קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי

ט' באב. הוצאת דיבת הארץ רעה

"ואותו הלילה שמאסו בארץ היה ליל תשעה באב, ובאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב" (מדרש תנחומא על פרשת שלח לך)

על-פי המסורת ט' באב הוא היום בו חזרו המרגלים ששלח משה לתור את הארץ משליחותם ובפיהם דברי דיבה על הארץ המובטחת.

בעוונותינו, גם בדור הנוכחי פשה בעמנו המנהג להוציא את דיבת הארץ רעה ולדבר סרה בה ובבניה.

להלן דברי נכוחה ששולח לנו בנושא צור אורן מגלות טקסס הרחוקה:

______________________

היום בבוקר ראיתי חלקים מכתבה (בה ניתן לצפות כאן) שעשה ציון נאנוס על סרט שנקרא "2048" (עליו ניתן לקרוא כאן).

מבלי להתעמק יותר מדי בכתבה ניתן להסיק בקלות כי מדובר בסרט שמציג תמונה שלילית על ישראל כמדינה שאיבדה את החזון, מדינה שבה האלימות השחיתות וטובת הפרט מכחידים את חזון אבותיה.

יש משהו בחברה הישראלית שגורם לנו להתעסק תמיד בשלילי ולא ממש ברור לי מאיפה זה בא. אולי זו התקשורת שהבינה שרע מוכר יותר טוב, אולי אלו אנחנו, שפשוט לא מסוגלים בלי הציניות וההלקאה העצמית ואולי רבים מאיתנו לא ראו מספיק מקומות אחרים כדי להבין שעל אף איום הטרור והאלימות הגוברת, ישראל היא אחת המדינות הבטוחות בעולם.

לי קצת נמאס מההלקאה העצמית האין סופית הזו. אנשים, תכניסו לעצמכם לראש – יש לנו ארץ נהדרת!

צאו קצת לגור תקופה קצרה בחו"ל, אולי אז תבינו איך זה לקום בבוקר סגרירי באירופה ולראות מתחת לבית הפגנה של מאות אנשים נגד העם היהודי ונגד קיומה של מדינת ישראל.

תתפלאו, האנטישמיות לא מתה. היא רק לובשת צורה חדשה.

חלמתם אמריקה, הא? יש יתרונות לאמריקה, זאת כמובן אם התמזל מזלכם, אבל אם לא, אולי תיתקלו בחיים האמיתיים של מיליוני אנשים בארץ החלומות. חיים של גטאות שבחיים לא תראו בסרטים של הוליווד כי את החרא האמיתי עדיף להסתיר, שלא יצוף בטעות. שחס וחלילה לא נגלה שבאמריקה המדהימה מיליוני אנשים לא עובדים, אלא אם כן צריכה ומכירה של סמים נחשבים כבר לעבודה מועדפת.

אלימות? הצחקתם אותי.. השכונות הכי קשות בלוד ורמלה הם מה שנקרא בלשון היציע המזרחי בטדי "ילדי כאפות" ליד הגטאות באמריקה שבהם יום אחד מרססים אנשים במכונות ירייה, ביום אחר רוצחים ילדים שמפריעים למכור סמים, אונסים על ימין ועל שמאל, שודדים באלימות מבלי לחשוש מלהרוג שוטרים, אזרחים, ילדים…

ולנו בארץ? יש לנו גן עדן ביד! ארץ מרהיבה ביופייה, אלפי אתרי טיולים מרתקים ששוזרים בתוכם סיפורים היסטוריים שאין כמותם בשום מקום בעולם, בירה ויין שרק משתבחים עם השנים, אוכל מדהים- הכי טוב שיש בעולם! מערכת כבישים שמשתפרת פלאים והרשימה עוד ארוכה.

אבל האמת שאת כל זה אפשר למצוא בעוד כמה מקומות בעולם. מה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר זה את האנשים שמרכיבים את המקום הזה. אנשים שיכולים לקבל את העצבים אחד על השני, לקלל, לריב, אבל אז, כשצריך אותם מלוכדים הם שם.

אין עוד מדינה בעולם שבה אנשים יוצאים למלחמה מיותרת, מאבדים את חבריהם לנשק אבל חודש לאחר מכן חוזרים לשרות מתוך ידיעה שזה הדבר הנכון לעשות, לא מתוך אהבה לאלו ששלחו אותם להילחם אלא למען הנשים והילדים שלהם, למען העתיד של העם שלהם.

אין עוד מדינה בעולם שבה מאות אלפי אנשים ייצאו באמצע היום לצעדת תמיכה במשפחה שבנה יושב ארבע שנים שבוי בכלא האויב, גם אם רבים מהם לא תומכים באינטרס המשפחה, אבל הם שם, כדי לתת את החיבוק ולהבהיר למשפחה היקרה שהיא לא לבד.

אין עוד מדינה בעולם שבה אתה נתקע עם הרכב באמצע הלילה ואחרי 20 שניות (נשבע לכם שזה קרה לי לפני חודש) עובר אורח עוצר לעזור לך ונשאר איתך במשך שעה עד שהגרר מגיע לחלץ אותך.

אין עוד מדינה בעולם שעדיין משמרת ערכים כמו חברות ורעות, מדינה שבה חבר הוא חבר ולא מכר.

יכול להיות שעוד לא הפרחנו את הנגב (עדיין), שהקונפליקט עם החרדים גבר ונעשה מכוער מיום ליום, שהשחיתות גוברת, שהעימות עם הפלסטינים מפצל אותנו, שהאלימות גוברת, שאנחנו יותר מפונקים, עצלנים ואגואיסטים.

אבל חלאס עם ההלקאה העצמית הזו! תפקחו את העיניים ותסתכלו סביב, על המשפחה שלכם, החברים שלכם, הנופים של ארץ ילדותכם.

למרות כל אלו שמנסים להסתיר את זה מכם, מדינת ישראל היא גם עדן אמיתי – תהנו ממנו, כי רק כשלא תהיו שם תבינו מה משמעות המשפט – אין לנו ארץ אחרת.

צור אורן

null

33 תגובות על “ט' באב. הוצאת דיבת הארץ רעה”

צור,
מקסים, פשוט מקסים. אם היית לידי עכשיו הייתי מדביק לך איזה בוסה מצלצלת על הלחי.. :)
גם אני כאחד שחי בחו"ל כבר ארבע שנים מרגיש בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר.
אני מודה שלפני שהגעתי לכאן לא הבנתי את זה, גם אני חשבתי שיש לנו ארץ קשה ומכוערת. גם אני הוצאתי את דיבת הארץ רעה. אבל קיבלתי את העונש שהגיע לי והוגלתי לניכר ושם הבנתי היטב איזה אוצר היה לי ביד ואיזה חמור גדול אני שלא ראיתי את זה.
דיברת על ארה"ב- כאן באנגליה הדברים דומים. הפשיעה זה משהו קטסטרופה. אני גר חמש דקות מאוניברסיטה, לא באיזה סלאמס, ואני לא מרגיש בטוח ללכת ברחוב כשיש חושך (מזל שעכשיו קיץ ומחשיך כאן מאוחר…). בכלל, רמת האכזריות של הפשעים כאן זה משהו שמזעזע אותי כל פעם מחדש. כשקורים דברים כאלה בארץ כל המדינה מזדעקת, כאן יש לזה פינה קבועה בחדשות.
דיברת על סולידריות? אני אחזור על זה שוב כי זה משהו שאני אף פעם לא יצליח לקבל: חיילים נהרגים באפגניסטן וזה מוזכר בסוף החדשות לעשר שניות (ספרתי!) בין הקריקט למזג-אוויר. איפה אצלנו כשחייל נופל כולנו יודעים את סיפור החיים שלו, מה אהב ומה שנא, ובעיקר שיש בנאדם מאחורי השם, שיש לו משפחה וחברים שכולנו משתתפים בכאב שלהם.
גלעד שליט? שבויים שלהם בעיראק הם בכלל לא טורחים לברר מה קורה איתם. יש פה איזה זוג מבוגר מסכנים נורא שחטפו אותם סומלים ורוצים בעבורם כופר (כסף, כן. לא אלף רוצחים) – אף אחד לא זורק לכיוון שלהם.
יש עוד דוגמאות בלי סוף אבל מעל לכל יש את התחושה הזו של 'אני ואפסי מלבדי'.
התחושה הזו של אתה יכול ללכת ברחוב ולהתמוטט ואף אחד לא יעזור לך. וזה לא סיפורים ששומעים בארץ מההורים שרוצים שלא תיסע רחוק מהם. זה דברים אמיתיים שראיתי בעיניים שלי! בנאדם נופל ברחוב ואנשים עוברים לידו נזהרים לא לדרוך עליו!
אני פה כבר ארבע שנים ואפילו פעם אחת לא הזמין אותי אחד החברים ("חברים" עאלק…) אליו הביתה לראות משחק או אפילו סתם לכוס קפה. אני, האורח כאן, מזמין אותם…
וזה לא דברים רק שלי כישראלי עם תסביכי "כל העולם נגדנו", זה דברים ששמעתי מאנשים מכל סוגי התרבות והמנטליות בעולם: יוונים, ספרדים, צ'ילאנים, גרמנים, הולנדים, הודים, פקיסטנים קוריאנים, טיוואנים ואפילו הונג-קונגית אחת…
נכון, יש בארץ הרבה בעיות, ואני לא לוקה כאן ב- 'תסמונת בני-ישראל על הים' ("זכרנו את השומים והבצלים אשר אכלנו…"), אבל מפה ועד ההלקאה העצמית החולנית שאנו לוקים בה ישנה דרך ארוכה.
כמו שהמלצת- כדאי באמת שכל ישראלי יסע לחיות בחו"ל איזה שנה שנתיים ואז הוא יבין את זה.

