1. לא תמיד אני יכול להחזיק אתכם ראש עד סוף הדיון. הבלוג הזה גם כך לוקח לי המון זמן שאני אמור להקדיש לדברים אחרים ולא תמיד אני יכול לענות לכל אחד ממכם (במיוחד שאתם מדקדקים איתי על כל מילה וכל אות) בתשומת הלב והאריכות שזה דורש. במיוחד לא כשאני נמצא כאן בסיטואציה מאוד ייחודית יחסית לבלוגים אחרים שבה 90% מהתגובות מגיעים מאנשים עם תפיסת עולם שונה משלי מה שמעמיד אותי באופן טבעי אוטומטית במצב של מגננה. אני לא מכיר עוד בלוג שבו הכותב צריך להתמודד לבדו עם על כל שאר המגיבים. זה כמו שיוסי ביילין יעשה חוג בית באמצע שוק מחנה-יהודה. שימו לב שבדיונים אתם בדרך-כלל שלושה, ארבעה ולעתים יותר באותו צד ואני רק אחד, יש גבול גם לזמן ולאנרגיה שאני יכול להשקיע כאן.
2. מטרת הדיונים כאן היא להבהיר דברים שכתבתי בפוסט עצמו עבור מי שקרא ולא הצליח לרדת לסוף דעתי ולתת לכם הקוראים במה לכתוב את הדעות שלכם – היא איננה לנהל תחרות וויכוח שבה זה שנשאר לעמוד אחרון הוא המנצח. לא תמיד אני עונה לכל תגובה פשוט מכיוון שאינני מעוניין לחזור על עצמי. אין לי עניין לשכנע אותכם, ממילא אני לא מאמין שזה אפשרי לשכנע אנשים בוויכוח. אנשים משנים דעתם רק מנסיון אישי ומתובנות שהם מגיעים אליהן בעצמם.
3. אני לא אוהב שמפנים כלפי בדיונים ביקורת אישית- על האופי שלי או על המקצועיות שלי בתחום בו אני עוסק. זה לא שאני חסין מביקורת כזו, כמו שאני מפנה אותה כלפי אחרים אני מקבל שזה לגיטימי שתהיה ביקורת כזו כלפי. אלא שכאן זה לא המקום לכך. מי שרוצה לעשות את זה שיפתח לעצמו בלוג או קבוצה בפייסבוק ויכתוב עלי מה שבא לו. כאן אתם אורחים שלי ומכיוון שכך אני אמנם רוצה באמת שתרגישו בבית – תדברו בקול רם, תורידו נעליים, תשימו רגליים על השולחן. אבל לכל דבר יש טעם טוב. אני מכבד אותכם ואני מצפה שאתם תכבדו אותי. זה לא בגלל שאני רודף כבוד, מי שמכיר אותי יודע שההיפך הוא כנראה הנכון, אבל מי שלא שומר לפחות על מינימום של כבוד עצמי לא ידע לכבד אחרים, בדיוק כמו שמי שלא יודע לאהוב את עצמו לא ידע לאהוב אחרים. ומכיוון שאני רוצה לכבד אתכם ובכלל באופן כללי לשמור על האווירה האמפטית כאן בבלוג, בניגוד אולי למה שקורה בבלוגים אחרים, אני מבקש להקפיד על זה.
4. ביקשו ממני להפסיק לכתוב על סמך תחושות או על סמך תובנות פסיכולוגיות. זה לא הולך לקרות. חלק גדול מהחיים איננו משתקף במה שאנשים אומרים אלא הוא נסתר בעולמם הפנימי. החלק הזה משפיע על כל רובד של חיינו, הוא מרתק אותי, הוא חשוב בעיני ואני עוסק בו באופן מקצועי. מה גם שלאור הפופולריות של הבלוג ומיילים פרטיים שאני מקבל מאנשים שקוראים כאן אבל לא נוהגים להשתתף בדיונים, נדמה לי שאני לא היחיד שחושב כך. הדברים האלה אכן לא עומדים תמיד בקריטריונים מדעיים אבל הבלוג הזה הוא לא כתב-עת מדעי. כשאני כותב מאמר מדעי אני מבסס אותו על נתונים, כאן לא תמיד זה אפשרי או שיש לי את הזמן לכך. ועדיין אני חושב שלדברים שלי יש תוקף. אני לא אוהב להתהדר בנוצותיי אבל רק דוגמא קטנה: כמעט לכל אורך התקופה של רפא בניטז כמנג'ר ליברפול היתה לי ביקורת על ההתנהלות הבינאישית שלו וטענתי שהאופי הדוגמטי שלו משפיע לרעה על הקבוצה. מכיוון שמעולם לא פגשתי את בניטז לשיחת נפש או נכחתי באימוני או אסיפות הקבוצה אלו דברים שלא יכולתי לתמוך בעובדות. ועדיין, הרושם שקיבלתי התברר בסופו של כמדוייק אפילו מעבר להשערתי כשאחרי שעזב בניטז את המועדון החלו לצוץ מפי שחקנים סיפורים על מה שהתרחש בקבוצה ועל ההתנהלות של בניטז שחלקם נראו כאילו פשוט צוטטו מתוך הבלוג הזה.
