודה, אני), אשר האמין כל העת שהוא הגיע לדרום אפריקה כדי לקחת את הגביע , גם אם בסופו של דבר הוא לא יגיע לאמסטרדם גרמתם לכל האוהבים האמיתיים שלכם אושר וגאווה.

מוקדש לאשתי האוהבת שסובלת אותי בכל ימי המונדיאל הזה, ובכלל !

איציק, תודה. אני כבר לא יכול יותר, הצמרמורות גומרות אותי .

רוני,
חשבתי עליך בימים האחרונים, רציתי לכתוב לך אבל העדפתי לחכות עד אחרי הגמר. הקדמת אותי.
אינני אוהד של אף אחת מהנבחרות הערב אבל נטיית הלב שלי היא ספרד – בגלל אנייסטה ובגלל הכדורגל המיוחד.
ובכל זאת, אם הולנד תזכה אני אשמח מאוד בשבילך.

הגעתי לכאן רק במחצית וחבל, כי אני לא מספיק לקרוא את התגובות והמחצית השניה מתחילה…
פוסט מרתק. המנהיגים כעובדים סוציאליים, הכוכבים -אינסטנט שלא עברו את התהליך הנדרש – אבחנות חדות ומעולות.
תודה על המחמאה והלינק.
…חוזר למשחק. מקווה שישתפר משמעותית.

סגור לתגובות.