בגליון האחרון של כתב העת "סוגיות חברתיות בישראל" (8, יולי 2009) הופיע מאמר פרי עטי תחת הכותר "היציע המזרחי: דימוייה של קבוצת בית"ר ירושלים ואוהדיה בראי השיח הפוסטקולוניאלי".
להלן אני מביא את תקציר הנקודות המרכזיות במאמר. המעוניינים במאמר המלא מוזמנים לפנות אלי בדוא"ל או לסור לספריית מדעי-החברה באוניברסיטה הקרובה למקום מגוריהם.
_____________________
מבוא- פוסטקולוניאליזם
עפ"י השיח הפוסטקולניאלי הקולוניאליזם הצבאי והמדיני אולי הסתיים אולם הקולוניאליזם כעמדת כוח, או כתפיסת עולם, עדיין שריר וקיים. משלטון באמצעות טנקים ונציבים מקומיים, טוען השיח הפוסטקולניאלי, עבר המערב להשתית את עליונותו על המזרח באמצעים מתוחכמים יותר של הבניית דיכוטומיה ערכית, תרבותית ומוסרית של "בנינו" ל"בינם".
אדוארד סעיד קבע בחיבורו המכונן "אוריינטליזם" (1978) כי ה"האוריינט" (המזרח) הינו המצאה של האירופאי התופס אותו כמקום של רומנטיקה, זיכרונות, נופים מרהיבים וחוויות מופלאות. בחיוברו שואל סעיד את פרדיגמת "השיח השולט" שהציג לראשונה מישל פוקו בחיבורו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (Foucault, 1961) ומדגים סעיד כיצד מוצפת הספרות המערבית בדימויים המציירים את המזרחיים כ"חושניים", "מלוכלכים", "עצלים", "רגשיים", "מסורתיים", "מעריצים את הכוח", ו"בעלי תרבות פוליטית אומנותית ורוחנית נחותה".
תהליכי תיוג בחברה הישראלית
במובנים רבים הייתה הציונות צעד הפונה לאירופה. כשהרצל הכריז שהמדינה היהודית תהווה חלק מסוללת המחסום של אירופה נגד אסיה הוא ניסה למקם את היהודים בציר האירופי של הגדר. באופן דומה נהג בן-גוריון כאשר הכריז מלחמה על הלבנטיניות והוטרד מהאפשרות ש"הישראלים יהפכו לערבים".
שוחט (2001) טוענת כי עפ"י השיח השלט באליטה הישראלית הציונות האירופאית הוציאה את המזרחיים מתוך תנאים פרימיטיביים של עוני ואמונות טפלות והובילה אותם לחברה מערבית מודרנית המאופיינת בסובלנות, דמוקרטיה וערכים הומאניים. שיח זה נועד להכשיר למעשה את הפער בין האשכנזים למזרחיים.
אולם האשכנזים, שהדגישו את הפערים התרבותיים בינם לבין המזרחיים, בו בזמן גם הכילו אותם כחלק מהחברה החדשה הנבנית בארץ. על פי המסר הכפול הזה המזרחיים לא היו "מערביים" דיים אבל האשכנזים "ילמדו" אותם כיצד להיות כאלה.
עם סיפוח השטחים שנכבשו במלחמות השחרור וששת הימים החל תהליך תיוג נוסף- זה של הערבים-הישראלים ו/או הפלסטינים. חוקרים במדעי החברה, עיתונאים והציבור הרחב מתייחסים לעיתים קרובות למבנה הפוליטי הלא דמוקרטי, לכלכלה הנחשלת, לחברה המסורתית, ליחס לאישה ולמנגנוני הממשל חסרי היעילות בחברה הערבית, במסגרת שיח הממקם את ישראל בעמדת החברה המערבית ביותר באזור- 'וילה בלב הג'ונגל'. יהודים, מזרחיים ואשכנזים כאחד, הבנו מאז ומעולם את היהודים הערבים כ"מזרחיים" באופן זמני בלבד וכ"מערביים" בהשוואה לערבים.
דימויה של בית"ר ירושלים ואוהדיה
הקשר המיוחד שבין בית"ר ירושלים וקבוצות הפריפריה בחברה הישראלית השפיע על הבניית דימויה של הראשונה כפי שמתבטא למשל במערכון של שלישיית הגשש החיוור "אופסייד סטורי": "אפילו בבית המשפט הוא מתנהג כמו אינדיאני ים-תיכוני. לא לשיר בבית המשפט אני מבקש, זה לא חגיגות המימונה פה".
אולם לא רק בסאטירה של הגשש החיוור, גם בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל הנרטיב של אוהד בית"ר ירושלים הוא בדרך-כלל מובחן: ימני, מסורתי, חסר השכלה ונטול מקצוע מכובד. כשמעוניינים "לבחון את הלך הרוחות בקרב אוהדי בית"ר" ערב משחק חשוב מבקרים דווקא בשוק מחנה יהודה ולא, למשל, בשכונת רחביה או בבתי הקפה במושבה הגרמנית.
