קטגוריות
אנפילד כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

ייאוש ותקווה על גדות הבוספורוס (ספיישל מיוחד לפתיחת העונה בליגת האלופות)

ערב פתיחת עונת 2007/08 הבעל"ט בליגת האלופות אני חוזר ללילה ההוא באיסטנבול- הלילה הגדול ביותר בתולדות ליגת האלופות. הלילה הגדול ביותר בחיי.

____________________________________

"שומע אחי-, אתה לא תאמין מי יושב שורה לפני במטוס!

גדול חלוצי בית"ר ירושלים בכל הזמנים"!!

"לא לא ניר מנחם… אל תסתלבט לי פה עכשיו"…

"רונן חרזי בכבודו ובעצמו"!

כך החל המסע שלי לאיסטנבול לגמר ליגת האלופות 2005. גם בחלומות הוורודים ביותר שלי לא האמנתי באותה עונה שליברפול תגיע למעמד הזה, למעשה בערב המשחק האחרון בשלב הבתים נגד אולימפיאקוס כבר השלמתי עם עובדת הדחתה של ליברפול מהמפעל אחרי שבעדכון האחרון שדליתי מהאינטרנט פחות מעשר דקות לסיום התוצאה הייתה 1:1 כשעוד היינו צריכים ניצחון בהפרש של שני שערים כדי לעלות לשמינית הגמר. אפילו לא נשארתי לתקצירים של מלר והלכתי לישון מריר ומאוכזב. רק בבוקר התוודע לי דבר הנס הגדול שהתרחש באותו לילה באנפילד, נס שהיה רק הראשון בסדרה של אירועים נגועי השגחה שמיימית שהתרחשו באותה עונה. ואולם גם לאחר שעלינו לשמינית הגמר לא העזתי לפנטז על הגמר באיסטנבול, מקסימום לעבור עוד שלב. גם סטיבן ג'רארד בראיון אחרי המשחק מלמל משהו על זה שליברפול תמיד הולכת על כל התארים אבל גם הוא לא היה נראה כמישהו שממש מאמין.

ובכל זאת ארבעה ימים לפני משחק גמר ליגת האלופות של עונת 2005 מצאתי את עצמי בבירה הטורקית על גדות הבוספורוס עם שלושה וחצי ימים להעביר לפני הגמר הגדול. מייד לכשנחתי בשדה התעופה אתאטורק (הגירסה הטורקית להרצל או בן-גוריון) שמעתי להפתעתי קול מוכר:

"אלפסי"!! צווח שם מישהו בכל צעקני.

מי לעזאזל מכיר אותי בטורקיה חשבתי לעצמי?

הסתכלתי לאחור ובחלוף כמה שניות של תהיה לשמו של הפרצוף המוכר שעמד לפני זיהיתי אותו, היה זה בטיטו הגדול מפלוגה ב' ותסלחו לי שאני לא זוכר את שמו הפרטי. אתם בוודאי יודעים ששמות פרטיים הם חסרי שימוש בצבא כמו סימון מקום הישיבה על הכרטיס במגרש כדורגל ישראלי, מן אינפורמציה מיותרת ולא הכרחית שקוצרה בנהלי הדיבור בקשר. בטיטו זה, לא אוהד ליברפול גדול על פי מה שזכרתי, הגיע למשחק עם גיסו הטרי בתור מתנת חתונה, הכלה אגב נשארה בבית.

למחרת הבוקר קמתי ליום איסטנבולי שטוף שמש כשלפני יומיים וחצי שלמים עד למשחק- מנפלאות ענף התיירות הישראלי היה עבורי זול יותר ליסוע לחופשה של ראשון עד חמישי מאשר לחזור ביום המשחק. מכיוון שממילא נגזר עלי לבלות מס' ימים בעיר האוריינטלית הזו, שהזכירה לי יותר את שכם מאשר כל בירה אירופאית אחרת שביקרתי בעבר, החלטתי לנצל את הזמן כדי לספוג קצת מהאווירה ולהיכנס לעניינים לקראת המשחק הגדול. את אותו בוקר בילית בחברתו של צעיר ישראלי נוסף שמשכן את חסכונות הלימודים שלו וגרר את רגלי בכל רחבי איסטנבול בחיפוש אחרי מגבר לוויני  (מסתבר שטורקיה היא מעצמה עולמית בתחום!) שיאפשר לו לקלוט את כל משחקי ליברפול בלא להזדקק לחסדיהם של ערוצי הספורט הישראלים. היום הזה התיש אותי מאוד שכבר כמעט שכחתי למה נחתי כאן, אם לא מספר אוהדים אדומים קטן שהחל לטפטף לאיטו למרכז העיר, היה אפשרי בקלות לשכנע אותי שאני נמצא בשירות מילואים בשטחים.