יש משהו די משעשע באופן בו מנסה צור אורן, שכותב נפלא ומרגש ללא כל ספק, למכור לנו את ישראל כארץ נהדרת. השיטה לפיה אנחנו פותרים כל משבר ב "יכול להיות גרוע יותר", או "תחיו קצת בחו"ל ותבינו", היא לא אחרת מאשר אסקפיזם והמנעות מלהתמודד עם בעיות. אני לא מכיר את אורן ולכן לא אוכל לדעת אם מדובר בתמימות או שמא בכשרון שיווקי יוצא דופן, אבל למכור לי את נפלאות ישראל בכפוף לזוועות במקומות אחרים, זה מבחינתי כמו להצדיק כל עוולה שאנחנו גורמים, בזכרונות השואה.
ישראל של היום היא מקום די מחורבן ולא צריך להיות מדען כדי להבין זאת. לא פשוט לחיות כאן. מעבר לאבדן הסולידאריות שבאמת היתה כאן, מעבר לתחושת הבטחון שהתגאינו בה בעבר שהולכת ונמוגה, אנחנו חברה אדישה לחלשים שבה, אנחנו עם כובש שמחזיק אוכלוסיה עצומה מאחורי גדרות ומחסומים, אנחנו לא מנסים אפילו להתמודד עם השחיתות והפשע הגובר, והאמן לי שבנושא לוחמה בפשע יש לי נסיון אישי ארוך. ממשלות ישראל מכל צד פוליטי עוסקות בהשרדות פוליטית ולא ביוזמות, יחסי הון שלטון ומה שנובע מכך מתקדמים בצעדי ענק לממדי רפובליקות בננות, הדמוקרטיה שלנו עומדת במבחני ריסוק מידי יום ביומו ומתמודדת בהצלחה חלקית בלבד, החברה הישראלית מפוצלת והדבקים שהחזיקו אותו בעבר נמסים כמו הקרחונים בקוטב. מי שרוצה להתעודד מכמות גבוהה יותר של נרצחים בארה"ב, מוזמן לטמון את ראשו בחול ולעשות כן. מי שרוצה לחשוב שכאן טוב יותר רק משום ששם רע יותר, סבבה. אבל אם לא ניתן את תשומת ליבנו למה שקורה כאן ועכשיו, מהר מאוד יסתבר לנו שארה"ב זה כאן, רק שלנו אין את האיזונים החברתיים והבלמים החוקתיים שיש שם והריסוק שלנו יהיה מהר יותר וכואב יותר.

בני, איציק ואורן. השאלה היא לא האם ישראל היא מקום טוב או מחורבן. כמו כל מקום יש לה את היתרונות שלה ויש לה את החסרונות שלה. השאלה היא למה ביקורת עצמית על המדינה(שהיא נכונה ולא משנה מאיזה קצה מפה פוליטי מסתכלים- איכשהו פה מצליחים לדפוק את כולם) נחשבת כדבר שלילי? ואם יש דברים שמציקים לי ואני לא אוהב פה, למה להתעלם מהם או לפתור אותם בכך "שיש יותר גרוע"?
כן, יש פה אנשים נהדרים(ומגעילים) אחלה מזג אוויר, אוכל מעולה ואת מכבי נתניה. אבל יש הרבה דברים שמעצבנים ומגעילים אותי פה וזה לא שונה ממדינות אחרות. גם פה יש סלאמס שאסור להיכנס אליהם(לא איפה שאנחנו גרים אבל תאמינו לי שיש), יש פה שנאת זרים נוראית-זו מדינה שלא יודעת להתמודד עם הגירה(יהודית ולא יהודית), יש פה תאונות פגע וברח(לא רק כאלה שמחכים איתך לגרר), יש ניצול של בעלי הון את משאבי המדינה, יש שחיתות כמעט בכל מוסד ציבורי במדינה(מההתאחדות לכדורגל ועד לבתי חולים) וזה עוד לפני שמדברים על כיבוש וניצולי שואה רעבים.
אבל המשפט שהכי הפריע לי במאמר היה זה: "אין עוד מדינה בעולם שבה אנשים יוצאים למלחמה מיותרת, מאבדים את חבריהם לנשק אבל חודש לאחר מכן חוזרים לשרות מתוך ידיעה שזה הדבר הנכון לעשות, לא מתוך אהבה לאלו ששלחו אותם להילחם אלא למען הנשים והילדים שלהם, למען העתיד של העם שלהם."- זו פרדיגמה של ציות בעבור ציות, אם המלחמה מיותרת אז מדוע זה הדבר הנכון לעשותו? אפשר כמובן להגיד על כל מלחמה שהייתה פה שהיא הייתה מוצדקת(ואפשר שלא) ולהיות צודקים, אפשר להגיד שסירוב הוא דבר נאלח ושלא תהיה פה מדינה אם כל מי שלא רוצה להילחם לא יילחם(ואפשר להגיד שלא) ולהיות צודק אבל איך אפשר להגיד שזה דבר נהדר במדינה שלנו? לדעתי זו בעיה(לאומית) לראות את הערך של "טוב למות בעד ארצנו" כערך מכונן.

עוד משהו בנוגע למה שסיימתי איתו:
כשהייתי ילד היינו נוסעים הרבה לטיולים בארץ ואבא שלי היה מספר על ההיסטוריה של כל מקום. זכור לי במיוחד כשנסענו לגולן והוא סיפר לי על עמק הבכא ועל גבורת החיילים שנלחמו בעבור חבריהם ועבורנו. כשהיינו בקלעת נמרוד אני דמיינתי חיילים ישראלים מטפסים על ההר, נאבקים בלוחמים סורים אכזריים ששופכים עליהם שמן רותח(אולי זה אמיתי ואולי זה זיכרון ילדות שהצטלב עם מצדה) ואז בכוחותיהם האחרונים מצליחים להשתלט על המצודה(היפייפיה) בכדי שאני אוכל לבוא שנים אחר כך ולהנות מסיפורים עליהם ועל הצלבנים שבנו אותה. כשהתגייסתי לצבא חבשתי שאני הופך להיות חלק מאותה מורשת קרב מפוארת ואז גיליתי שאבא שלי רדף אחרי מסתננים בבקעת הירדן כדי שאני אחליט מי נכנס ליריחו ומי לא ואם בא חולה סכרת שחייב אינסולין בשלוש בלילה אז המפקד מתעצבן שמעירים אותו ואומר "שיזדיין"(לא ויתרתי, הוא עבר בסוף). גיליתי שאני נכנס בשתיים עשרה בלילה לבית רנדומלי של זו צעיר עם ארבעה ילדים קטנים(מבוהלים למוות) שגרים כולם בחדר אחד באיזה כפר בגוש עציון רק כדי שהגדוד יגיד שהוא מבצע פעילות ואנחנו לא סתם מגרבצים שם. גיליתי שצה"ל הוא גוף מסואב שבסוף השנה כשמגלים שהגדוד לא בזבז מספיק כסף קונים ריהוט משרד בחמישים אלף שקל כדי שלא יורידו לו בתקציב של שנה הבאה. בקיצור גיליתי שאו שאני נמצא בצבא ומדינה אחרת או שהסיפורים של אבא שלי היו במקרה הטוב גלוריפיקציה ובמקרה הרע שקר. וזה לא רק לגבי הצבא, כל כך הרבה דברים שגדלתי עליהם בנוגע לחברה הישראלית התפוצצו לי בפנים כשגדלתי(במיוחד כשהייתי בחול) וגרמו לי להבין שאני לא יכול להסתכל על הדברים דרך העיניים של המיתוס. דבר אחד אני זוקף לזכות הצבא בעיניין הזה, הוא פתח לי את העיניים.

צור ידידי,
אני אחזור פחות או יותר על מה שכתבתי לך במייל יותר מוקדם אחרי שקיבלתי ממך את המאמר.
אבל קודם כל, אני יותר קרוב לדעתם של בני ותומר כאן. אולי טיפה פחות פאסימי, ויותר מסוגל להבין את הכיוון שאתה חותר אליו, אבל אני לא אוהב את הרעיון שאסור להעביר ביקורת על המדינה (או "להוציא דיבתה רעה", כמו שאיציק קרא לזה). ביקורת היא אבן היסוד להתפתחות חיובית של המדינה. מי שמשתיק ביקורת , הורס את המדינה וגורם לה לריקבון פנימי מתמיד.

ועכשיו למה שכתבתי לך יותר מוקדם –
אני מסכים עם זה שישראל לא כזאת גרועה כמו שאנחנו אוהבים לחשוב, ויש פה הרבה מאוד דברים טובים, אבל כן יש המון מקום לביקורת. אולי לא הלקאה עצמית, אבל כן ביקורת.
אני אפילו לא נכנס לעניין הפוליטי-מדיני, שבו יש לי המון ביקורת על המדינה וההתנהלות שלה בנושא השליטה בגדה המערבית (וזה לא סותר את זה שאני ציוני בכל רמ"ח איברי שאוהב את המדינה ולא מוכן לוותר על הגדרתה כיהודית).
אתה כותב לדוגמא על תשתיות – אבל התחבורה הציבורית בישראל היא בדיחה עצובה. אז נכון, בארה"ב היא יותר גרועה (כי בדומה למה שכתבת על הגטאות בארה"ב, הציבור שם באופן כללי נחשב לנטל), אבל יש המון מקום לשיפור אם אנחנו רוצים להידמות למדינות אירופאיות מתוקנות בתחום הזה.

לגבי השחיתות – אין לי השוואה למדינות אחרות כיום, אבל המצב שלנו די עגום. הבעיה היא שבמקום לתמוך בפרקליטות ובמערכת המשפט שמנסות לעשות סדר בתחום ולנקות את האורוות שלנו, שני הגופים האלה הופכים למושא השפלה עבור מרבית העם, שלא מבין שהאינטרס של כולנו זה לתמוך בהם.

בני ותומר,
יש ביקורת ויש ביקורת. לא באנו לומר כאן שאין מקום לביקורת או שנחמת רבים חצי נחמה. באנו להתרעם על תופעה יוצאת דופן בחברה הישראלית של הלקאה עצמית כמעט פתולוגית – אני לא מכיר מדינה בעולם שבה עסוקים בכזו אובססיביות בשאלה מתי היא תעלם? מה זה? זה חולני ממש!

הדוגמאות שהבאנו באות להראות שיש מקומות עם בעיות לא פחות חמורות, שלא לומר יותר גדולות, מאשר אלו שישראל מתמודדת איתן ועדיין, אף אחד שם לא מתעסק בשאלה הזו. להיפך, לפחות מבחוץ הם מצליחים לשכנע אותך שמדובר בסוג של גן-עדן עלי אדמות, או לפחות במקום הרבה יותר טוב משלך.

תומר,
צור דיבר על כך שאנשים יודעים לשם את המחלוקות והביקורת הפוליטית בצד ולהתייצב בשביל להגן על המדינה לא בגלל ש"המדינה" קראה להם, אלא בגלל הסולידריות שהם מרגישים כלפי המשפחה והחברים שלהם והידיעה שאם הם לא ישמרו עליהם אף אחד אחר לא יעשה את זה.

לא מדובר ב"ציות לשם ציות", ההיפך הגמור, מדובר בהגדלת ראש כי לכאורה יש להם את כל הסיבות שבעולם לשבת בבית ועוד הם יחשבו לסוג של גיבורים בעיני חלקים מסויימים בעם.