כבר מראשית שנות החמישים הוצגו אוהדי בית"ר ירושלים בגוונים אוריינטליסטיים: כך, למשל, עיתונאי תל-אביבי מתאר ה'חוויה' שעבר בפעם הראשונה בה הגיע למגרש ימק"א בירושלים: "כמה מאוהדי בית"ר ישבו בקרבה אלי. הסתכלתי עליהם ולא האמנתי למה שאני רואה- כיצד הם לבושים?" .
בשנות השבעים כינו בעיתון "חדשות הספורט" את אוהדי בית"ר ירושלים "עדת קניבלים שנתנה פורקן ליצריה תאבי הדם" בעקבות ההתפרעות שהובילה פיצוץ משחק חצי-גמר גביע המדינה בפתח-תקווה.
בעשור האחרון עברו תהליכי התיוג של אוהדי בית"ר התאמה למציאות החדשה בשיח החברתי המוכתבת ע"י רעיונות התקינות-פוליטית. כעת משכבר לא מקובל להתייחס למזרחי במושגים של פרימיטיביות, עדריות ושבטיות הופנו מאמצי התיוג של אוהדי בית"ר להבניית דימויים כגזענים: "לעתים מתקבל הרושם שהקריאות 'מוות לערבים' מטרידות את מנוחת הציבור הישראלי הרבה יותר מן המוות המוחשי הנגרם לערבים בידי ישראלים בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה" (רימון-אור, 2003).
דימויו של המזרחי כגזען מאפשר לשמר את העליונות המערבית בדיכוטומיה מערב/מזרח ע"י הצגת המערבי כמוסרי, הומאני וליברלי יותר בהשוואה למזרחי ה"גזען". הזיהוי האוטומטי של אוהדי בית"ר עם הימין הפוליטי רק הקלה על התהליך כשאוהדי בית"ר בעצמם משתפים איתו למעשה פעולה ע"י קריאות גזעניות ולאומניות כלפי שחקני ערבים והחרם שהטילו על החתמת שחקן ממוצא ערבי בקבוצתם.
האוריינטליזציה של הקבוצות הערביות בליגה הישראלית
בעשור הנוכחי ניתן לראות כיצד אוהדי בית"ר ירושלים שחוו בעצמם תהליך תיוג על רקע אתני ומעמדי פונים כעת לניהול של תהליך תיוג דומה כלפי אוהדי הקבוצות המייצגות את ישובי המגזר הערבי. אלבר ממי (1957) מכנה תהליך זה "פירמידה של עריצונים" שבה כל אחד שאחר בעל עוצמה גדולה יותר מדכא אותו מבחינה חברתית מוצא תמיד שלישי שעוצמתו נחות משלו כדי להישען עליו ולהפוך בתורו לעריץ.
כך ניתן לזהות בשנים האחרונות תהליך מרתק אותו בו את קריאות ה"מוות לערבים" החליפו אוהדי בית"ר ירשולים ביציעים בקריאות כדוגמת "אין לכם חשמל", "פטימה תנקי גם פה" ו"אחמד תביא לי חומוסצ'יפסלט". כעת רואים אוהדי בית"ר, בני דור שני ושלישי ליוצאי ארצות-ערב, את הערבים הלא יהודים במדינת ישראל לאו דווקא כאיום ברמה הלאומית-מדינית אלא ככזה ברמה החברתית-כלכלית.
כניסתם, האיטית אך המתמשכת, של הערבים לליבה של החברה הישראלית מעמידה במבחן את המזרחיים בישראל שממהרים למצב עצמם כ"נאורים" ו"מערביים" לעומת ה"ילידים הנחשלים".
"הונאה עצמית"- כיצד הפנימו והשלימו אוהדי בית"ר עם תיוגם
ענת רימון-אור (2003) קובעת כי "יחסי כוח אינם בהכרח יחסים קולוניאליים. יחסים שכאלה מתחילם משעה שבתרבות המוכפפת מאמצים אנשים את ערכי התרבות השליטה ותוך כדי כך הם לומדים לראות עצמם כנחותים ופגומים לעומת התרבות הדומיננטית הנערצת עליהם, ואשר אליה הם מנסים להידמות".
תהליך דומה תיאר פראנץ פאנון (1952) כשדיבר על התקווה והקנאה שגורמות לשחור לרצות להידמות ללבן. בדומה, הומי ק. באבא (1994) הדגיש את הפן האמביוולנטי הנוצר במפגש הקולניאלי: ההערצה וההתבטלות שחשים הילידים אל מול המערבי וניסיונותיהם לאמץ את קודי התנהגות של הלבן. במילים אחרות, גם למזרחי יש חלק לא מבוטל בזהות המתייגת אותו משום שע"י ניסיונותיו לחקות את המערבי הוא בעצם מאמץ את המעמד ההגמוני שלו ומנציח את נחיתותו.
גם בשיח הפוסטקולוניאלי בישראל קיימים חוקרים כבן דרור ימיני רואים במזרחיים אשמים לא פחות מהאשכנזים בתהליך הדרתם. זאת משום שע"י רגשי הנחיתות שלהם הפנימו את סדר הדברים שהוכתב ע"י האשכנזים במקום להציג תמונה שבה האלטרנטיבה שלהם מוצלחת לא פחות אם לא יותר. ימיני מכנה זאת "ההונאה העצמית של המזרחיים" משום שהמזרחיים, במקום לדון בחלקם שלהם במה שהוא מכנה ה"פיגור המזרחי", מעדיפים להאשים בכל עוולה אפשרית את האשכנזים.