בערב כבר שמנו פעמינו לכיכר טקסים, הדיזינגוף של איסטנבול. האווירה הייתה מאכזבת משהו, הסקאוסרים עדיין לא ממש הגיעו ובמקום זה הוצפה הכיכר בישראלים שחיפשו, כמוני, לשרוף את הזמן עד יום רביעי. או אז פגשתי לפתע בפרצוף מוכר נוסף, הפעם לא היה זה חבר וותיק לנשק אלא דמות מוכרת מיציעי היכל הכדורסל של מלחה בירושלים, ניגשתי אליו וניסיתי להסביר לו שהוא מוכר לי מאיפשהו אך הוא לא ממש שיתף פעולה. לעומתו, שמחו דווקא מאוד על נוכחותי צמד אנשים שהיו עימו והיו ידידותיים להפליא. הם לבשו חולצות של ליברפול ושאלו אותי אם הגעתי למשחק כאוהד ליברפול. משהשבתי בחיוב הם קפצו משמחה.

"או"!

הנה עוד ירושלמי אדום"

חייכו בינם לבין עצמם.

"עזוב אותו הוא בכלל אוהד של מנצ'סטר רק בא לפה לטייל",

"בא איתנו"

"אנחנו הולכים לפאב עם כל האוהדים של ליברפול"

צמד האוהדים הירושלמים הזה שלימים נודעו כאריה "ירושלמי אדום" ואחיו עמוס הכניסו אותי סוף סוף לאווירה והזכירו לי בשביל מה הגעתי לאיסטנבול. מסתבר שלחבר'ה האלה היה פז"ם מכובד למדי בנסיעות אחרי ליברפול ברחבי העולם והם כבר ידעו מאילו מאורות לשלוף את הסקאוסרים… ואכן באחת הסמטאות נגלה לפנינו המחזה-

תחת כל עץ רענן (או עמוד חשמל לצורך העניין) קפצו, שרו ופיזזו בקולי קולות אוהדים אדומים עם חביות בירה בידם להשתאותו הרבה של הקהל המקומי המשועשע.

המסע לגביע החל!

גם את היום שלמחרת בילנו בפאב האירי עם אוהדי ליברפול ונהרות של אפס פילזן (הבירה, לא קבוצת הכדורסל). אבל הכל היה רק הכנה ליום המחרת, יום הדין הגדול והנורא, יום הרחמים והסליחות! 

קבענו להיפגש ליד המזרקה בכיכר טקסים ביום המשחק בשעה שתיים. הקדמתי והגעתי כבר בסביבות אחת. אריה ועמוס לא היו בנמצא אך חמור מזה גם לא המזרקה. נהרות, תיקון- אוקיינוסים, של אדומים הציפו כל פינה ברדיוס של קילומטרים מהכיכר. טיפסו על מרפסות ועל גגות החנויות, על עמודי החשמל ועל מכוניות. ולכולם בקבוק בירה ביד ושיר ליברפולי בפה.

איכשהו כעבור כשעתיים מצאתי בתוך המחזה המרהיב הזה את אריה ועמוס. כולנו היינו אחוזי התרגשות ובאוויר הייתה תחושה של יום חג. עכשיו רק נשאר להבין איך לעזאזל מגיעים מפה למגרש?