שבת שלום.
איציק ידידי,
אני מאותם אלה שהזכרת בסעיף 4 – קורא (כמעט) כל פוסט שלך אבל בדרך כלל לא משתתף בדיונים, בעיקר כיוון שגם אני חושב שבויכוחים מסוג זה שמתנהלים ברשת, אין לאף אחד יכולת להשפיע על האחר. אז לרוב אני שומר את הדעות שלי לעצמי, ואחרים, כמוך כמו יובל ואחרים, מוצאים לנכון לפרסם אותן בפומבי. ברור שיש מקרים שבהם אני מוצא צורך לומר משהו אבל בדרך כלל אני ביציע.
את כל זה אמרתי רק כדי להגיד שאני מאד אוהב את הפוסטים ה"תחושתיים" שלך, הפוליטיים שלך וכמובן הספורטיביים, גם אם לחלק מהם אני לא מסכים בכלל, אבל זה בסדר כי זו המהות של בלוג אישי. מי שלא מוצא חן בעיניו תמיד יוכל להתנחם בבלוגים אחרים.
איציק – "אל תירא ואל תחת" (יהושע ח', א').
מחזק את שבי!
איציק,
כשאתה מפרסם את הגיגיך בבלוג פתוח לכל, התגובות יגיעו ומן הסתם לא כולן ינעמו לך. דרוש לכך הרבה אומץ, פתיחות ויושר אינטלקטואלי שבהם אתה ניחן. מאידך, אינך יכול לצפות שכל המגיבים יתיישרו עם עמדותיך, במיוחד לא עם אלה מהן המעוררות מחלוקת עזה.
לא פעם מצאתי את עצמי תוהה איך בעצם אתה מגיע לאותן מסקנות נחרצות, בעיקר בכל הנוגע לזהות ישראלית, זיקה למדינה, שמאל וימין. לא אחת שאלתי את עצמי על מה אתה, כאיש מדע, מבסס את הנחותיך. בן דרור ימיני, עיתונאי מוערך ומוכשר, יכול לספק רק את כיוון המחשבה שלו, איתו תוכל להזדהות או להיפך. בשום אופן דבריו אינם יכולים להוות בסיס להנחות מוצקות ואמפיריות כפי שהעלית בפוסט האחרון ובאחרים שקדמו לו. זו רק דוגמא אחת.
בזכות הבלוג המצויין שלך, אספת אליך חבורה של מגיבים דעתניים שלא כולם מסכימים איתך ומקבלים את טענותיך. התמונה אותה ציירת של יחיד כנגד רבים נכונה, אבל היא נגזרת מאופיו של בלוג אינטרנטי. כשחשוב לי לתמוך או להתמודד עם רעיונות שהעלית, אני עושה זאת בתקווה שהדיאלוג ימשך כל עוד נמצא בו טעם. גם זה עניין של אופי. אם אני, כאיש שמאל, מזהה אצלך אמירות המאשימות אותי בניכור חברתי, בפוסט ציונות, בכשל לאומי ובהתנכרות למדינה, אני יכול לבחור בין לעזוב ובין להתמודד. בדרך כלל אני מנסה להתמודד ומצפה להגיע, אם לא להסכמות, אזי לפחות לאמירה בה אני, על אף היותי "אחר", מנוכה מאשמה. במילים אחרות, חשוב לי שדיעותי ועמדותי יהוו יותר מאשר משהו לתאר אותי ולסנוט בי, ולכן אני ממשיך ומקשה. אני לא רוצה לראות אותך נופל מהרגליים או מובס. אני מצפה שתדע לקבל את השוני ביננו ואם חשוב לך להדגיש אותו ולהעמיק בו, מן הדין שתספק הוכחות לתקפותו, מוצקות יותר מכתבה עיתונאית.