באוקטובר 2005 רכש איש העסקים היהודי-רוסי ארקדי גידמאק את בית"ר ירושלים והתקבל על ידי האוהדים בהתלהבות גדולה. מבחינה מקצועית אכן זכתה בית"ר להצלחות המצופות אולם מסביב לקבוצה השתררה אווירת כאוס מוחלטת כתוצאה מהתנהלותו הקפריזית של הבעלים החדש. בנוסף, הלכה ופחתה הזדהות האוהדים עם הקבוצה שהפכה כעת מפלט לשחקני הקבוצות היריבות שחיפשו לשדרג את תנאיהם.
אולם, אוהדי בית"ר שבעבר היו קנאים כ"כ לייחודם והיבדלותם מקבוצות המרכזים האחרים ובמיוחד הקבוצות מת"א, קיבלו בהבנה את כל צעדי מחיקת הזהות של הבעלים החדש. יכולותיו הפיננסיות של גידמאק הפכו לחזות הכול ובתוך כך ננטשה למעשה האידיאולוגיה שהנחתה אותם במשך השנים, כשהשריד האחרון שנותר ממנה הינו ההתנגדות לשיתופו של שחקן ממוצא ערבי בקבוצה והיחסים הטעונים עם הקבוצות מהמגזר הערבי.
התהליך הזה מצביע על העובדה שאוהדי בית"ר הפנימו למעשה את נחיתותם. ימיו של משה דדש כראש המועדון עדיין זכורים לרע כשמיתוס "המפיות" מעורר זיכרונות לא נעימים בקרב האוהדים. אוהדי בית"ר הפנימו למעשה את התיוג האוריינטליסטי שהציג את דדש כאיש ניהול "פרימיטיבי" ו"שכונתי" ובכך הודו להלכה שהמסורת השורשית שלהם אינה רלוונטית עוד. יתרה מזאת, היא כשלה במבחן התוצאה והדרך היחידה להצלחה מקצועית של המועדון היא איבוד הזהות ואימוץ הסגנון המערבי המושתת על הגיון עסקי קר.
בסופו של יום נשאלת השאלה האם טענות הקיפוח המזרחיות אינם אלא צעקה שנועדה לומר "גם אנחנו רוצים להיות כמותכם". אם אלו הם פני הדברים ניתן להניח שתרבות המערב תמשיך להיות זו הדומיננטית גם בעתיד בעוד זו המזרחית תמשיך להנציח בעצמה היא, מתוקף התנהלותה הפאסיבית, את מעמדה הנחות. זאת תוך כדי שהיא תולה במערב את האשמה בכך, במה שמבקר התרבות האוסטרלי רוברט יוז מכנה "תרבות של תלונה", וטוען, במידה רבה של צדק, שזו אינה עתידה לצמצם פערים כי אם להנציח אותם.
פינגבאק: The Daily Dolly 03/09/2009 at The Daily Dolly
איציק – מרתק ומאתגר אינטלקטואלית, אך יחד עם זאת נדמה לי שטיפה מנותק מהווית היציע…
כיוון שכבר שנים רבות לא ישבתי במקום אחר פרט ל"מערבי" קשה לי לנסות ולתקף את הקביעות/אובזרבציות שלך ביחס ליושבי המזרחי והצפוני, אך לפחות במקום שבתי הקהל הבית"רי מצוי בנקודת יחוס שונה מכפי שאתה מתאר, מגוון בהרבה ובמקביל גם בטוח בעצמו יותר מכפי שאני זוכר את ימי ימק"א העליזים בשנות השמונים.
יש הרבה מה לחשוב ולומר בנושא, אך ברור שלשם כך הדרך שברחת – פרסום מאמר אקדמי היא הדרך הנכונה. אם תקבל תגובות/התייחסויות מעמיתך בתגובה לפרסום, אשמח אם תוכל לשתף אותנו בהם.
כמה מחשבות לחלוטין לא מסודרות:
ראשית, הבעיה הכי גדולה בהתייחסות לנושא היא בעיית ההמשגה. איך שהוא יש תחושה בציבור שאנחנו יודעים באינטואיציה מהי "מערביות" ומהי "מזרחיות", אבל במובן מסויים ובהכללה גסה אנחנו נוטים ליצור משוואה לפיה מערביות שווה רציונלית וקדמה ומזרחיות שווה לחוסר רציונליות ונחשלות. בעוד שקל לקבוע מיהו מזרחי הרבה יותר קשה לקבוע מהי מזרחיות. בעוד שניתן לשים את האצבע על מהם ערכיה של חברה מערבית (שאלת העמידה של החברה המערבית בערכים הללו היא שאלה אחרת), אני חושב שהמזרחיות היא הגדרה שקשה יותר ליצוק בה תוכן עד כדי כך שהיא הפכה להיות הגדרה שלילית או תמונת המראה של ערכי החברה המערבית. החברה המערבית היא חברה דמוקרטית – מזרחית היא חברה אוטוריטרית. המערב נתפש כרציונלי וקר. המזרחי כחם. אני לא בטוח שקיימת הגדרה חיובית של "מזרחיות". וקשה לנהל את הדיון בלי להבין מהי מזרחיות.