השמועות החלו לרוץ שהאוטבוסים לאטאתורק ייצאו החל משעה 16:00 מכיכר טקסים. אבל מאיפה לעזאזל? בערך בעשרה לארבע החלה נהירה בכיוון כללי צפון ואנחנו בעקבותיה. השמועה אמרה שמשם יצאו האוטובוסים. כעבור מספר דקות אכן גילנו את האוטובוסים המיוחלים שהחלו כבר להעמיס בקרבם את עשרות אלפי האוהדים שהתקבצו במרכז העיר. הם יצאו משם כמו בסרט נע. המחזה  היה משעשע המוני ליברפולים נדחקים לתוף אוטובוס שהזכיר את האוטובסים הישנים של אגד שרואים בארכיונים של יומני גבע ביום העצמאות. כשהוא סוף סוף יוצא לדרך ומתרחק מעט אתה כבר לא רואה אוטובוס אלא אנשים נתלים מהגגות ומהחלונות מנופפים בצעיפים ושרים בקולי קולות. נדחקנו גם אנחנו לאחד האוטומובילים האלה ויצאנו למסע.

כמה רחוק יכול להיות איצטדיון שנמצא באיסטנבול ממרכז העיר איסטנבול?! לא מעט מסתבר. להגיד שאיצטדיון אתא טורק נמצא באיסטנבול זה בערך כמו להגיד לאופ"א שאיצטדיון טדי זה בת"א. אבל למי היה איכפת? הקרנבל היה גדול ושיירה אדומה אינסופית עשתה את דרכה כשהאוהדים מכל אוטובוס מחילפים בינם שירים-

זה מהמסלול הימני שואג:

Oh When the Reds!

ומייד נענה מהעוקף בשמאלו:

Go marching in!

וכן על זו הדרך…

הפסטיבל הזה נמשך קרוב לשעה וחצי עד שמרחוק ביצבצה לה אנדרטת הבטון שנבחרה בידי גאוני אופ"א לארח את גמר ליגת האלופות. לפתע האוטובוס עצר וכמו בטיולים השנתייים הבנו שהוא מגיע רק עד פה ומכאן מתחילים ללכת ברגל. חלק שניים של המסע החל ולאחר צעידה נוספת של כרבע שעה הגענו לפאתי האיצטדיון. ואם חשבנו לעצמנו  שכיכר טקסים היתה פסטיבל, מסתבר שעדיין לא ראינו כלום…

אני לא יודע מי נשאר בליברפול באותו היום אבל הוא בטח נשאר לבד.

הם זרמו וזרמו בטור עצום שלא נגמר כמו נחשול אדום ענק שמציף את הרחבה הענקית שהוכשרה לאיכלוס האוהדים לפני המשחק. אני לא יודע איך נראתה יציאת מצרים, אבל זה בטח היה משהו דומה…

את השעות שלפני המשחק העבירה לנו בנעימים להקה שנגנה להיטי ביטלס קלאסיים ובעיקר את ‘רינג אוף פייר' שיר נשכח משנות ה-50 שהפך פתאום להימנון הרשמי של אוהדי ליברפול באיסטנבול (האמת היא שכשומעים את השיר מבינים שהוא פשוט נולד להיות שיר כדורגל).. כמו ישראלי טוב ניסיתי גם אני להגניב את חמש עשרה דקות התהילה שלי וטיפסתי על הבמה. המחזה שנשקף משם היה מדהים- שטיח אדום מרהיב נפרס לפני, גברים, נשים וטף עטופים בדגלים צעיפים ומה לא שהליברבירד מתנוססת בראשם בגאון.

הזמן הלך והתקדם וכבר הגיעה השעה לנוע לכיוון המגרש, אמרתי שלום לאריה ועמוס שישבו ביציע אחר ונפרדנו בחיבוק אמיץ של גברים היוצאים לקרב ולא ברור אם יפגשו שוב.. זאת הייתה ההרגשה ערב השעה הגורלית. יידענו שכשנצא מהאיצטדיון לא נהיה אותם אנשים, לא ידענו עד כמה…

זהו, עברתי את ביקורת הכרטיסים ופסעתי לאט לאט לתוך האיצטדיון ואז רעד גדול עבר בגופי שכשבדיוק כשנכנסתי גל אדיר של שאגה עבר באיצטדיון:

Oh when the Reds…

Oh when the Reds…

התמקמתי לי במקום המסומן בכרטיס ולמרות שהוא היה ביציע המרכזי הוא היה כל כך גבוה שהשחקנים נראו בעיני כחגבים… למעשה המגרש כולו נראה מהעמדה שלי כמו משחקי הכדורגל שולחן האלה שפעם היו בפאבים ובאולמות משחקי הוידאו. היה לי בערך חצי שעה להתרגל לזווית הצפייה הזו. בינתיים החל טקס מוזר שהטורקים הכינו והיה דווקא סימפטי ומרהיב בהתחשב בכך שהצבע השולט בו היה אדום. ומשנגמרו הטקסים (במגרש) והטקסים (הכיכר) הגיע הדבר עצמו.