בני,
כל מה שאתה מתאר זה טוב ויפה אבל המסקנה שלך ("ישראל היא מקום מחורבן לחיות בו") לא נכונה עובדתית: ישראל, עפ"י כל המדדים האובייקטיביים של איכות חיים, היא מקום שטוב (אפילו מאוד) לחיות בו. כך שבאמת לא צריך להיות מדען כדי לקבוע את מה שאתה קובע – מהסיבה הפשוטה שזו קביעה סובייקטיבית המבטאת את התחושה האישית שלך ואילו קביעה של מדען היא קביעה אובייקטיבית המבוססת על עובדות.

מה שמחבר אותי יפה חזרה לתומר ולתגובתו השנייה שם הוא מתאר, כמוך, משהו שאני נתקל בו בהרבה מקומות והוא שהאכזבה מכך שדברים הם לא אוטופיים כמו שחשבנו שהם כשהיינו ילדים תמימים (גם אני) מתרגמת אצלנו לאנטגוניזם קיצוני כלפי הדברים איך שהם כיום. אנטגוניזם אותו אנחנו מסבירים כסוג של "התפקחות".

כתבתי על זה בהרחבה ב"פוסט ההוא" שאני יודע שאתם לא ממש אוהבים…
http://geshemalfasi.com/archives/193

יובל,
אני מסכים שהפגיעה במעמד מערכת המשפט פוגעת בראש ובראשונה בנו עצמנו, רק שהסיבה לכך היא מערכת המשפט עצמה וההתנהלות המאוד בעייתית שלה בשנים האחרונות (ההתערבות של בג"ץ בנושאים פוליטיים, הרדיפה של הפרקליטות אחרי שרים שביקשו לבצע רפורמה במערכת המשפט) שמעוררת בצדק אנטגוניזם וספקות לגבי הדרך שבה היא מתנהלת.

אני מביא למטה את נאומו של דויד גרוסמן. למרות שדעתי בעניין הסיכוי לפתרון הסכסוך במו"מ ידועה, אני מסכים עם עיקר הדברים. בעיקר עם האמירה שמדינת ישראל היא סוג של נס וקלות הראש בה אנחנו נוהגים בנס הזה היא פשע. במובן הזה יש בעיני ברכה גדולה הסרט שעוסק בשאלה מה יהיה אם לא תהיה מדינה, כי בין אם ישראל היא מקום נפלא או לא, דבר אחד ברור, היא ממש לא מובנת מאליה.

אני רוצה להתמקד במשפט הפתיחה של צור-

"מבלי להתעמק יותר מדי בכתבה ניתן להסיק בקלות כי מדובר בסרט שמציג תמונה שלילית על ישראל כמדינה שאיבדה את החזון, מדינה שבה האלימות השחיתות וטובת הפרט מכחידים את חזון אבותיה."

אז ככה – לבקר סרט שאתה מודה שלא ראית, זה איך נאמר, קצת מביך, ואני בכלל מוטרד מן הרדידות של השיח הציבורי. אבל חשוב מכך – הטענה לפיה ישראל, שהיא אולי מקום נפלא לחיות בו, היא "מדינה שאיבדה את החזון, מדינה שבה האלימות השחיתות וטובת הפרט מכחידים את חזון אבותיה." היא טענה רצינית ובעלת משקל שאני מודה שאני נוטה להסכים עם עיקריה. היא בוודאי לא טענה שניתן לפטור אותה כ" הלקאה עצמית". השאלה איננה אם אנחנו סבבה או לא, השאלה היא האם אנחנו הורסים שאת מה שסבותינו, אבותינו וקצת גם אנחנו, בנינו.

דויד גרוסמן אומר זאת טוב ממני. אם זאת הלקאה עצמית אז מגיעות לנו המכות.

דויד גרוסמן
פורסם: 04.11.06, 23:53

טקס האזכרה השנתי ליצחק רבין הוא הרגע שבו אנחנו עוצרים מעט, זוכרים את רבין האיש, המנהיג. וגם מביטים בעצמנו, בחברה הישראלית, בהנהגתה, במצב הרוח הלאומי, במצבו של תהליך השלום. ממקומנו שלנו כאנשים פרטיים, מול התהליכים הלאומיים הגדולים.

לא קל להתבונן בעצמנו השנה. הייתה מלחמה. ישראל הניפה שריר צבאי אדיר אבל מאחוריו נחשפו דווקא קוצר ידה ושבריריותה. הסתבר לנו שהכוח הצבאי שבידינו אינו יכול בסופו של דבר להבטיח לבדו את קיומנו. בעיקר גילינו שישראל נמצאת במשבר עמוק, עמוק מכפי שחששנו, כמעט בכל מערכות חייה.

אני מדבר כאן הערב כמי שאהבתו לארץ הזו היא אהבה קשה ומסובכת. ואף על פי כן היא חד משמעית. וכמי שהברית שהיתה לו תמיד עם הארץ הפכה לאסונו – לברית דמים. אני אדם חילוני לחלוטין, ואף על פי כן בעיני הקמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל הם מעין נס שקרה לנו כעם. נס מדיני, לאומי, אנושי. אני לא שוכח את זה אף לרגע אחד. גם כאשר דברים רבים במציאות חיינו מקוממים ומדכאים אותי, גם כשהנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות. גם כשהמציאות נראית כמו פרודיה גרועה על הנס הזה, אני זוכר תמיד. ומתוך התחושות האלה אני מדבר אליכם הערב.
מראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד", כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בתל אביב ב-1938. הוא קונן על כך שבחיק האדמה בארץ ישראל אנחנו טומנים פעם אחר פעם אנשים צעירים בשיא ליבלובם. מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק, אבל לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה, את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, ההזדמנות ליצור פה מדינה מתוקנת, נאורה, דמוקרטית, שתנהג על פי ערכים יהודיים ואוניברסליים.

מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא גם מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי. מדינה שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שיוויון מלא וכבוד לאזרחיה הלא יהודיים. וראו מה קרה.

ראו מה קרה לארץ הצעירה, הנועזת, מלאת הלהט והנשמה שהייתה פה, איך כמו בתהליך של הזדקנות מואצת זינקה ישראל משלב הינקות והילדות והנעורים אל מצב קבוע של נרגנות, וריפיון ותחושת חמיצות. איך זה קרה? מתי איבדנו אפילו את התקווה שאי פעם נוכל לחיות חיים אחרים, טובים יותר? יותר מזה, איך אנחנו ממשיכים לעמוד מהצד ולהביט כמו מהופנטים בהשתלטות הטירוף והגסות, האלימות והגזענות על הבית שלנו?

ואני שואל אתכם, איך ייתכן שעם בעל כוחות יצירה וחיות והתחדשות כמו העם שלנו, עם שידע לקומם עצמו מן האפר פעם אחר פעם, מוצא עצמו כיום, דווקא כשיש לו כוח צבאי גדול כל כך, במצב של רפיסות וחוסר אונים כאלה, במצב שבו הוא שוב קורבן? אבל הפעם הוא קורבן של עצמו, של חרדותיו, של קוצר הראות שלו.

אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל. שההנהגה שלנו חלולה, ההנהגה הצבאית והמדינית שלנו חלולה. אני אפילו לא מדבר כעת על המחדלים הגלויים לעין של ניהול המלחמה, של הפקרת העורף, גם לא על השחיתויות הגדולות והקטנות, אני מדבר על כך שהאנשים המנהיגים את ישראל כיום אינם מסוגלים לחבר את הישראלים אל זהותם, ובוודאי שלא אל החלקים הבריאים והמחיים והמפרים של הזהות הזאת. לאותם חלקי זהות וזיכרון וערכים מכוננים, שייתנו לנו תקווה וכוח. שיהוו נוגדנים להחלשות של הערבות ההדדית, של הזיקה לארץ, שיעניקו משמעות כלשהי למאבק הקיום המתיש והמייאש.

התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות מחד, והפחדות מאידך. של מקסם הכוח, קריצת הקומבינה, של תגרנות בכל היקר לנו. במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש, בוודאי הם אינם מנהיגים שעם במצב כל כך מסובך ותועה דרך זקוק לו.

לפעמים נדמה שתיבת התהודה של חשיבתם, של זכרונם ההסטורי, של החזון שלהם, של מה שבאמת אכפת להם, מתקיימת אך ורק בחלל הזעיר שבין שתי כותרות בעיתון או בין שתי חקירות של היועץ המשפטי לממשלה. הביטו באלה שמנהיגים אותנו. לא בכולם כמובן, אבל ברבים מדי מתוכם. ראו את דרך פעולתם המבוהלת, החשדנית, המיוזעת. את ההתנהלות שלהם, הפרקליטית והנכלולית. הרי מגוחך אפילו לקוות שמהם תצא תורה, שמהם יגיח פתאום איזשהו חזון, או אפילו סתם רעיון מקורי, יצירתי באמת, נועז, בעל מעוף.

מתי הייתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש, עתיד טוב יותר? מתי הוא יזם מהלך חברתי או תרבותי או ערכי? ולא רק הגיב, הגיב בתזזיתיות, למהלכים שכפו עליו אחרים? אדוני ראש הממשלה, אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגשות של זעם או נקם. חיכיתי די כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע. אתה לא תוכל לפטור את דברי הערב בכך שאין אדם נתפס בשעת צערו. ודאי שאני שרוי בצער, אבל יותר משאני כועס – כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת ומה שאתה וחבריך מעוללים לה.

האמן לי, הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלך לקום ולעשות מעשה. יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלסטינים לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדעה הכללית היתה שאין לנו פרטנר ואין לנו על מה לדבר איתם.

רבין החליט לעשות מעשה מפני שאיבחן בתבונה רבה שהחברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין, הרבה לפני רבים אחרים, שהחיים באקלים של אלימות, של כיבוש, של טרור, של חרדות וחוסר תקווה גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו. הדברים האלה נכונים גם היום. בחריפות רבה עוד יותר. עוד מעט נדבר על הפרטנר שיש או אין לנו. לפני כן נביט בעצמנו.

כבר למעלה מ-100 שנה אנחנו חיים במאבק. אנו אזרחי הסכסוך הזה נולדנו לתוך מלחמה וחונכנו אליה, ובמובן מסוים גם תוכנתנו לה. אולי משום כך אנחנו לפעמים חושבים שהטירוף הזה שבו אנחנו חיים כבר 100 שנה הוא הדבר האמיתי, היחיד. הוא החיים היחידים שנועדו לנו, ושאין לנו אפשרות או אולי אפילו זכות לשאוף לחיים אחרים. על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ולנצח תאכל חרב.

אולי זה ההסבר לאדישות שבה אנחנו משלימים עם החידלון הגמור של תהליך השלום, חידלון שנמשך כבר שנים וגובה עוד ועוד קורבנות. כך אפשר להסביר גם את חוסר התגובה של רובנו לבעיטה הגסה שספגה הדמוקרטיה עם מינויו של אביגדור ליברמן לשר בכיר בתמיכת מפלגת העבודה. עם מינויו של הפירומן המועד הזה למנהל מכבי האש של המדינה.