עניין נוסף, יהודים שהגיעו לארה"ב בתחילת המאה ה -20 נתקלו ביחס לא פחות קשה של בוז, התנשאות והדרה. לא מעט אוניברסיטאות סרבו לקבל יהודים ולא מעט מקומות עבודה דחו יהודים. במקום להתמקד המאפיינם המייחדים אותם אימצו היהודים את האתוס האמריקני ועשו מה שכל אמריקני טוב היה עושה. פתחו עסקים משלהם, אוניברסיטאות מתחרות ולא מעט משרדי עורכי דין ולאחר קצת יותר מ – 50 שנה ניתן לאמר שהם נתנו לוואספים בראש. הטקסט מתאר תהליך בו המזרחים מאמצים את תרבות המערב כמודל מועדף, אבל במקום ללכת עם המודל הזה עד הסוף ולנצח את האשכנזים בנשק שלהם, מאמצים את תרבות התלונה. תרבות התלונה איננה המוצא האפשרי היחיד לקבוצה הדחוייה וצריך לחשוב מהן הסיבות אשר הניעו את המזרחים למצוא את עצמם במצב הזה.
סיבה אפשרית אחת היתה, גם אם זה נשמע מוזר, שהתרבות המערבית בישראל לא היתה דומיננטית מספיק. דומיננטית במובן הזה שהיא הביאה את המזרחים לידי מסקנה שאין דרך אחרת אלא להיות מערבי עד הסוף ולנצח את המערביים בנשק שלהם – בעסקים, באקדמיה, בפוליטיקה ובמשפט. במובן הזה, יכול להיות שדווקא העובדה שבניגוד ליהודי ארה"ב, המזרחיים לא היו מיעוט, הציבה בפניהם יותר ממוצא אחד. הם יכלו לאמץ את תרבות המערב וללכת עם זה עד הסוף או ליצוק את תוך התרבות השלטת, בזכות כוחם המספרי, יותר ויותר מאפיינים "מזרחיים". יתכן שדווקא ריבוי האפשרויות מנע מהם לקבל החלטה ולנתב – כקבוצה – את כל האנרגיות שלהם לכיוון אחד. אני חושב שאנחנו רואים את הדיכוטומיה הזו במציאות הישראלית בה המזרחיים מצד אחד מאמצים את המודל המערבי ומשתפים איתו פעולה ומצד שני יש יותר ויותר קולות שדוחים את המודל המערבי לא רק בגלל שהוא נתפס כאשם בדיכוי המזרחי, אלא בגלל שהוא נתפס כרע מבחינה מוסרית. נדמה לי שגם ניתן למצוא מתאם בין דחיית המודל המערבי לבין תהליכי ההתחזקות (או ההתחרדות) שעובר הציבור המזרחי. יתכן שתרבות התלונה היא נגזרת של חוסר יכולת כקולקטיב ללכת באחד מן הכיוונים.
גיל,
אתה צודק שלפחות בין יושבי היציע המערבי יש דעות מעט יותר מגוונות מהנרטיב הטיפוסי שאני מצייר במאמר. באופן פרדוקסאלי דווקא במאמר "מדעי" אתה חייב למצוא איזשוהי נקודת התייחסות בסיסית ולנתח תופעה דרכה. זו אחת הבעיות המרכזיות שבכפיית המתודה "המדעית" על מדעי-החברה, משהו שדעתי אינו נוחה איתו באופן כללי אבל לפחות בשלב הזה בכדי להשמיע את קולי בשיח הנ"ל אני מאולץ להתיישר איתו. בכל אופן, בזמן שהמאמר הזה נכתב הקול המרכזי וכמעט היחידי שנשמע מהיציעים בטדי היה של תמיכה והתלהבות כללית מתופעת גאידמק.
אנונימי,
ראשית, אני אשמח לדעת למי מגיע הקרדיט על הדברים החשובים והמעניינים.
לדברים עצמם:
א. אני דווקא חושב שיש הגדרה מקובלת טובה מאוד ל"מזרחיות" ואדוארד סעיד, דווקא הוא באופן פרדוקסאלי, קולע אליה היטב: רגשיים, מסורתיים, מעריצים את הכוח, שבטיים, נוטים לגוזמאות ופנטזיה וכן על זו הדרך. העניין הוא שההגדרה הזו היא לא בהכרח שלילית כמו שנוטים במערב (וגם כאלו כמו סעיד שהפנימו, גם אם אינם מודעים לכך, את סולם הערכים המערבי) לראות. יש בה, כמו בהגדרה של תרבות מערבית, אלמנטים חיוביים ושליליים.