נכון, היה קריר מאוד באותו ערב באיסטנבול ולא הגעתי ממש מצויד לערב במזג אוויר שכזה, בטח לא באוויר הדליל של הקומה הגבוה בה הייתי, אבל הצמרמורת שאחזה בי ברגע שהמנון ליגת האלופות התנגן ברקע ושחקני ליברפול ומילאן עלו למגרש בשתי טורים, אחד מכל צד של הגביע, לא הייתה מהקור.. באותו רגע הרגשתי את גודל המעמד ואת הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שם באותו ערב ללא קשר לתוצאת המשחק.

בדרך כלל כשנכבש שער מוקדם במשחק נוהגים לומר ש ‘ עוד לפני שהצופים התיישבו בכיסאותיהם' וכו' אבל הפעם זה היה בדיוק כך.

ירדתי מס' קומות כדי לתפוס מקרוב ככל האפשר זוויות צילום לטקס ולעליית השחקנים והתחלתי לעלות בחזרה למושב שלי תוך הצצה לאחור בדיוק כשהשופט שרק לפתיחה. בעודי עושה את דרכי למעלה נפסקה בעיטה חופשית למילאן מצד ימין של הרחבה שלנו, כמו קרן אבל הרבה יותר טוב כמו שדני דבורין אוהב להגיד כדי לתאר למאזינים ברדיו מצב מסוג זה. נעמדתי במקומי על המדרגות וצפיתי בחרדה והלם איך הכדור מוגבה לתוך הרחבה ופאולו מאלדיני שולח אותו לרשת שלנו. וכך כשהתיישבתי בכיסא שלי הייתה כבר התוצאה אחת אפס למילאן.

יש משהו מוזר בלספוג שער מוקדם במשחק כדורגל, בטח במשחק כזה גורלי. מצד אחד זאת האכזבה הכי גדולה שיש, כמו בלון שנופח ונופח והתפוצץ בשנייה אחת. מצד שני כל המתח העצום שלפני המשחק יורד בבת אחת- הנורא מכל ממנו חששנו קרא וכרגע עניינים רק יכולים להשתפר. וחוץ מזה אם כבר לחטוף גול אז בדקה הראשונה שיש עוד לפחות 89 להשוות.

אז זהו, שלא. הגרוע מכל עוד היה לפנינו ועניינים הידרדרו במהירות מרע לגרוע יותר ולגרוע הרבה יותר… ליברפול נראתה כמו צל חיוור של הקבוצה הלוחמת שעשתה את המסע הבלתי ייאמן לאיסטנבול, התחושה הייתה שעד כאן רוח לחימה מסורת וכו' זה יפה וטוב אבל הקלאסה של מילאן זה פשוט רמה אחת יותר מדי בשבילנו. מילאן חתכה את ההגנה האדומה פעם אחר פעם וזה היה מביך, משפיל. קרספו הכפיל ומייד אח"כ שילש את התוצאה ובמחצית, גבירותיי ורבותיי ,במחצית הראה לוח התוצאות הענק באיצטדיון אתאטורק באיסטנבול מילאן-3 ליברפול-0. אפס עגול, עגום, עצוב ובודד.

נכון שאף אחד לא באמת מפרש כפשוטה את האמרה של ביל שנקלי שכדורגל זה הרבה יותר מחיים ומוות ובכל זאת אם אי פעם הייתי מוכן לקבל בהשלמה פגיעה כלשהי בעצמי זה כנראה היה ב-25 במאי 2005 קצת אחרי השעה עשר וחצי באיצטדיון המגושם והעגום של שם אתאטורק באיסטנבול, שם גבוה גבוה במרומי היציע המרכזי. זה לא שאני יעשה משהו לעצמי בגלל הפסד של הקבוצה שלי במשחק כדורגל אלא שזה היה פשוט כאילו כל הצרות, האכזבות והכישלונות שלי הציפו אותי באותם דקות קשות. אתם בטח מכירים את זה שאומרים שלפני המוות כל החיים חולפים לך מול העיניים. אז זה היה בדיוק כך. רק שמה שחלף היה הצד הרע שבהם, ולא לשנייה אלא לדקות ארוכות. דוקרות. צורבות.