אלה גם חלק מהגורמים לכך שבתוך זמן קצר להפליא הידרדרה ישראל לאטימות לב, לאכזריות ממש כלפי העני והסובל שבתוכה. האדישות הזו לגורלם של אנשים רעבים, זקנים, של חולים ונכים, של כל החלשים – שיוויון הנפש הזה של מדינת ישראל אל סחר בנשים, או אל ניצול בתנאים של עבדות אל העובדים הזרים, והגזענות העמוקה הממוסדת אל המיעוט הערבי.

כשכל אלה מתרחשים פה בטבעיות גמורה, בלי זעזוע, בלי מחאה, כאילו זה מובן מאליו, שלעולם כבר לא נוכל להחזיר את הגלגל שלו לאחור, כשכל זה קורה אני מתחיל לחשוש שגם אם השלום יגיע מחר, וגם אם נחזור מחר לאיזו נורמאליות, אולי כבר איחרנו את המועד להחלמה מלאה.

חברות וחברים, האסון שקרה למשפחתי ולי עם נפילת בננו, אורי, לא נותן לי זכויות יתר בדיון הציבורי. אבל נדמה לי שהעמידה מול המוות והאובדן מביאה איתה גם סוג של פיכחון וצלילות, לפחות במה שנוגע להבחנה בין עיקר וטפל, בין מה שניתן להשיג ומה שאין להשיגו. כל בר דעת בישראל, ואני אוסיף ואומר – גם בפלסטין, יודע כיום בדיוק את הקווים של הדמיון האפשרי לסכסוך בין שני העמים.

כל בר דעת אצלנו ואצלם יודע בעומק ליבו גם את ההבדל בין חלומות ומשאלות לב, לבין מה שאפשר יהיה להשיג בסופו של משא ומתן. ומי שאינו יודע זאת, מי שמסרב להכיר בכך, כבר כעת איננו בר שיח. בין אם הוא יהודי או ערבי הוא ממולכד בפנאטיות שלו, ההרמטית, ועל כן הוא איננו פרטנר.

בואו נביט רגע אל מי שאמור להיות הפרטנר שלנו. הפלסטינים הציבו בראשם את החמאס שמסרב לשאת ולתת איתנו, מסרב אפילו להכיר בנו. מה אפשר לעשות במצב הזה, מה עוד נותר לנו לעשות? להמשיך ולחנוק אותם עוד ועוד? להמשיך ולקטול מאות פלסטינים בעזה, שרובם הגדול אזרחים תמימים כמונו, להרוג בהם ולהיהרג עד אינסוף?

פנה אל הפלסטינים, מר אולמרט, פנה אליהם מעבר לראשו של החמאס, פנה אל המתונים שבהם, אלה שמתנגדים כמוך וכמוני לחמאס ולדרכו. פנה אל העם הפלסטיני, דבר אל הצער והפצע העמוקים שלהם, הכר בסבלם המתמשך, שום דבר לא יגרע בכך ממך וגם לא בעמדתה של ישראל במשא ומתן עתידי.

רק הלבבות יפתחו מעט זה לזה ולהיפתחות הזו יש כוח עצום. כוח של איתן טבע יש לחמלה אנושית פשוטה – דווקא במצב כזה של קיפאון ואיבה. פעם אחת הבט בהם לא דרך כוונת הרובה ולא דרך מחסום סגור. אתה תראה שם עם מעונה לא פחות מאיתנו, עם מדוכא וכבוש וחסר תקווה.

ודאי שגם הפלסטינים אשמים במבוי הסתום. ודאי שגם להם חלק נכבד בכישלון תהליך השלום. אבל הבט בהם לרגע במבט אחר, לא רק בקיצונים שבתוכם, לא רק באלה שיש להם ברית אינטרסים עם הקיצונים שלנו. הבט ברובו המכריע של העם האומלל הזה, שגורלנו קשור בגורלו אם נרצה בכך ואם לאו.

לך אל הפלסטינים, מר אולמרט, אל תחפש כל הזמן סיבות מדוע לא לדבר איתם. על ההתכנסות החד-צדדית ויתרת, וטוב עשית, אבל אל תשאיר חלל ריק. הוא יתמלא מיד באלימות, בחורבן. דבר אליהם, תן להם הצעה שהמתונים שבהם יוכלו לקבלהּ, הם רבים הרבה יותר ממה שהתקשורת מראה לנו.

הגש להם הצעה כזו שיהיה עליהם להחליט אם הם נענים לה או שהם מעדיפים להישאר בני ערובה של האיסלאם הפנאטי. בוא אליהם עם התוכנית האמיצה והרצינית ביותר שישראל מסוגלת להציג ולהציע, עם ההצעה שכל ישראלי ופלסטיני שעיניהם בראשם יודעים שהיא גבול הסירוב והוויתור שלנו ושלהם.

אין לנו זמן. אם נתמהמה, בעוד זמן קצר נתגעגע לחובבנות של הטרור הפלסטיני. נכה על ראשנו ונצעק – איך לא הפעלנו את כל גמישות המחשבה שלנו, את כל היצירות הישראלית כדי לעקור את אויבנו מתוך המלכוד העצמי שלהם.

בדיוק כפי שיש מלחמת "אין ברירה" יש גם שלום של "אין ברירה". כי כבר אין ברירה. אין ברירה לנו ואין ברירה להם. ואל שלום של "אין ברירה" צריך לגשת באותה נחישות ויצירתיות כפי שיוצאים למלחמת אין ברירה. כי אין ברירה. ומי שחושב שיש ברירה, או שהזמן משחק לטובתנו, אינו תופס את תהליכי העומק המסוכנים שאנחנו כבר בעיצומם.

ובכלל, אדוני ראש הממשלה, אולי צריך להזכיר לך שוב שאם מנהיג ערבי כלשהו שולח איתות של שלום, ולו הקל והמהוסס ביותר, עליך להיענות לו. עליך לבדוק מיד את כנותו ואת רצינותו. אין לך הזכות המוסרית שלא להיענות לו. אתה חייב זאת למען אלה שמהם תדרוש להקריב את חייהם אם תפרוץ מלחמה נוספת.

ולכן – אם הנשיא אסד אומר שסוריה רוצה בשלום, גם אם אינך מאמין לו וכולנו חשדנים כלפיו, עליך להציע לו פגישה בו ביום. אל תחכה אפילו יום אחד. הרי כשיצאת למלחמה האחרונה לא חיכית אפילו שעה. הסתערת בכל הכוח, בכל כלי הנשק, בכל עוצמת ההרס.

מדוע שיש איזשהו הבהוב של שלום אתה מיד דוחה אותו, ממסמס אותו? מה יש לך להפסיד? אתה חושד בו, חושד בנשיא הסורי – לך והצג לו תנאים כאלה שיחשפו את מזימותיו. הצע לו תהליך שלום שיימשך מספר שנים ושרק בסופן, אם יעמוד בכל התנאים ובכל המגבלות יקבל בחזרה את הגולן. חייב אותו לתהליך של דיאלוג ממושך, פעל כך שגם בתודעתם של בני עמו תתנסח לראשונה האפשרות הזו. עזור למתונים שבוודאי קיימים גם שם. נסה לעצב את המציאות, לא להיות רק המשת"פ שלה. לשם כך נבחרת, בדיוק לשם כך נבחרת.

חברות וחברים, מובן שלא כל דבר תלוי במעשינו שלנו. יש כוחות חזקים וגדולים שפועלים באזור ובעולם. וחלקם, כמו איראן, כמו האיסלאם הקיצוני, דורשי רעתנו. ואף על פי כן כל כך הרבה תלוי במה שאנחנו נעשה. במה שאנחנו נהיה.

חילוקי הדעות כיום בין ימין ושמאל אינם גדולים באמת. הרוב המכריע של אזרחי ישראל מבין כבר, לא כולו בהתלהבות יתרה, מבין ויודע איך יראה המתווה לפתרון הסכסוך. רובנו מבינים, אם כן, שהארץ תחולק. שמדינה פלסטינית תקום, מדוע אם כן אנחנו ממשיכים להתיש את עצמנו בהתכתשות פנימית שנמשכת כבר 40 שנה. 40 שנה!

מדוע ההנהגה הפוליטית ממשיכה לשקף את עמדתם של הקיצונים ולא של מרבית הציבור? הלא טוב בהרבה יהיה מצבנו אם נגיע בעצמנו להסכמה הלאומית הזאת לפני שהנסיבות – לחץ חיצוני או אינתיפאדה חדשה או חלילה עוד מלחמה – ייאלצו אותנו לכך. אם נעשה זאת נחסוך לעצמנו שנים של דעיכה וטעות, שנים שבהם נזעק שוב ושוב – "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד".

מן המקום שבו אני עומד כעת אני מבקש – קורא, לכל מי שמקשיב, לצעירים שחזרו מהמלחמה, שיודעים שהם אלה שידרשו לשלם את מחירה של המלחמה הבאה, לאזרחים יהודים וערבים, לאנשי ימין ושמאל, לחילונים, לדתייים. עצרו לרגע אחד! הביטו בשפת התהום. חישבו כמה אנו קרובים לאבד את מה שיצרנו כאן. שאלו את עצמכם אם לא הגיע הזמן להתעשת, לצאת מהשיתוק הזה, לתבוע לעצמנו סופסוף את החיים שאנו ראויים לחיותם.

ואגב: מי שסבור שהדברים הללו הם הוצאת דיבתנו רעה יקרא נא את הדברים הנכוחים שכתב א. אלפסי על התדרדרות ערכית. בפראפרזה על יין אפשר לומר לגבי תשעה באב כאן בבלוג שהבציר של שנה שעברה היה מוצלח יותר. תבלו –
__________________

כשהחומר גובר על הרוח (ט' באב)

"שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה. אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין. אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה". (מדרש רבה על פרשת איכה)

היום, ט' באב, אנו מתאבלים על חורבן ירושלים. כמו כל דבר ביהדות גם לט' באב ישנה משמעות סמלית רחבה הרבה יותר מהמשמעות הנגלית לעין שלו. היינו, ט' באב איננו יום אבל על התמוטטותם של קירות כי אם יום שמסמל את התוצאות, המשמעויות הכואבות והמחיר הכבד ששילם עמנו במהלך ההיסטוריה בתקופות של פשיטת רגל ערכית ומוסרית.

הרב בנימין לאו מדבר על הקשר שבין הפרשה שנקראת בשבוע בו חל ט' באב (דברים), ההפטרה (ישעיהו), ומגילת איכה הנקראת בערב ט' באב אותה כתב ירמיהו.