אני בהחלט חושב, למשל, ש"חמים" נמצא בקוטב החיובי ו"רציונלי-קר" נמצא בקוטב השלילי. ע"ע הביקורת שלי על הרציונליות-הקרה של רפא בניטז בליברפול לעומת ההתלהבות מהפנטזיסטיות וחוסר-הרציונליות בהרבה מובנים של ארסנל וברצלונה. רוצה לומר- גם בהגדרות המקובלות כיום, שאני כאחד שגדל בתרבות מזרחית מאוד אותנטית חושב שהן לא מחטיאות בהרבה את המציאות, אני חושב שיש לא מעט צדדים חיוביים.
ב. נקודה מעניינת לגבי ההשתלבות של היהודים באמריקה לעומת זו של המזרחיים בישראל. הסיבה המרכזית שאני הייתי מוצא להבדל הוא שליהודים באמריקה היתה (ועודנה) תחושה חזקה של יעילות-עצמית. הם לא רואים את הנחשלות או עמדת הפתיחה הנחותה שלהם כגזירה משמיים אלא מקבלים אותה כמציאות שניתן וצריך לשנות אותה.
לעומת זאת המזרחיים בישראל, וזאת תהיה למעשה נקודת הביקורת המרכזית שלי כלפיהם, ראו (וחלק מהם עדיין רואים) בעמדת הפתיחה הנחותה הזו גזירת גורל שלא ניתן לשנותה וכל מה שאפשר לעשות הוא לשקוע ברחמים עצמיים ומרירות.
בהרבה מובנים זה גם קשור לתרבות המזרחית ולהתייחסות שלה לכח כדבר כמעט מיסטי שאין לערער עליו וגם למסורתיות שמייחסת את המציאות לגורל (על צורתיו השונות- כח עליון וכו'). דווקא האינדבדואליזם בתרבות המערבית, שיש לו הרבה צדדים שליליים, אחד מנקודות הזכות שלו זה, וכאן אני אסגור את המעגל, תחושת היעילות העצמית שהוא נותן לאדם. או בקיצור Yes, we can…
אל תגיד לי שאתה מעגן תפיסות עולם בקמפיינים ריקים מתוכן שיזמו יועצי פרסום ואסטרטגיות תדמיתיות, שמאחוריהן אין פשוט כלום.
אריגיא,
לקח לי קצת זמן להבין למה אתה מתכוון אבל בסוף נפל לי האסימון שהתכוונת ל- Yes we can בסוף.
כמו שוודאי הבחנת שמתי אחרי זה שלוש נקודות ולא סימן קריאה. ולא בכדי.
אני (כמוך, אם אני מבין נכון) רחוק מאוד מלהתלהב מ"תופעת אובמה", בעיני היא מייצגת היטב את מה שפגום בתרבות האמריקאית- העטיפה היא חזות הכל.
מאחורי ה- Yes we can ה"אובמי" באמת אין כלום והמחשבה היא אכן שמספיק להגיד ססמה יפה והכל יסתדר מאיליו. ה- Yes we can שאני מתכוון אליו הוא למעשה הרבה יותר "ואף על פי כן נוע תנוע". רוצה לומר, הוא מגיע מתוך הכרה שלמה של הבעייה אבל בחירה בהתמודדות ולא בבכיינות.
אפשר להקביל את זה ל"אין ייאוש בעולם" של רבי נחמן. יש לא מעט שחושבים שמדובר בססמה בלבד, אבל למעשה מדובר בסיכומה של תפיסת עולם מורכבת ומפוקחת. תפיסה שרואה את כל הקשיים שקיימים במציאות ובחיים האלה ע"י מישהו שחווה אותם בעוצמות אדירות, ועדיין, מאמין שאפשר לגבור על כל המניעות ולהגיע ל"שם" (כל אחד וה"שם" שלו). אותו דבר כמו ה"ניגון"- לרקוד ברחובות לא יהפוך אותך מאושר, אבל אם אחרי שהבטת בעיניים של העצבות עדיין הצלחת למצוא בליבך את ה"ניגון" אז אתה בדרך הנכונה וזו המעלה האמיתית.
נ.ב.
תביא איתך דגל מחר, שלי בארץ :)
אלמונימי זה אני.
אני רוצה להבהיר משהו. השימוש שלי בביטוי הגדרה שלילית לא היה שיפוטי במונחים של טוב ורע. הוא נועד לתאר את המצב לפיו המזרחיות היא תמונת המראה של המערביות, הנגטיב שלה. למרות שאני יכול להבין את הצורך האקדמי – הגדרתי בזה, אני משוכנע שזה לא מתאר נכון את המציאות. לא יתכן שלחברות, קל וחומר לחברות שקיימו ביניהן לא מעט אינטראקציה, ושהיסטורית התפתחו ממקור תיאולוגי משותף לא יהיו מכנים משותפים. הקושי שלי עם האוריינטליזם היא ההתעלמות מאותם מכנים משותפים וההתמקדות הבלעדית בגורמים המבחינים בין החברות.