תמיד היה לי את הכדורגל כמנגנון הדחקה, חלקת גן העדן הפרטית שלי שאליה אני יכול לברוח בעת צרה. לא משנה מה עבר עלי במהלך השבוע תמיד יש שבת ולא משנה כמה כמה גרוע היה היום הכל נסבל אם בערב יש משחק. והנה עכשיו הכל קורס לי מול עיני. המעוז האחרון מתמוטט. איך אוכל להתאושש ממכה כזו, מה בדיוק יכול לנחם אותי, זכייה בקארלינג קאפ, עם כל הכבוד.. ומשהתמוטטו ההגנות זה הציף אותי- כל הנשים שעזבו אותי, כל המקומות שלא התקבלתי אליהם, כל האכזבות, כל החלומות שהתנפצו.. כל הייאוש. ידעתי שמכאן אני חוזר לשוקת שבורה, לחיים דלוחים נטולי ריגוש- הכדורגל כבר לא יוכל להציל אותי. בכיתי על הכסף שהלך ועל הזמן, על המאמץ ועל הציפייה, אבל יותר מכל כאבתי את ההשקעה הרגשית העצומה שסחטה את שארית כוחותיי וירדה לטמיון. הרגשתי כמו גבר שמחזר אחרי אהבת חייו חודשים ארוכים, מפתח צפייה ותקווה ושסוף סוף הוא אוזר אומץ להתוודות על רגשותיו היא מפנה אליו כתף קרה…

בשביל מה אני צריך את זה? חשבתי ביני לבין עצמי. האם החיים שלי כל כך פתאטיים שזה הריגוש היחידי שאני יכול למצוא?! התשובה המצערת הייתה שכנראה וכן וזה העציב וייאש אותי יותר מכל. ראיתי מסביב ילדים קטנים ונשים מבוגרות, אבות ובנים, יושבים המומים וכואבים וליבי נשבר. הורדתי את המשקפיים, ובלי משקפיים אני לא רואה ממש (טוב בטח לו מעמדת התצפית הגבוה בה ישבתי) והמחזה כולו נראה לי הזוי וסוריאלסטי. מרוב ההצפה של הרגשות כבר לא יכולתי להרגיש כלום. הכול היה נראה עמום, אפרורי ודכאוני. האיצטדיון, המגרש, המשחק. החיים.

זו הייתה כנראה הפסקת המשחק הארוכה ביותר בחיי, תמיד אני לא יכול לחכות שהפסקה תיגמר והמשחק יתחיל וכאן התפללתי שההפסקה לא תיגמר כמו מתאגרף מוכה שמתפלל שהזמן לחזור לזירה לא יגיע כדי לא לחזור ולחטוף מכות נוספות.

ואז זה התחיל… בהתחלה חשבתי שאני עדיין הוזה או משהו כזה, אבל זה הלך והדביק אחד את השני

Walk on…

Walk on…

כשהגיעו אל

…and you'll never walk alone

כבר עמד על רגליו כל האצטדיון, חוץ מהחלק של מילאן כמובן, ושר בקולי קולות ובגאווה עצומה את ההמנון העצום שלנו. כולם חוץ ממני, אני הסתכלתי בהם במבט מלא רחמים.

הם לא מבינים כאילו?! חשבתי לעצמי.

זהו, זה נגמר.

חטפנו את האמא של כל ההשפלות!

לא הבנתי אותם וריחמתי עליהם כמו על חולה סופני שמתכחש למצבו.

בינתיים חזרו השחקנים למגרש וראיתי את סטיבי עולה ראשון מלא כוח ונמרץ כאילו המשחק רק מתחיל עכשיו והתוצאה עדיין 0:0 או אפילו יותר טוב 3:0 לטובתנו…

זה כבר היה נשגב מבינתי וכל הסיטואציה כבר הפכה כמעט למשעשעת מבחינתי.

המחצית נפתחה וסטיבי רץ ומתקל ומדרבן את חברים שלו, רציתי לצעוק לו:

עזוב אותך! זה נגמר…

בו נקפל את הבאסטה, נלך הביתה וננסה לשכוח שהיינו פה בכלל..