בפרשת דברים מדבר משה על הקושי שלו בהנהגת העם- "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א', י"ב). משה הנהיג את עם ישראל בתקופה מורכבת ביותר. מצד אחד היה עליו להנהיג עם בעל מנטליות של עבדים, כתוצאה של כארבע מאות שנה עבדות במצרים, מצד שני הוא היה אמור להנחיל בו את המנטליות של ה'עם הנבחר' ואת הבטחון המוחלט בישועת ה'.

בהרבה מובנים לא שיתף דור המדבר פעולה עם משה. למרות נסיונותיו ליטוע בו אמת ומשמעות רוחנית מקפיד העם לחזור תמיד להתעסקות בחומר. הן בפרשת המן והסלו, הן בפרשת המרגלים, והן, כמובן, בפרשת עגל הזהב.

ישעיהו, כמו משה, גם הוא בא בטענות אל העם. אולם קינתו של ישעיהו ותוכחתו הינה נוקבת הרבה יותר: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיהו א', כ"א) הוא ספק שואל ספק קובע. יותר מאשר הוא בא לקונן על ההדרדרות המוסרית בענין גילוי העריות, ענין ה'זונה' בדבריו של הנביא בא להדגיש את הסכנה הטמונה בהערצת החומר.

זונה היא אישה שמוכרת רגש מזוייף. ז'וזה סרמאגו מכנה את העוסקות במקצוע העתיק בעולם "מקצועניות של האהבה". זונה מזייפת רגש וחום ומוכרת אותו בעבור כסף. בכך היא מזנה את מעשה האהבה, היינו, הופכת את העניין הרגשי, האינטימי והמורכב הזה למשהו חומרי.

ישעיהו, אם כן, מקונן בנבואתו על ימים שבהם המסחר ברגש ובעניינים אינטימיים הפך למקובל (מזכיר את קצת את דורנו, לא?).

אחרון, ירמיהו, שמתנבא מתוך החורבן עצמו ופותח את קינתו במילים "איכה ישבה בדד" (איכה, א', א'). הקישור ברור: במקום שבו הרגש נהפך לחומר עובר לסוחר התוצאה היא בדידות- "איכה היתה לזונה" מוביל בסופו של דבר ל- "איכה ישבה בדד".

אם נשוב למדרש נראה את המהלך כולו: בתחילה מקונן משה על עם ישראל ששקוע בחומריות. משאו של העם כבד עליו ולבסוף הוא פורש ('מופרש') מהנהגתו. עם ישראל, ככל העמים לאורך כל ההיסטוריה, קיבל תמיד את המנהיגים להם היה ראוי (אפרופו משבר ההנהגה בתקופתנו). מנהיגים מושחתים ולא מוסריים צומחים מתוך עם מושחת ולא מוסרי, הם לא צצים יש מאין. עם שסוגד לחומר מוצא עצמו עם מהנהיגים תאבי בצע.

המנהיגות בעם ישראל שאחרי תקופת משה היא אפיזודה ארוכה של כשלים ואכזבות. חומרת המצב מגיעה לשיאה כמאה וחמישים שנה לפני החורבן, בתקופת ישעיהו, שמקונן על שלטון מנוכר ומסואב "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמונים" (ישעיהו, א', כ"ג). אלא שכאמור השלטון הזה לא צמח יש מאין, הוא צמח מתוך עם שמקדש את החומר. עם שנותן ל'זונה' על המשמעויות של כך, 'קריה נאמנה'.

בסופו של דבר התוצאה היא כמעט בלתי נמנעת ומגיעה בדמות החורבן על מראותיו הקשים כפי שמתאר ירמיהו במגילת איכה. במצב שבו הרוח פושטת רגל ונמכרת לכל המרבה במחיר יכול להיות רק סוף אחד- חורבן.

אין זה פלא, אם כן, שה' בחר להחריב את ביהמ"ק. עם שסוגד לחומר ביהמ"ק עבורו הוא מקום מסוכן שעשוי לגרור פולחן אלילים וחומר. ביהמ"ק היה אמנם מבנה מפואר- חומר- אבל כזה שאמור לספק השראה לרוח ולא להיפך. בהעדר סדר דברים נכון אין מקום לביהמ"ק.

כשמביטים לעומק על המהלך הזה, שבו החומר גובר אט אט על הרוח, ועל תוצאותיו, אפשר לראות כיצד הוא מתרחש גם בתחום שלנו, הכדורגל:

בשלב הראשון מגיעה הטרוניה מצד העם, האוהדים, שרוצים בעלים עשיר. בשלב השני, 'הפחזון' כפי שמכנה אותו המדרש, מגיע אותו בעל ממון ובשם קידוש החומר (התארים) מפזר כספים ללא כל חוש ביקורת או הגיון מתקבל על הדעת. במקביל גם נכסיה הרוחניים של הקבוצה (שחקני הבית) מוצאים עצמם חסרי ערך. השלב השלישי הוא 'ניוולה', החורבן. או במקרה שלנו- קריסה כלכלית שגוררת קריסה מקצועית.

נדמה שבכדורגל של היום האוהד הממוצע נמצא באחד מאותם שלושה שלבים. ישנם כאלה שמייחלים לכך שבעלים עשיר יבוא ויקנה את הקבוצה שלהם. ישנם כאלה שכבר "זכו" לכך והמועדון שלהם נמצא בשלב ה"פחזון": קונה מכל הבא ליד במחירים מטורפים תוך התנכרות לסמלי הקבוצה ומורשתה. האחרונים הם "חסרי המזל", אלו שהגיעו לשלב השלישי- "הניוון": הבעלים ירד מנכסיו או נטש את המועדון והם נותרו בדד עם מציאות של חורבן.

אנחנו, אוהדי בית"ר ירושלים, עברנו בעשור הנוכחי את כל שלושת השלבים האלה לפחות פעמיים. כולי תקווה (אם כי אני ממש לא בטוח) שלמדנו את הלקח.

והלקח הזה שט' באב מלמד אותנו הוא לקח חשוב על האסון שגורר אחריו התהליך של הפרטת הערכים. תארים וגביעים כוחם יפה רק אם הם מייצגים משהו בעל משמעות- ניצחון הרוח של מועדון. סתם כשלעצמם הם בסה"כ כלי מתכת קרים.

בהעדר רוח, בהעדר זהות מגובשת, הבדידות והחורבן לא יאחרו לבוא. גם אם כרגע ההתנהלות היא של "אכול ושתה כי מחר נמות" כפי שמעיד ישעיהו (כ"ב, י"ב) על התנהלות העם בתקופה שקדמה לחורבן.

מי יתן ונזכה לראות בבנין ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, אמן.

שלום לכולם.
קודם כל, באמת לא ראיתי את הסרט, אבל גם לא באתי לבקר את הסרט. באתי לבקר את הפזמון הקבוע שלפיו הכל שחור, פזמון שאני מכיר היטב מהימים שבהם עבדתי בכלי התקשורת בארץ.

אני לא חי בלה לה לנד ואני יודע טוב מאד שבישראל יש הרבה מאד דברים לתקן, אבל נדמה לי לעיתים שבמקום ליזום ולשנות לחיוב אנחנו מתעסקים בעיקר בלבקר בארסיות ולרחם על עצמנו.

יכול להיות שהסקתם ממה שכתבתי שאני איזה בחור שמורעל על הצבא. אתם טועים. שנאתי כל רגע בשרות הצבאי שלי ומאז אני מאושר על כל קיצוץ בתקציב הביטחון, מתוך הבנה שצה"ל הוא הגוף הכי בזבזן ולא יעיל שאני מכיר, אבל זה עדיין לא הופך את החיילים לאשמים במצב.

כשאני הייתי בשרות מילואים וראיתי בזבוז משווע כתבתי מכתב לרמטכ"ל, ותתפלאו, שבועיים לאחר מכן הוא צלצל אלי בשבת בבוקר וניהל איתי שיחה של עשר דקות. לאחר מכן הוא נכנס חזק מאד במי שהיה אחראי לבזבוז. אז כן, יכולתי לשתוק או לכתוב מאמר לאיזה אתר שעיקרו כמה צה"ל בזבזן, אבל בחרתי לנסות לשנות וזה הצליח.

ביקורת פנימית היא אכן חשובה אבל נקיטת יוזמה חשובה לא פחות, ואולי גם הגיע הזמן שמישהו יציג גם כמה דברים חיוביים שיש לנו במדינה ולא רק את הטעון לשיפור או שינוי, גם אם זה מוכר פחות טוב.

ולסיום, אני לא מנסה להשוות את ישראל לשום מקום אחר בעולם משום שאף מדינה לא התמודדה עם הנסיבות שישראל מתמודדת עימן מיום הקמתה. בסה"כ ביקשתי להראות לכם את המציאות במקומות אחרים ולהבהיר שהדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר.
אנחנו צריכים לשאוף לשיפור, לא בשביל אף אחד אחר אלא בשביל עצמנו, אבל את האוטופיה צריך לשמר בארץ ולא במקום אחר. כי אין מקום אחר.

בשנתיים שגרתי בבלגיה חוויתי הרבה מאד אירועים שבהם חששתי לביטחוני האישי רק בגלל שאני יהודי, ובשנתיים שאני בארה"ב ראיתי מקרי אלימות שבחלומות הכי שחורים שלכם לא תראו. סתם, כי בא לאנשים להרוג, ולאנוס, ולשדוד, ולירות לשם ההנאה.

אז כן, אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים, אבל במקום להלקות את עצמנו על כך, צריך לקחת את האנשים הבאמת מדהימים שיש בישראל ולהפוך אותם לגוף מלוכד עם מטרות חדשות ונאורות, והכי חשוב, אמונה בצדקת דרכו.

באבא,
הפוך. מה שכתבתי בשנה שעבר משלים יופי את הדברים של צור:

השמאל-הליברלי שמזדעק לכאורה על מצבה של המדינה הוא זה שמייבא מהמערב את ערכי החומר – האינדיבדואליזם ולהיברליזם – שמפוררים את הקשרים שמחברים אותה.
סגנון החיים שהוא מנהל והערכים שהוא מאמין בהם הם אלו המערערים את הסולדיריות החברתית במדינת ישראל, כמו שקורה באותם מדינות שמהם הוא מייבא את הערכים האלה.
הוא זה שיוצא נגד הדת, הלאומיות, השבטיות, ערכי המשפחה – כל אותן מסגרות שמחברות קבוצת אנשים למשהו משותף.
זה יפה שהוא מדבר גבוה גבוה על "ערבות הדדית", "דאגה לחלש" ושאר דברים, אבל ברגע שהוא מעשית מפורר את המסגרות שמאפשרות את זה, באמצעות ליברליזם לא מרוסן וקידוש האינדיבדואליות, הדיבורים שלו נראים צבועים ומגוכחים.
יותר מאשר המדינה איבדה את ערכיה, אותה קבוצה, שבעבר באמת היתה נושאת הדגל מבחינה חזון ומעש במדינה, איבדה את ערכיה ובתגובה לכך היא עושה את מה שהיא עושה הכי טוב – משליכה את פגמיה שלה על האחר במובן של "הפוסל, במומו פוסל".