לגופה של התגובה שלך – מה שאתה בעצם אומר הוא שתחושת הנחיתות היא אינהרנטית למזרחיות. מזרחי אשר רוצה לצאת מאותה תחושת נחיתות צריך לזנוח את המזרחיות או להגדיר אותה מחדש, כקובעת שגם אם יש כח עליון, הוא משאיר לאינדיווידואל מקום לעצב את גורלו. במילים אחרות – הרבה יותר דגש על "הרשות נתונה" מאשר על "הכל צפוי". הבעיה היא שיש בחברה המזרחית קולות מאוד חזקים הרואים בניסיון לעצב מחדש את המזרחיות ככזו שמאפשרת יותר אינדיווידואליזם, כבגידה בערכים. אחד מן הביטויים הרווחים בשיח המזרחי הוא הביטוי "משתכנז". אותי הביטוי הזה מאוד מקומם לא רק בגלל העובדה שהוא שולל את חופש הבחירהשל אדם לעצד את גורלו כיחיד אלא בגלל שהוא מערער על הלגיטימיות של השמעת קולות חדשים בתוך השיח המזרחי. המשקל הלשוני, אגב, אינו מפתיע. "משתכנז" כמו "מתפקר" או "מתייוון" נועד לשימוש למי שמוציא את עצמו אל מחוץ למחנה. הבעיה היא שזה מרדד את השיח המזרחי.
במובן הזה מה שחסר לי בחברה המזרחית הוא מודלים לחיקוי. להשמעת קולות חדשים אל תוך השיח המזרחי. מודלים לחיקוי המעודדים את ההצמדות למודל הקלאסי קיימים לא מעט. עובדיה יוסף הוא הבולט שבהם. אבל קיימים גם שלמה בן עמי ושלושת הרמטכלים האחרונים שלנו הם ממוצא מזרחי. איך שהוא, נראה לי שהם די מפחדים מתיוג ולכן לא משמיעים את קולם בעניין. וכך השיח המזרחי נותר עם עובדיה מצד אחד ואקדמאים מצד שני.
OT,
A. I’m not saying that to be self-efficient is to change the definition of ‘Mizrachiyut’. The opposite, in fact. Self-efficacy does not contradict ‘Mizrachiyut’ (despite what I wrote about tradition which refers to its common understanding, but not necessarily the right one, and certainly not the only one), this is what the west looking to claim in order to enhance their individualism values, but we, the Mizrachiyim, don’t have to buy it.
B. Frankly, I think as well that being ‘Mishtaknez’ is not a positive thing. Being that means that you don’t believe that you can be successful with your own traditional values and culture and hence downplay them. The model I prefer is one that shows that you can be all that the western is, and more, and stay Mizrachi.
אני מודה שאני לא מצליח להבין את הביטוי "להיות מערבי ויותר מכך" האם זו ההגדרה שלך למזרחיות? מה זה מערבי, אם כן? מה זה ה"יותר". רק כדוגמה – האם שלמה בן עמי הוא מודל של אדם שהוא מערבי ויותר מכך או שהוא משתכנז?
OT.
Funny enough, from our little discussion I realize now how without even being aware of it I myself have also internalized some of the stereotypes about western culture. That is, that to be western is (among others) to be self-efficient, critic-thinker, and liberal. What I wanted to say is that being ‘Mizrachi’ does not contradict that, the western culture does not have a monopoly on those characteristics.
The definitions of west and east are very broad and mainly subjective. To conclude my arguments I would say that there are positives and negatives in each of them, though none is superior. For me they are two alternatives that one can choose between, or better of as I myself trying to do, adopt the positives from each.
And here’s a classic role model ‘Mizrachi’ to my opinion:
https://www.nrg.co.il/online/3/ART1/938/372.html?hp=3&loc=12&tmp=3241
איציק, מאמר מרתק שלמרות שחוטא בהכללות מביא סקירה מעניינת ומאתגרת.
כמה הערות (לא לגמרי עקביות ומסודרות) להתייחסות:
העליונות הממוסדת של האליטה האשכנזית-ציונית על העולים החדשים מארצות המזרח הייתה ברורה, בולטת וחד-משמעית עד ששת הימים ויום כיפור. אחריהם, כפי שציינת, סיפוח השטחים הביא לשינוי (לטעמי שלילי שהרי הכיבוש הוא אם כל חטאת, גם ל"מקרה המזרחי", אבל זה לדיון אחר). הצטרפותם, דה-פאקטו, של הערבים לשגרת החיים של המדינה, הביאה אותם להיות משתנה נוסף במשוואה, שעד עתה הייתה משוואה בשני נעלמים. מאותו שלב מצאו המזרחים מישהו שיהיה נחות מהם – הערבים – והדוגמה שהבאת מאלבר "פירמידה של עריצים" תואמת בדיוק מופתי את המציאות שהתהוותה.
באופן כללי, כל "שנאת הערבים" היא לא משהו שטבוע בדנ"א של המזרחים. החברים הכי טובים של סבתא שלי, שעלתה מזאכו שבכורדיסטאן בשנות ה-30 היו ערבים, גם פה וגם שם. לא עבר במחשבתה שהם מגזע נחות ממנה. המשפחה של אבי, שעלו ארצה משיראז שבאיראן במאה ה-19 והתיישבו בשכונת הפחים בנחלאות, לא ידעו מה זה גזענות. הערבים של שייח' באדר, השכנים שלהם, היו שכנים במובן הטוב והנכון של המילה. הגזענות כפי שאנו מכירים אותה ב- 10-20-30 שנה האחרונות היא משהו שנולד בעבקות הכיבוש.
