"ציניות היא שריון זול של אנשים שלא בנו כלום, שרק עומדים מהצד ואומרים דברים שנראים להם שנונים" (יאיר לפיד)
התחושה הראשונה שהייתה לי אתמול בערב, דווקא מול הנאום של בנט, עוד לפני זה של לפיד, היא שהתוצאות של הבחירות האלה אומרות דבר אחד משמעותי – שהישראלים הם הרבה פחות ציניים מאלו שמסקרים אותם.
שהם מעדיפים כאלה שמדברים איתם על תקווה ולא כאלה שמפחידים אותם, כאלה שבאמת אוהבים את המקום הזה ואכפת להם ממנו, ולא סתם מנסים להעביר את הזמן כי הם נתקעו בו. לכן בכל מערכת בחירות מחדש הם חוזרים ומנסים להאחז באותו אחד שייתן להם את התקווה. לפני ארבע שנים זו הייתה ציפי לבני, הפעם זהו יאיר לפיד.
למרות שיש להם את כל הסיבות לכך, הישראלים לא מוותרים, הם מתעקשים להישאר אופטימיים, להמשיך ולהאמין. לא להיגרר למחוזות הציניות והייאוש. זו הבשורה הגדולה של הבחירות האלה לדעתי, ולא משנה עבור מי הצבעתם, זה משהו שאתם בהחלט יכולים לשמוח עליו היום.
*
את הטקטס הבא פירסמתי לפני כשנה, עם הודעתו של יאיר לפיד על כניסה לפוליטיקה. נדמה לי שהתוצאות מאמש מראות, שלמרות האופן הצונן שבו הם התקבלו אז באכסנייה זו, לא מעט אנשים בכל זאת הרגישו כמוני.
*
מישהו לרוץ איתו
(פורסם לראשונה: 9 בינואר, 2012)
הנה סיבה אחת לאהוב את יאיר לפיד – אנשים ציניים לא סובלים אותו. אנשים ציניים לא לחינם כותבים חד כתער, אכן יש להם חושים מחודדים. חושים לזהות כל דבר שיש בו מעט חום ורגש ולצנן אותו. ציניים מלשון צינה.
את יאיר לפיד אני אוהב כי הוא מגיע מהמקום הנכון מבחינה רגשית. דעות ואידאולוגיות הן דבר משתנה – מנחם בגין חיבק את המנהיג הערבי החזק והחשוב של זמנו כאילו היה אח אובד, יצחק רבין הורה "לשבור להם ידיים ורגליים" ואריק שרון קבע ש"דין נצרים כדין תל-אביב" רק כדי לפנות את ההתיישבות היהודית בחבל עזה עד השעל האחרון.
בסופו של דבר המציאות חזקה יותר מהכול והיכולת לקבל את ההחלטה הנכונה בהינתן המציאות הספציפית תלויה הרבה פחות באידאולוגיה והרבה יותר בעמדה רגשית.
המקום שממנו מגיע יאיר לפיד הוא המקום הנכון משום שיש בו את היכולת לקבל ולהבין את המורכבות שבמציאות ולהכיל אותה. הוא אוהב את המדינה כי יש בו את היכולת לאהוב, להרגיש שייך. אבל באותה מידה הוא מודע לכל החסרונות שבה.
יש לו ביקורת על חרדים, מתנחלים, שמאלנים וימניים אבל הוא לא פוסל אף אחד מהם קטגורית – הוא פתוח לדיאלוג ואף עורך אותו עם כולם. יש כאלה שרואים בכך ביטוי לחוסר בדעה מוצקה וניסיון למצוא חן בעיני כולם, לדעתי זה ביטוי לעמוד שדרה יציב מעין כמוהו, שמסוגל לשאת במשקל גם כאלה ששונים ורחוקים ממנו.
יאיר לפיד היה אמור להיות חלק מהברנז'ה השמאלנית של התקשורת, הוא לכאורה תואם בדיוק את אב הטיפוס של מי שנמצאים שם – אשכנזי, חילוני וסוציאליסט מתברגן. מאלה שהוריהם הקימו את המדינה והם עצמם מאסו בה.
הוא היה אמור להיות ציני, מתוסכל, ממורמר, רואה שחורות. אבל איכשהו, וזה כמעט נס שמעיד יותר מכל על החוזק הפנימי שלו, הוא הצליח לשמר בתוכו את היכולת להיות אופטימי, לראות את הטוב הרב שכן יש כאן, ולהמשיך להאמין. הוא לא רצה להיות חלק מהברנז'ה הזו "שגורמת לנזק גדול" כפי שהעיד בעצמו רק לפני שבועות אחדים.
לא משנה מה הוא יעשה בפוליטיקה, צריך להוריד בפניו את הכובע על המהלך שעשה. הוויתור שלו הוא עצום – במקום להמשיך ולעסוק בקריירה מכניסה ויוקרתית שהוא נהנה ממנה, להישאר אהוב ומוערך, הוא בחר להכניס את עצמו למקום נטול יוקרה, שבו יספוג רפש וספק רב אם יהנה.
אבל כמו כל דבר, גם את זה הוא עושה מהמקום הנכון. כי אכפת לו. באמת. וכשאכפת באמת מנסים לשנות גם אם המחיר כבד. ציניות ואסקפיזם זה לחלשים. הפוליטיקה הפכה למשהו מאוס שאנשים מתרחקים ממנו, במידה רבה של צדק, אבל בדמוקרטיה היא עדיין המקום היחיד בו אפשר באמת לשנות. ולכן, במיוחד בזמן הזה, מי שיש לו את האומץ והאמונה לקחת את הסיכון ולהיכנס לתוכה ראוי לכל ההערכה.
נהניתי מאוד לקרוא את הטורים והספרים של יאיר לפיד לאורך השנים ואני מקווה שימשיך לכתוב. הם משקפים אנושיות אמיתית, חמלה כנה ולא מזוייפת, יכולת להיות ביקורתי כלפי מי ומה שאתה אוהב (וגם כלפי עצמך) מתוך שאיפה לתקן, לא להרוס.
אהבתי במיוחד את הספר שכתב על אביו "זכרונות אחרי מותי" שמשרטט מערכת יחסים מדהימה בין אב לבן, מצליחה אולי להאיר במעט על המקום הנכון שממנו מגיע לפיד. גם הספר "הגיבורים שלי" ,שבו הוא משרטט דיוקן מודרני מרתק של גיבורי התנ"ך ומראה כיצד ניתן לשאוב מהם השארה מעיד על מישהו ששורשיו נטועים היטב.
כך רשם אתמול בעמוד הפייסבוק שלו: "יוצא לדרך חדשה, מצוייד בעיקר בעוצמה שנותנת לי העובדה שאני עושה דבר שאני מאמין בו".
אני מאמין לו.
ARVE Error: no video ID set