בעניין הנאום של גרוסמן-
הוא צודק בלא מעט דברים אבל גם הוא לוקה באותה תסמונת של הלקאה עצמית מוגזמת ומאשים אותנו בכל – אולמרט דווקא הושיט יד לפלסטנים והציע להם יותר מכל אחד לפניו, הם אלו שהשיבו כתף קרה מסיבותיהם שלהם.
בכלל, אני לא מצטרף לגישה הזו של אנחנו צריכים לקפוץ כמוצא שלל רב על כל מנהיג ערבי שממלמל משהו על שלום. איך אפשר לשמור על האינטרסים שלך כשאתה נראה כל-כך נלהב כבר מההתחלה? זה לא עובד בעסקים, במערכות יחסים, וגם לא במו"מ מדיני. וחוצמזה, מה זה שלום זה רק אינטרס שלנו? הם עושים לנו טובה?
צריך להשתחרר מהתפיסה התבוסתנית הזו שרק גורמת להם להמתין שנהיה עוד יותר נואשים ונמכור את להם את כל הנכסים הכי אסטרטגיים שלנו בעבור נזיד עדשים.

באופן כללי בעניין הביקורת על המדינה-
אנשים לא אוהבים את הביקורת מהסוג שצור ואני מתרעמים עליה כאן משום שהיא מגיעה ממקום של סלידה, של גועל ולא ממקום של אכפתיות ודאגה.
כשאנשים אומרים ש"המדינה היא חרא" אני בכלל לא רוצה להמשיך להקשיב למה שהם אומרים גם אם יש שם דברים ששווה לשמוע.
איך אני יכול להאמין שהביקורת שלהם היא בונה ובאה מתוך רצון לתקן כשזה מה שהם חושבים על מושא הביקורת שלהם?
זה כמו שהורה יבוא עם הילד שלו לאסיפת הורים והמורה תתחיל את הפגישה בדברים מהסוג הזה: "דני (שם בדוי) הוא טיפש, פרחח קל דעת וחסר כל חינוך" – נראה לך שאותו הורה יישב אחרי זה להקשיב לניתוח הקשיים הפדגוגיים והחברתיים של הילד, יהיו מבריקים ככל שיהיו?
יש אנשי ציבור בישראל שאני מאוד מעריך וקורא בעיון את הביקורת שלהם על המדינה. אנשים כמו יאיר לפיד, גדי טאוב, בן-דרור ימיני, אלכס יעקובסון – אתה יודע מה ההבדל בניהם לבין גרוסמן וחבריו? שכשאתה שומע וקורא אותם אתה מאמין להם שבאמת אכפת להם, שבאמת הם אוהבים כמוך את המדינה ורוצים שיהיה בה טוב.
זו תחושה שאתה מקבל מזה שהם מסוגלים לראות בה גם את הטוב, שהם מדברים עליה ברגש וחמלה, כשגם שהם כועסים עליה זה מגיע ממקום אוהב ואמפטי כמו אב שכועס על בנו או בן שכועס על הוריו, ולא ממקום של תסכול ושנאה.

איציק, גם כשאתה נחתך בגילוח השמאל הליברלי אשם?
אני לא חושב שהחברה שלנו היא עד כדי כך איניבידואליסטית, לטעמי היא לא אינדיבידואליסטית מספיק.לדעתי, הדת, הלאומיות, השבטיות הן אלה שיוצרות את רוב הבעיות שעליהן האינדיבידואל מתרעם אבל אני לא מאשים את מי שחושב אחרת באיזושהי תכונה מכוננת. כשאתה אומר שאני סובל מהלקאה עצמית ולכן אני מבקר את המדינה אתה מבטל ממני את הזכות לבקר אותה. אני מבין שאתה לא מתנגד לביקורת אבל מבחינתך יש ביקורת מותרת וכזו שאינה, כזו שבאופן אוטומטי מפקפקים בלגיטימיות שלה בגלל אופיה הפוליטי. עלי אני לא אדבר, כי אני באמת לא עושה כלום חוץ מלגרבץ ולהגיד חרא מדינה אבל אתה לא מכיר אנשי שמאל ליברלי שבתכל'ס עושים חברתית, בטחונית ומדינית למען המדינה לצד הביקורת שהם מטיחים בה? אני יכול לפחות על לפחות שניים שמגיבים פה בבלוג.
האם כשבאסטיונר בשוק התקווה אומר "חרא מדינה" על כך שהעלו את מחירי הסיגריות בזמן שאת הבאסטה שלו מקשט בגדול דגל ישראל וסטיקרים שאומרים:"ישראלי אמיתי לא משתמט"ו"אין לי ארץ אחרת" האם הוא שייך לאלה המלקים עצמית או לאלה שמבקרים מתוך אהבת הארץ?

איציק, נו באמת..
"השמאל" הוא זה שמייבא את האינבידואליזם הקיצוני? השמאל?! במה עוד אתה יכול להאשים את השמאל שלא האשמת?
זה עוד מקרה שאתה כותב רק על בסיס מה שנראה לך ומה שאתה מרגיש, כי אם עכשיו אני אבקש שתביא הבהרה אחת, דוגמא אחת לזה ש"השמאל הליברלי" הוא זה שמייבא את הערכים השליליים, לדבריך, מתרבות המערב – נראה לי שלא תוכל למצוא. אתה תגיד שזה מה שאתה מרגיש, ושלדעתך רגש הוא לא פחות טוב מרציו.
אתה כל כך עסוק בלשנוא (את השמאל) שאתה כבר לא מנסה להסביר את זה בדרכים רציונאליות.

להגיד על דוד גרוסמן שהוא לא אוהב את המדינה? אתה באמת קראת את הנאום שלו שבאבא הביא כאן? אתה מכיר את הרקע האישי שלו, עוד לפני שבנו נפל במלחמת לבנון השנייה? מה עוד בן אדם צריך לעשות כדי שתחשוב שהוא אוהב את המדינה? כדי שהוא יהיה ראוי לסימפטיה שלך, לפחות בתור טיפהל'ה פטריוט?

תומר,
אתה מוכיח את הנקודה שלי כשאתה קורא ליותר אינדיבדואליזם – יותר אינדיבדואליזם יוביל בדיוק לסוג החברה שאתה לא רוצה לראות בארץ.

יובל,
תפיסת העולם של השמאל בימינו הולכת יד ביד עם ערכי האינדיבדואליזם והליברליזם המערבי כמו שתומר מעליך אמר בצדק – כל שיח הזכויות ששולט בשמאל מדבר על הפרטת כל הערכים שמחברים בין בודדים לקבוצה לטובת חברה שהיא, אכן, אוסף של אנשים.

ניקח לדוגמא את הקמפיין למען העובדים הזרים- זה נשמע נפלא על הנייר הסולידריות איתם וגם לי יש לא מעט סימפטיה למצב שלהם, אבל המשמעות של הכלת קבוצה גדולה של אנשים שמגיעים מתרבות כל כך שונה בתוך החברה הישראלית, שהיא גם ככה חברה שבקושי מצליחה לחבר בין חלקים כל-כך שונים בתוכה, היא חברה שתהיה עוד יותר מבודלת ומפורדת ובתוכה אכן יצמחו כל אותן תופעות שאתם מדברים עליהם.

ועוד משהו, יובל-
אני לא שונא את השמאל. רב החברים שלי הם שמאלנים והם אנשים נפלאים (כמוך, ואני לא סתם בא להתחנף כדי לרכך את עוצמת הווליום בתגובות שלך) וחלק גדול מהדעות שלי יכולות להיחשב שמאלניות. אם הייתי כל כך שונא את השמאל הייתי מביע קבל עם ועולם תמיכה בהתארגנות שנושאת את השם 'ה-ש-מ-א-ל הלאומי'?

מה שאני כן שונא את הצביעות והצדקנות שיש בחלק מתפיסת העולם של השמאל ואם זה הופך אותי לאדם פחות נחמד או פחות "מוסרי" – שיהיה, אני מניח..

עכשיו באמת עצבנת אותי:

"אתה יודע מה ההבדל בניהם לבין גרוסמן וחבריו? שכשאתה שומע וקורא אותם אתה מאמין להם שבאמת אכפת להם, שבאמת הם אוהבים כמוך את המדינה ורוצים שיהיה בה טוב."

תהרוג אותי אני לא מבין איפה מצאת בטקסט של גרוסמן פחות מ – 100% אהבה למדינה ורצון שיהיה בה טוב? על תסכול עוד אפשר לדבר (לדעתי מי שלא מתוסכך ממה שקורה במדינה או שלא רואה מה שקורה או שלא אכפת לו) אבל איפה אתה מוצא שנאה?

אתה יודע, תמיד אומרים על השמאל שהוא מתנשא. עכשיו אני מבין, ההתנשאות האמיתית נמצאת בימין, שניכס לעצמו את הציונות, נפנף בדגלים בקולי קולות, ראה את עצמו תמיד כנעלה על השמאל כי הוא יהודי טוב יותר ולא טרח לראות את המציאות כי ישראלי טוב לא מקשיב לשמאלנים גם אם הם צודקים. בסופו של יום, זו שנאת החינם האמיתית. שנאת החינם שמביאה לידי כך שאייקונים של הימין תומכים במדינה דו לאומית כי פשוט לא יכול להיות שהשמאל צדק. שנאת חינם שגורמת לך לחפש משת"פים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן במקום להתמקד במה שאתה ממילא מסכים איתו – שאת הציונות הרס הימין. אם אתה רוצה לקח לתשעה באב, זה הלקח.

ואגב איך אתה חי עם המדרש שהבאת בפתיחה?

"ואותו הלילה שמאסו בארץ היה ליל תשעה באב, ובאותה שעה(!) נגזר על בית המקדש שיחרב" (מדרש תנחומא על פרשת שלח לך)"

מה זה אומר? שבית המקדש חרב, ציווילזציה שלמה הלכה לגלות שנמשכה 2000 שנה ועלתה במיליוני קורבנות בגלל חטא שחטאו שישה(!) אנשים למעלה מ – 1000 שנה לפני חורבן הבית? זה ההגיון האלוהי בעיניך? זה האלוהים שלך? אם זה הלקח שהמסורת היהודית לוקחת מחורבן הבית אז אוי ואבוי למסורת היהודית, כי אם זה הקו המנחה הרי שבמקום להתמקד בקנאות, באטימות בחוסר ההקשבה ובשנאת החינם היא מתמקדת בלחפש את המשתפי"ם ומביאה את החיפוש הזה לרמות חדשות של אבסורד, רק כדי לתחזק את שנאת החינם.