באותו הקשר, עד שנות ה-90 לא שמעו קריאות גזעניות ביציעים של בית"ר. שנאו הפועל, שנאו הסתדרות, שנאו תל-אביב, אבל לא הייתה גזענות. שנות ה-80 היו שנות הדמדומים של דימויים של אוהדי בית"ר כאספסוף, אלים, ימני, מסורתי ובור. שנות ה-90 היו התפר שבין הדימוי הישן לחדש (בגלל הפוליטיקלי-קורקט שהזכרת). והחדש של העשור האחרון זה הדימוי של "מזרחי" = "גזעני".
המשוואה הזו לא נולדה יש מאין. אני לוקח אותה בערך לתחילת שנות ה-2000 לסוף עידן דדש (שעליו יש לנו ויכוח עתיק יומין שלא ייפתר כנראה…) ותחילת עידן גד זאבי והאמריקניזציה שהשתלטה על חיינו מכל עבר.
נגעת בגאידמק. הכניסה של גאידמק לבית"ר השפיעה בכמה מובנים. אפשר לומר, כמו שאתה טוען, שאוהדי בית"ר "קיבלו בהבנה את כל צעדי מחיקת הזהות…". אני טוען שאתה מכליל ומדבר בעיקר עם הדור הצעיר, גילאי 15-30, צעירים שצמאים להצלחות אינסטנט, להכרה, להישיגיות שהיא חזות הכול, צעירים שחשופים לתרבות האמריקאית הרדודה של אמריקן איידול ודומיה. למבוגרים שבינינו קרה תהליך אחר. רובם התייאשו. הקבוצה של שנות ה-2000 לא מדברת אליהם יותר. זו לא בית"ר. אפשר לראות זאת בגלוי ביציעים – הקהל של בית"ר השתנה (גם במערבי, וכאן אני חולק בגדול על גיל). זה כבר לא הקהל הירושלמי השורשי שהיה הולך עם הקבוצה עד סוף שנות ה-90 (שמסמלות לדעתי סוף עידן), זה קהל שברובו הצטרף בימים של גד זאבי ולהקות המעודדות על הדשא, וצבר תאוצה גדולה בימי גאידמק. יציעי טדי מורכבים היום בלמעלה מ-50% מאנשים שמגיעים מחוץ לעיר. וזה מהותי. רוב הקהל הוותיק נשאר היום בבית. עוקב ואוהד מרחוק, אבל כבר לא משמיע את קולו. לא מרגיש קשר לנעשה ביציעים. חלקם בכלל עזב את הכדורגל. בית"ר עבורם היא זיכרון ישן.
ועוד הערה. כשאתה אומר "כשאוהדי בית"ר בעצמם משתפים איתו (עם הדימוי) פעולה…", אתה מכליל ופוגע בחלק גדול מהקהל. נכון שענית לאריגיא שבמאמר אקדמי אתה מחויב לחטוא בהכללות, אבל כאן זו הכללה מיותרת שאפשר היה לסייג אותה. אתה, איציק, לא אוהד בית"ר? התזה הזו של הדימוי היא תזה שעוזרת להנציח דימוי ולא לשנות אותו.
יישר כוח, ידידי!
מחכים לך בארץ…
איציק:
אלישע בחור נהדר, אין ספק. אבל אני חושב שזו טעות להפוך אותו למודל לחיקוי. אם יש עולם שבו המזרחים דומיננטיים בתרבות הישראלית זה הכדורגל. עוד אדם, יקר ככל שיהיה, המצליח בתחום הזה, לא ישנה את המשוואה. אני חושב שהמקום לחפש את המודלים לחיקוי צריך להיות בקרב האנשים המשכילים. השכלה, היא עדיין הדרך הבטוחה ביותר לצאת ממעגל הנחיתות. בבוז שנציגים מובהקים של הציבור המזרחי רוחשים לאנשים משכילים (אני זוכר את דוד לוי מעליב את ארנס בשל היותו פרופסור), טמון היסוד שמנציח את הפערים. תחשוב על הביטוי "לרדת לעם". השאלה איננה למה הפוליטיקאי לא יורד לעם אלא למה העם למטה.
מודל לחיקוי צריך להתוות דרך, שאנשים רבים ילכו בה וגם אם לא כולם יגיעו לאותם הישגים אליהם הגיע המודל לחיקוי. די אם בדרך למטרה הם יקבלו כלים שיאפשרו להם לצאת ממעגל העוני. אם אלפי ילדים שחורים ישקיעו בלימודים כי הם ירצו להיות אובמה ועל הדרך יהפכו לרופאים, מורים, עורכי דין וכו', אובמה מילא את תפקידו כמודל לחיקוי.
בקיצור – נראה לי שב"ד"ר איציק אלפסי – פסיכולוג" יש הרבה יותר פוטנציאל להיות מודל לחיקוי מאשר באלישע לוי.
שבי – כל מילה אבן. כל אבן שושן.