אלא אם כן, אתה בכלל מעורר פרובוקציות בכדי לעורר דיון…:)
דבר ראשון, אני לא יודע למי התכוונת בקשר לביקרות אישית אבל אם נפגעת ממשהו שכתבתי אני כמובן מתנצל.
דבר שני, כל מה שבני כתב.
דבר שלישי, לגבי סעיף מספר 1. אני מאוד מעריך את הזמן שאתה משקיע בבלוג אבל לפעמים נראה שכשנוצר דיון שהוא לא נוח לך אז אתה לא עונה, כאילו אתה מעדיף במקום לקחת את דבריך חזרה או להסביר אותם יותר טוב פשוט לשתוק בזמן שאתה עונה על סעיפים אחרים- זו זכותך אבל זה לא דיון ראוי ובמיוחד כשמדובר בתגובות שגם הן מושקעות ולוקחות זמן מהמגיב וגם מוסיפות לבלוג הזה. זה צורם שבאבא משקיע בתגובה מפורטת עם ציטוטים והסברים ואתה עונה לו במשפט סתום-יכולת פשוט להגיד שאין לך זמן ושתענה אחר כך אבל פשוט בחרת לבטל את דעתו.
אני מצטער אם כשהבעתי ביקורת על כך שאתה נוטה לנתח פסיכולוגית את השמאל ללא כל ביסוס, השתמע מכך שאני מעביר ביקורת על יכולותיך המקצועיות בתור פסיכולוג לעתיד – אין לי שום כוונה כזאת חלילה.
כמו שבני העיר, המטרה בדיונים הארוכים, גם אתה אמנם אחד מול רבים, היא לא להתיש אותך ולגרום לך להגיד "הבסתם אותי". המטרה, לפחות בדיון האחרון, כמו שאני ראיתי אותה, לא הייתה לגרום לך לשנות את עמדותיך הפוליטיות ולא את השקפת עולמך, אלא לגרום לך לקבל את השמאל לא כגורם מחוץ למחנה, לא כגורם פוסט-ציוני/אנטי-ציוני ולא כמחנה שהוציא עצמו "מחוץ למחנה" (הישראלי).
רוב הפוסטים בבלוג הם נהדרים, ולא סתם אני ממשיך לקרוא אותו.
אבל יש פוסטים שלא רק שאני לא מסכים איתם, הם מקוממים אותי מאוד, ותאמין לי שאם משהו שאני קורא מקומם אותי זה לא רק בגלל שאני לא מסכים איתו. אני קורא מספיק בלוגים (ומדורי דעות) שרחוקים מאוד מדעותיי, גם מימין וגם משמאל, אבל היו כאן מספר פוסטים שבאמת הצליחו להעלות אפילו לי את הדם לראש. דווקא הפוסט האחרון של צור ממש לא היה כזה, הוא היה פוסט נחמד שאני פשוט לא מסכים איתו, אבל האמירות שלך בדיון שאחרי, ובעיקר האמירה המקוממת על "גרוסמן וחבריו" (שאחריה סייגת ואמרת ש"גרוסמן וחבריו" לא חייבים לכלול את גרוסמן עצמו, אלא סתם אייקונים של השמאל ולא חשוב איזה), הם אלו שקוממו, ולא רק אותי מסתבר.
ודבר אחרון –
זה ממש לא עוזר לי אם תכתוב לי במהלך הדיון "אתה דווקא בסדר ואין לי בעיה איתך" ותבדיל אותי (ועוד כמה מחבריך) מיתר השמאל. בסופו של דבר אתה מבצע כאן דה לגיטימציה למחנה שלי, והופך אותי, בתור שמאלני, לאדם שלא ראוי להתחשב בדעותיו בגלל שהוא הוציא עצמו מחוץ למחנה, הוא פוסט ציוני והוא לא באמת אוהב את המדינה כמוך.