מה אתה יודע על איזה אנשים אני רוצה לראות בארץ? אתה מקשר אינדיבידואליות לקרירות ומיזנטרופיות. אני רואה בה כלי להעשרת החברה על ידי הפרט, כלי לגיוון החברה. אני לא מבטל את הקולקטיב אני פשוט רוצה שהוא יורכב מאינדיבידואלים ולא מקולקטיב על קולקטיב על קולקטיב. ברגע שהחברה מוכתבת אך ורק על ידי ערכים קולקטיבים היא משוסעת משום שהשמאלנים הם נגד הימנים והדתיים הם נגד החילונים והערבים נגד היהודים. כאינדיבידואלים יש יותר מכנה משותף בין אנשים מאשר בין קולקטיבים.

באבא,
הפוך (שוב). אייקונים של השמאל תומכים במדינה דו-לאומית כי לא יכול להיות שהימין צדק והערבים לא רוצים שלום.

קטונתי (מאוד מאוד) מלהבין את ההגיון של אלוהים או בכלל לחפש אותו. על אותו משקל אפשר לשאול מה היה חטאם של מליון וחצי ילדים שנהרגו בשואה. הלקח מחורבן ההבית (אחד מהם, זה שקשור בחטא המרגלים) זה שאם לא נדע לאהוב ולהעריך את מי שאנחנו ומה שיש לנו כשיש לנו את זה- נלמד לעשות את זה בדיעבד כשכבר לא יהיה לנו את זה (וזה גם לקח אישי מהגלות הפרטית שלי).

תומר,
כדי שלאינדיבדואלים יהיה מכנה משותף הם צריכים להיות חלק מקולקטיב עם אתוס מובחן מסויים, שיוצר בניהם סולדיריות שנובעת מתוך תחושה של גורל משותף, ואז בתוך המסגרת הזו יוכל לבוא לידי ביטוי הייחוד של כל אינדיבידואל.

כשאין מסגרת משותפת, אין מכנה משותף כמו שכתבת בעצמך (ולו הבסיסי והמופשט ביותר), אינדיבדואלים כשלעצמם כאוסף של אינדיבידואלים הם "אדם לאדם זאב".

אתה מתחמק:

אחזור על השאלה – היכן מצאת שנאה בטקסט של גרוסמן? אנא הצבע על הקטע הרלוונטי בטקסט.

שנית – זה לא ריבלין ארנס ודומיהם שתומכים במדינה דו לאומית?

תראה לי אדם אחד בשמאל הישראלי שמשקלו בשמאל הישראלי שווה למשקלם של ריבלין וארנס {יו"ר הכנסת מטעם מפלגת ימין ושר בטחון בממשלת ימין) בימין הישראלי שתומך במדינה דו לאומית?

ואגב לצטט טקסט שעל פי הודאתך אתה לא מבין את ההגיון שלו ולגזור ממנו מסקנות על מה ואיך צריך להתנהג – זה נראה לך הגיוני?

איציק – איזה אייקונים בשמאל תומכים במדינה דו לאומית? המצב הפוך, השמאל כולל מרץ תומכים בהסדר בדיוק בגלל החשש שנהפך למדינה דו לאומית
דוגמאות לדמויות מרכזיות התומכות בשתי מדינות לשתי עמים:שולמית אלונית,יוסי שריד,עמוס עוז

איציק, אני לא מסכים. הרי בסופו של דבר בתור בני אדם אנחנו יכולים כמעט כולנו לשבת לכוס קפה אחד עם השני או לשאול מה השעה ברחוב. ברגע שהאדם הזה מהרחוב הוא חלק מקולקטיב יש לי בסיס להיכנס איתו לעימות מדומין מבלי שאני בכלל מכיר אותו. קולקטיב לקולקטיב זאב. אנשים נהרגים במלחמות לא משום שאיציק לא סובל את תומר אלא משום שיש התנגשות בין הקולקטיבים. המלחמות הנוראות ביותר נעשו על ידי קולקטיבים. כמה שיש יותר קולקטיבים יש יותר עימותים, זה נראה לי הגיון פשוט.
לגבי השאלה על אלוהים. לקחתי קורס השנה שנקרא עזר כנגדו, הוא עוסק באג'נדה של הנשים בתנך והרעיון המרכזי של הקורס הוא שהאג'נדה הנשית היא האישית או המשפחתית, הגברית היא האג'נדה הלאומית והאג'נדה של אלוהים היא…להיות אלוהים וכל דבר שהוא עושה נעשה כחלק מתוכנית אלוהית לשמר את אלוהיותו.

עשו לי טובה, אל תתפסו לדוגמאות אישיות של מי אמר דו-לאומיות בשמאל או בימין ומי לא. הרעיון של הדו-לאומיות קיים בשיח של השמאל והבאתי את זה רק כדוגמא להראות כיצד דוגמטים משני הצדדים מוכנים להעלות רעיונות שאין להם קשר למציאות רק כדי להמשיך ולהצדיק את העמדה האידאולוגית המסורתית שלהם.

באבא,
לא כתבתי שיש שנאה בטקסט של גרוסמן, כתבתי שיש שם עודף הלקאה עצמית והבאתי את הדוגמא של האשמת ממשלת אולמרט בזה שלא הושג הסכם עם אבו-מאזן למרות שאולמרט ולבני עשו כל מאמץ להגיע להסכם כזה והיו מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת.

לא הבנתי מה אתה רוצה ממני במשפט האחרון שלך.

תומר,
אנשים אכן יוצאים למלחמה בכדי להגן על הקולקטיב שלהם, אבל מצד שני בלי קולקטיבים לא תהיה חברה אנושית כי כמו שכתבתי לא תהיה שום סולדיריות בין אנשים, כי סולדיריות זה משהו שמתבסס על תחושה של גורל משותף. לכן באמת צריך שיהיה איזון בין קולקטיבים לאינדיבדואליזם – זה בסדר גמור, ואפילו מועיל כאמור, להרגיש שייך לקולקטיב מסויים ולהאמין באתוס שלו אבל באותה מידה יש צורך לכבד את הקולקטיב של האחר ולקבל את זכותו להאמין באתוס שלו. הצרות מתחילות כשקולקטיב אחד שולל את זכות הקיום של קולקטיב אחר או אפילו רק הלגיטמיות שלו – נגד זה צריך לצאת, לא נגד קולקטיביזם כרעיון.

ואגב, קולקטיביזם זה בכלל רעיון של השמאל – זה המהות של סוציאליזם וקצת משעשע אותי שאני זה שצריך להגן כאן על הרעיון הזה…

חשבתי שהשמאל הליברלי מקדש את האינדיבדואליזם על פני הקולקטיב, עכשיו גם הקולקטיב הוא של השמאל. תבין, זו בדיוק הבעיה. אני לא העלתי לרגע את העניין של שמאל מול ימין בדיון הזה אבל אתה ממהר לשייך כל רעיון או טענה לקולקטיב השמאלני שאני כביכול שייך לו. אני אומר כביכול משום שזה קולקטיב מדומיין, אין באמת קשר ביני לבין שמאלנים אחרים שאינני מכיר, מקסימום יש הסכמה. איזון צריך שיהיה אבל כרגע המצב לא מאוזן לחובת האינדיבדואל כי לא משנה לאן תפנה(גם בארץ וגם במקומות אחרים) יתייגו אותך מיידית בין אם תרצה או לא. אתה ציוני או אנטי ציוני,דתי או חילוני, ערבי או יהודי, מלקה או אוהב.
סולידריות בין אנשים מחוייבת להיות על פי אתוס מסוים? אתה מתכוון לסולידריות בקולקטיב עצמו, מחוץ לו האתוס הוא קטליזטור למלחמה. אני בהחלט מאמין שברמת האדם(תמיד יהיו את הא נורמטיבים בקצה)סולידריות אנושית היא נגזרת מעצם הקיום כאדם ולא מעצם השתייכות לקולקטיב. אם תרצה, הקולקטיב היחידי שמשמעותי בעניין הסולידריות הוא קולקטיב בני האנוש.

איציק, אז בסוף סוציאליזם כן תומך בקולקטיביזם? אבל סוציאליזם יוצא נגד הרעיון הדתי, אז זה בעצם מתנגש, לא?
זאת בדיוק הטעות הבסיסית שלך בכל הדיון הזה. מעבר לניסיון, כמו שתומר אמר, לנכס כל תכונה או תפיסת עולם שלילית שאתה מוצא לשמאל, אתה לא שם לב למה שבעצמך אמרת עכשיו –
קולקטיביזם יכול להיווצר בצורות אחרות מדת או מלאום יחיד. אני תומך בדאגה לכל אינבידואל, אבל גם ביצירת קולקטיביזם – ישראלי! והקולקטיב הישראלי חייב לכלול גם ערבים, דרוזים, צ'רקסים ואת כל מי שחי פה. אם לא נכנסת ביומיים האחרונים לבלוג שלי, אתה מוזמן. גם המורה הרוחני שלך חשב ככה, וטוב שיש את דן מרידור שיזכיר את זה.

תומר,
הלוואי, הלוואי שמספיק שבני-אדם יהיו סלודיריים אחד לשני רק מתוקף העובדה שהם בני-אדם. אבל בני-אדם מתוקף צרכיים הישרדותיים (תחרות על משאבים וכד') תמיד ימצאו סיבה להיאבק אחד בשני (ע"ע קין והבל). לשם כך הוקמו מסגרות חברתיות (והם לא המצאה לא של הימין ולא של השמאל, הם היו קיימים משחר האנושות) שנועדו ליצור תחושה של שותפות גורל בניהם שתגרום להם לשתף פעולה בכדי למקסם את המשאבים העומדים לרשותם ולא להתחרות עליהם אחד בשני. זה שהם הפכו את המסגרות האלה לסיבה נוספת להיאבק אחד בשני זו בעייה אחרת ולכן השאיפה צריכה להיות (והיא לעולם לא תושג במלואה כי מעולם לא תהיה אוטופיה) אינדיבדואל עם מידה רחבה ככל הניתן של חופש בתוך קולקטיב שמכבד את הקולקטיבים האחרים.

יובל,
קראתי את הדברים אצלך. מצד אחד אני מסכים שאין צורך להתגרות בערבים לחינם ולהזכיר להם בכל הזדמנות שזו מדינה יהודית, אם כי מצד שני אני עדיין חושב שהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית היא חיונית בדיוק כמו הגדרתה כמדינה דמוקרטית. אם ז'בוטינסקי סבר אחרת אז במקרה הזה אני (הקטן מאוד לעומתו, באמת) חולק עליו.