שבי, מסכים עם מרבית דבריך, עם הבהרה אחת ומחלוקת קלה אחת:
ביחס למערבי – ככל הנראה התנסחתי באופן לא ברור מספיק. אני לא טוען כי יושבי המערבי הם "הקהל הישן" של ימק"א, ואכן גם במערבי יושבים לא ירושלים רבים (גם אני מגיע ממודיעין…). בהקשר זה הניתוח הסוציולוגי של אוהדי בית"ר יכול להשתלב לתמונה מרתקת אם נציב במקביל את השינויים שעברו על החברה והציבור הירושלמי מאז שנות השבעים ועד היום. יחד עם זאת, נדמה לי שבמבחן הסטריאוטיפ הקהל של המערבי מציג גיוון רב בהרבה מהמודל שאיציק בונה (מקבל איציק, כ"מתודה מדעית"…) ביחס לקהל הבית"רי במאמר. אני סבור שבמערבי יש הרבה יותר אנשים שהשמות יוסי אברהמי, אלי מיאלי, ויקטור לוי, אודי אשש ואודי חמודי לא זרים להם. במקביל, התחושה הסובייקטיבית שלי היא שכמות האנשים שגדלו על בית"ר ומודעים במשהו להיסטוריה של הקבוצה (שלא לומר התנועה) ויושבים כיום בצפוני ובמזרחי הלכה והתמעטה בעשור האחרון (והצבת בצדק את התפר בין דדש לזאבי כ"קו שבר").
ביחס לסוגיית הגזענות ביציע הזכרונות שלי קצת שונים… נכון שהגזענות הקצינה במהלך שנות התשעים ובשנים האחרונות הפכה באופן דוחה במיוחד להיות "ספינת הדגל" של קבוצת "אוהדים" נרחבתלמדי בטדי, אך לטעון שבשנות השמונים לא הייתה גזענות ביציע לא ממש מסתדר לי עם הצעקות "מוחמד מת יו יה" (אשר יועדו בראש ובראשונה לתחושתי להקנטה, אך היה בהם גם אלמנט גזעני קל), שאני זוכר שהיו נקראות לכיוון טורק ועותמא'ן בכל ביקור שלהם בלימק"א. שוב, למען הסר ספק, יש פער של יום ולילה בהיקף וחומרת התופעה, אך אני מציין זאת למען הזיכרון ההיסטורי…
old timer – הרהור קל ביחס להתייחסות שלך לאלישע לוי. אינני חולק על הצורך להתמקד בהשכלה ובמשכילים כיעד לחיקוי, אך נדמה לי שאתה מקל ראש מדי בפריצת הדך של מאמנים דוגמת אלישע, גיא לוזון ואולי גם ראובן עטר וגיא לוי למעמד של מאמנים "לגיטימיים".
בארה"ב במשך שנים השחקנים המובלים בביסבול, כדורסל, והפוטבול היו שחורים, אך כמות המאמנים השחורים הייתה אפסית אם בכלל הייתה קיימת (או במילים אחרות "אתם תרוצו ותקפצו ואת החשיבה תשאירו ללבנים"…). רק בשני העשורים האחרונים התחלנו לראות מאמנים ומנג'רים שחורים בספורט המקצועני בארה"ב. גם בישראל עד לשנים האחרונות בעוד שמרבית הכדורגלנים היו מזרחיים, היצוג המזרחי בין ציבור המאמנים היה מינימאלי.
אלישע לוי מסמל תופעה מבורכת של השתלבות של אדם אשר הגיע מהפריפריה למרכז הכדורגל הישראלי, ובמקום שבו החשיבה תופסת את מרכז תפקידו. הוא אמנם עדיין לא פרופ' בן-עמי או פרופ' אלי אברמוב, אבל בראייתי זה עדיין מודל לא רע לחיקוי עבור רביםץץץ
גיל, כמובן שאתה צודק בקשר לימי ימק"א העליזים ולשנות ה-80. ודאי שאני זוכר את דוד פצע עומד על הגדר שמול יציע העץ וצועק בקול: "מוחמד מת" והקהל עונה לו "אה-יו-יה", אבל כמו שאמרת, זו הייתה צורה של הקנטה, כמו שמקניטים יריב מר ולא בצורה הגזענית והמכוערת שבה אנו נתקלים היום. זה לא אותו דבר לא בעוצמות ולא בשום דבר אחר. אותו דוד פצע שהיה חוזר מימק"א לפינתי, כמו רבים מיושבי היציעים, היה נתקל יום-יום בערבים, עובד איתם ורואה בהם בני אנוש, בניגוד לחוליגנים של היום שעבורם ערבי זה מחבל עם דם על הידיים שכל מה שהוא רוצה זה לא להתפרנס בכבוד אלא להרוג אותו. עוד אחד מחטאי הכיבוש ושנות האינתיפאדה. הנוער של היום לא מכיר ערבי אחר חוץ מזה שמציירים לו בתקשורת המגויסת.
לגבי המערבי, שוב, גם כאן אתה צודק. חתך הקהל שמגיע לשבת שם שונה מרוב הקהל שיושב בצפוני ובמזרחי. עם זאת, גם החתך השונה הזה שונה מאד מהחתך הירושלמי האסלי של פעם. לטוב ולרע.