ערבים מהסוג הזה משמרים את ליברפול כמועדון גדול שזו עדיין חוויה מאוד מיוחדת לאהוד
במחצית אמרתי לחבר: "נו מה חשבת שיהיה, איזה 2:0 סולידי? הרי זה היה ברור שבסוף זה ייגמר עם שוויון בדקה התשעים ואיזה 9:8 בפנדלים".
לא ברור מאיפה הנטייה הזו לאובר דרמטיות, למשחק מוגזם, אבל מה שברור שהיא משתלבת היטב באתוס של המועדון הרגשי, חם ויצרי הזה. זה גם הופך גם תואר די שולי בימים כתיקונם לאירוע שיהיה אפשר לתייק בכבוד בזיכרון הקולקטיבי של המועדון.
בסופו של דבר ערבים מהסוג הזה משמרים את ליברפול כמועדון גדול שזו עדיין חוויה מאוד מיוחדת לאהוד.
אם יש תמונה שאני אקח מהמשחק הזה היא לאו דווקא זו של סטיבן ג'רארד מניף גביע (גם, אין על ההנפות שלו), אלא של כל אותם ילדים אדומים ביציע בשלבים השונים של הערב – תופסים את הראש, משתוללים משמחה, שוב תופסים את הראש, מתפללים ובסוף קורנים מאושר – לדעתי חלקם אפילו נולדו לאבות שלא ראו את האליפות האחרונה של ליברפול ואם הם עדיין בוחרים לאהוד את הקבוצה הנהדרת הזאת, היא אכן לעולם לא תצעד לבד.