אתה מציע "קולקטיביזם ישראלי" – מה זה אומר? מה למשל צריכים להיות הסמלים של הקולקטיב הזה?

אני אחזור שוב בפעם המי יודע כמה על דעתי בעניין ערביי ישראל ושאר המיעוטים – אני חושב שצריך לדאוג ששיוויון הזכויות האזרחי שלהם יהיה מוחלט וששום פערים ברמת החיים בניהם לבין האוכלוסייה היהודית לא תהיה תוצאה של הזנחת תשתיות מצד המדינה. במקביל אני שואף לראות אותם משתלבים בחובות האזרחיות (כמו שירות לאומי אזרחי ובעתיד אף צבאי) שכרגע נופלים רובם ככולם על כתפי האוכלוסייה היהודית הציונית (חילוניים ודתיים-לאומיים).

אבל, מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי ובתוך ההגדרה הזו מן הסתם לא ניתן להכיל בני לאומים אחרים. לפיכך, מי מאזרחי המדינה הערבים ששיוויון זכויות אזרחי מלא לא מספק אותו ומה שבוער בנפשו זה לחיות במדינת לאום ערבית מוזמן לעשות כן באחת משכנותינו. בדיוק כמו שיהודי מארה"ב, צרפת או קזחסטן שמעוניין לחיות במדינה יהודית עולה לישראל ולא מבקש מהממשלה שם לשנות את ההגדרה הלאומית ואת הסמלים שלה כדי שידברו גם אליו. באותה מידה, מי זה שזה לא מפריע לו מוזמן להישאר איתנו בכיף בדיוק כמו כל אותם יהודים שנהנים מהחיים בברוקלין ואל. איי.

קין לא רצח את הבל מצורך הישרדותי. הוא קינא ביחסיו של הבל עם אלוהים, למעשה אם לא היה אלוהים כנראה קין לא היה רוצח את הבל.

גם אהבה (במקרה הזה אהבת האל) היא צורך הישרדותי.
בקיצור, תמיד תהיה סיבה. לא לחינם הומצאה התרבות האנושית ולא אני ולא אתה נבטל את זה גם אם יהיו לנו על הנייר את כל הטיעונים הכי מוצדקים בעולם .
זו הבעייה עם טיעונים אקדמיים – שלפעמים הם פשוט לא תופסים על המציאות כי למציאות יש הגיון ודינמיקה משלה. לכן, למשל, הרבה רעיונות שנשמעו נפלא (באמת) בסלוני האינטלקטואלים המיתו על האנושות כמה מהזוועות הגדולות ביותר.

"עשו לי טובה, אל תתפסו לדוגמאות אישיות של מי אמר דו-לאומיות בשמאל או בימין ומי לא"

צר לי, אינני מתכוון לעשות לך את הטובה הזו כי הבחנה היא הבחנה חשובה. היא חשובה משני טעמים – ראשית כי חשוב ועוד איך מי בשמאל אומר את הדברים ומה מעמדו בשיח השמאלני ומי בימין אומר את הדברים ומה מעמדו בשיח הימני. נציגי הדו לאומיות בימין (ארנס וריבלין) הם האמ-אמא של המיינסטרים הימני (פוליטיקאים בעלי תפקידים נכבדים מאוד בממשלות ימין). נציגי הדו לאומיות בשמאל (נניח אורי אבנרי, גדעון לוי, שאול שנהב) רחוקים מאוד מלהיות המיינסטרים השמאלני. הם מעולם לא כיהנו בתפקיד ביצועי מטעם ממשלת שמאל (אורי אבנרי היה ח"כ מטעם רק"ח שבכל קונסטלציה שהיא נחשבה לשולים מובהקים שלא השמאל והאלקטורט שלה היה בעיקרו ערבי, גדעון לוי הוא עיתונאי ושאול שנהב הוא איש אקדמיה) כולם אגב תמכו בפתרון הדו לאומי בלי שום קשר למו"מ עם הפלסטינים. גם אם הפלסטינים היו מקבלים את ההצעות שישראל הציעה בקמפ דיוויד הם היו דוחים אותן. בקיצור – הם רחוקים מיוסי שריד לא פחות (אולי הרבה יותר) ממה שציפי לבני או אפילו בנימין נתניהו רחוק מיוסי שריד.

שנית וזה כבר עניין אישי. אתה לא אמרת שמאלנים אתה אמרת "גרוסמן וחבריו" או ליתר דיוק (הוספתי הערות בסוגרים בתוך הציטוט שלך):

יש אנשי ציבור בישראל שאני מאוד מעריך וקורא בעיון את הביקורת שלהם על המדינה. אנשים כמו יאיר לפיד, גדי טאוב, בן-דרור ימיני, אלכס יעקובסון – אתה יודע מה ההבדל בניהם לבין גרוסמן וחבריו? שכשאתה שומע וקורא אותם אתה מאמין להם שבאמת אכפת להם, שבאמת הם אוהבים כמוך את המדינה ורוצים שיהיה בה טוב (איזה חלק בקטע הבא לא חדר אליך? "אני מדבר כאן הערב כמי שאהבתו לארץ הזו היא אהבה קשה ומסובכת. ואף על פי כן היא חד משמעית. וכמי שהברית שהיתה לו תמיד עם הארץ הפכה לאסונו – לברית דמים. אני אדם חילוני לחלוטין, ואף על פי כן בעיני הקמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל הם מעין נס שקרה לנו כעם. נס מדיני, לאומי, אנושי. אני לא שוכח את זה אף לרגע אחד. גם כאשר דברים רבים במציאות חיינו מקוממים ומדכאים אותי, גם כשהנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות. גם כשהמציאות נראית כמו פרודיה גרועה על הנס הזה, אני זוכר תמיד. ומתוך התחושות האלה אני מדבר אליכם הערב"). זו תחושה שאתה מקבל מזה שהם מסוגלים לראות בה גם את הטוב, שהם מדברים עליה ברגש וחמלה, כשגם שהם כועסים עליה זה מגיע ממקום אוהב ואמפטי כמו אב שכועס על בנו (בחירת מילים מצמררת כשזה נוגע לדויד גרוסמן) או בן שכועס על הוריו, ולא ממקום של תסכול ושנאה. (אכן צדקת – אין שנאה בטקסט אלא שמי שכותב אותו מגיע ממקום של תסכול ושנאה. תיסלם על האבחנה) ".

איך כתבת בפוסט "ההוא" – "השמאל הפסיק לנהל דיאלוג עם הציבור במדינת ישראל. הוא הוציא עצמו מהכלל ועבר לעמדה של משקיף בדעה מייעצת, מספר יודע כל" אז מה אתה אומר?דויד גרוסמן, אייקון שמאלני מובהק, שהקריב את היקר מכל הוא מישהו שנמצא מחוץ לכלל? משקיף בדעה מיעצת? איך אתה יכול להתייחס לשמאל כאל משקיפים כאשר הם משלמים מחיר אישי לא פחות כבד ממה שאתה משלם עבור הזכות לחיות במדינה? חוסר הנכונות להבין שבסופו של יום we're all in this together היא שלך. כי אתה מגדיר ציבור שלם, שהמחיר שהוא משלם עבור החים כאן אינו שונה מהמחיר שאתה משלם, כסוג של אזרחים סוג ב' בדיון הציבורי, לא בגלל מה שהם אומרים אלא בגלל שאתה, כמספר יודע כל, מאיר את עינינו ביחס להלך נפשם של השמאלנים אתה יודע מה עובר להם בראש, מה הם חושבים באמת ועל הזין מה שהם אומרים. למעו האמת הניתוח הפסיכולוגי שלך נראה יותר ויותר כתירוץ לחוסר הקשבה. אתה בעצם מקשיב רק למי שאתה מסכים איתו.
אחת מהשתיים – או שתבהיר את מה שאתה כותב, למי אתה מתכוון שאתה אומר "שמאלני" (גרוסמן אגב הוא שמאלני בעיניך?), מה הבסיס העובדתי עליו אתה מסתמך כשאתה מתיימר להבין את הלך נפשם של השמאלנים, או שלא יהיה מנוס מן המסקנה ש(אני מקווה) בבלי דעת – אתה פשוט מפיץ שנאת חינם.

יש דרך אחרת – אולי פשוט תתייחס לכולם (אפילו לערבים) כבעלי זכויות שוות בדיון הציבורי ותחלק אותם כך: מי שתומך בדעתי – לנו; ומי שלא – לצרינו; תמודד עם הטיעון ולא עם הטוען. ואז מי שתומך בדו לאומיות (להלכה או למעשה) בין אם הוא ערבי, שמאלני, מתנחל או מישה ארנס – הוא יריב ומי שתומך בפתרון של הפרדה – הוא ידיד. אל תקרא את מחשבותיהם, אל תכנס לחדר המיטות שלהם, איש איש והחבילה שלו ובדיון הציבורי כולם שווים. נתווכח, נשתכנע ובסוף הרוב יכריע – לטוב או לרע.

איציק, זה באמת כל מה שיש לך להגיד על מה שבאבא כתב?! אני באמת מצפה לתשובה שלך לשאלות שהוא שאל, ואתה כבר כמה הודעות ברצף מתעלם ועונה בכלליות לא ברורה.
באבא הצליח לנסח הרבה יותר טוב ממני את מה שאני מרגיש לגבי כל הפוסטים הפוליטיים שלך – אתה פשוט שולל צד פוליטי שלם, מנסה לנתח אותו פסיכולוגית בלי שום בסיס, מוציא אותו אל מחוץ למחנה "הישראלי-יהודי" בעצמך (וטוען שהוא החליט לעשות זאת בעצמו) ומערער על עצם האהבה ותחושת השייכות שלו למדינה. באיזו זכות לעזאזל?!

ומה זאת אומרת הרוב הכריע מזמן? לגבי מה? ואין בחירות כל כמה שנים? לא התחלפו כאן כמה וכמה ממשלות רק ב-20 השנים האחרונות? מה זה לעזאזל "הרוב כבר הכריע מזמן"?

תודה על דברי אדוני. אני משוכנע שיש בהם מענה מלא ממצה ומקיף לכל השאלות שהעזתי בחוצפתי להציג, אלא שאני, אזרח סוג ב' שכמוני, אין בידי את היכולת לרדת לידי עומק תשובתו.

מודה אני לאדוני על שירד ממרום שבתו והואיל, בחסדו כי רב, לזכני בתשובה זו. אני מבטיח לא להטריד את אדוני יותר.

סגור לתגובות.