אנשים שקוראים בלוגים/מאמרים, בחלקם, מושפעים ממה שכתוב בהם. כשאתה כותב פוסט אחרי פוסט על כך שדעתו של השמאל לא נחשבת והוא לא חלק מהשיח הציבורי הלגיטימי, אתה כן משפיע על חלק מהקוראים לעצב דעה מוקדמת עליי, לקראת הפעם הבאה שבא אני אנסה להסביר את דעותיי באוניברסיטה/במילואים/בתור לרופא.
כשאתה יוצר דה לגיטימציה למחנה שלם, זה ממש לא משנה אם אתה חושב שיש כמה בתוכו שהם בסדר.
איציק,
בתור אחד שגם בגיל שלושים ואחת עדיין לא ממש מצליח להחליט באיזה צד הוא של המפה הפוליטית, אני חייב להגיד לך שהדיונים שעולים כאן באתר דווקא מרתקים אותי ומלמדים אותי המון. ברור שניתן לכתוב את הדברים בצורה יותר עדינה ונעימה, אבל ככה זה כשישראלים מתווכחים, זה תמיד נשמע אגרסיבי… לטוב ולרע (:
איציק – אני מאוד מעריך את בלוג שלך, צריך לזכור שלפעמיים זה כמו וויכוחים במילואים,וכל צד נשאר בעמדתו.
איציק
לצערי , אני מאוד עסוקה ולא תמיד יוצא לי לקרוא את הפוסטים שלך, אבל בכל פעם שאני מוצאת זמן לקרוא , אני מזדהה לחלוטין עם הכתוב ,המחשבות והדעות שאתה מעלה פשוט קולעות לדעתי (ולדעת רבים) , ומצערות אותי העובדה שחסרים כותבים מסוגך בעתונות הציבורית, וזה ממש לא מקרי.בידיעות (ואפילו במעריב – יש טור שבועי אחד (לעיתים 2 ) וכל היתר מלא בטורים של דעות מגמתיות , דמגוגיות ומן הסתם שטחיות. לי אישית חבל מאוד שלא כולם זוכים לקרוא אותך ..
איציק, מבין ומזדהה. כבלוגר מתחיל אני חושב על הבעיות האלו לא מעט, באטמוספירה הישראלית הלחה ומעודדת ההתלהמויות דרושים הרבה אומץ ובעיקר המון קור רוח להביע עמדות פוליטיות. מכיוון שאני בעצמי טיפוס קצת חם מזג, בינתיים עוד לא עשיתי את זה אצלי ואני לא יודע איך אתמודד עם זה כשזה יגיע.
אני מסכים עם כל הסעיפים, וסעיף 4 במיוחד נכון וחשוב. ויכוח "מדעי" הוא רק סוג אחד של ויכוח.
את דויד גרוסמן אני מכיר. הפעם האחרונה בה דיברנו היתה במהלך השבעה על בנו. "דיברנו" הוא תיאור מוגזם של מה שקרה שם. אני התקשרתי לומר לו שאינני מוצא מילים ושאני לא מפסיק לחשוב עליו, ואפילו את המשפט הזה לא הצלחתי להשלים. הוא קלט את המצוקה שלי ודיבר.
חברים, תודה על הדברים. קראתי בעיון ולקחתי לתשומת ליבי.
הבהרה אחת, בהמשך להודעה מעלי של ot (שהתכוונתי לכתוב עוד לפני שקראתי אותה):
אני חש מאוד לא בנוח עם הדרך שבה שירבבתי את שמו של דויד גרוסמן לדיון – אמנם לא התכוונתי להביא אותו כדוגמא לדוברים מהסוג שדיברתי עליהם, אבל מרגע שדברים הובנו כמו שהובנו מה שהתכוונתי לא חשוב ולכן אני רוצה לנצל את ההזדמנות לקחת אותם בחזרה.
לא הגבתי כל החודשיים האחרונים , ולא שלא היה על מה.
איציק – דעותנו מאוד שונות , למרות הכל הערכה ואהבה רבה שלוחים אליך.
באמת – האנושיות מעל הכל כדברי הדלאי למה שלדעתי הוא יהודי נסתר .
אמת, אהרון.