ואז הוא התרומם לשמיים כאילו היה מייקל ג'ורדן והכניס את הראשון.

מסביבי אנשים קפצו וחגגו את השער כמעט בביישנות לא ממש מוכנים להודות שהם אולי מאמינים. ואני?! אני הייתי אדיש לחלוטין. השער הזה לא עניין אותי בכלל, לחגוג אותו היה נראה פתאטי בעיני. אבל אחד עשר האדומים על המגרש המשיכו בשלהם, כאילו פתאום אחד עשרה שחקנים שונים לחלוטין שיחקו עבור ליברפול. ומעל כולם- סטיבי. מאיפה לעיזאזל יש לו את הכוחות הנפשיים האלה?!  ופתאום שמיצר בועט  פנימה, משום מקום וזה רק 3:2, רק שער אחד ויש עוד יותר מחצי שעה לשחק! מסביב אנשים כבר התחילו להשתגע.. ואני?! אני רק כעסתי על ליברפול שאפילו למות בשקט הם לא נותנים לי! כעסתי, מאוד כעסתי!

איך אתם שוב מעוררים בי תקוות שווא?

לא מספיק שהטרחתם אותי עד לפה??

מספיק! מעכשיו תחפשו לכם פראייר אחר…

סירבתי להיכנע וגם את השער הזה לא חגגתי. עד שסטיבי נפל.

באותו רגע שהשופט שרק לפנדל זה היכה בי בבת אחת, כמו במתיחה של יהודה ברקן, כמו בחלום רע שהרגע התעוררת ממנו. פתאום אתה מבין שהכול בסדר ואמא כאן לידך.

באותו רגע חזר לי הצבע לפנים, הסומק ללחיים. הבנתי שאני חלק ממשהו גדול ובלתי נתפס. לא הייתי בטוח שהפנדל ייכנס אבל ידעתי שמה שכבר לא יהיה כאן הערב לא נסעתי לחינם ומהנקודה שהייתי בה רק רבע שעה לפני כן זה היה עולם ומלואו. ממרומי מושבי לא יכולתי לזהות מי הולך לבעוט (למעשה עד שראיתי את השידור החוזר בטלוויזיה הייתי בטוח שצ'אבי בסך הכול היה הראשון לעוט על הריבאונד ולא זה שבעט). מי שזה לא יהיה ניגש לכדור בעט ודידה הדף ולפני שהספקתי לעכל מה שקרה הכדור כבר היה בגג השער מהירבאונד.

הייתי מאוד רוצה לתאר כאן איך איבדתי תחושה, השתוללתי, קפצתי ונישקתי אנשים זרים שאיני מדבר בשפתם ולא ראיתי מעולם.

מאוד הייתי רוצה אבל אני לא יכול. יש לי רק זיכרון מעומעם מאותם שניות. אני זוכר רק שהפעם הבאה בה הייתי מודע לעצמי אחרי השער של אלונסו הייתה כשאני נמצא פתאום הרבה יותר קרוב  למגרש משהייתי לפני כן ולא ממש יכולתי לזכור איך הגעתי לשם…

את מהלך השעה הבאה אני דווקא זוכר טוב, אפילו מצויין! כל שנייה ושנייה…

אחרי שהבטתי שוב ושוב בלוח התוצאות ועדיין לא האמנתי למראה עיני (זה בסדר עד עצם היום הזה אני לא מאמין) חזרה אלי שוב התחושה שאיבדתי אחרי השער של מאלדיני בדקה הראשונה. שוב היה לנו כל כך הרבה מה להפסיד, שוב מתח וחרדה. ועוד איך היה לנו מה להפסיד, אחרי הקאמבק המדהים הזה לא רק גביע האלופות היה מונח על הכף אלא הניצחון במה שהפך לנגד עינינו לגמר הגדול אי פעם. לא הייתי מסוגל לחשוב על דבר יותר אכזרי מאשר הפסד עכשיו. את השעה הקרובה העברתי בעודי רועד בכל גופי, בלחץ דם שהיה מפוצץ כל מכשיר מדידה ובדופק בקצב של רץ מאה מטר. האמת שדי חששתי לבריאותי ופשוט לא האמנתי שהגוף שלי יחזיק מעמד ברמת עוררות גבוהה שכזו כל כך הרבה זמן. ואכן אנשים החלו ליפול אחד אחרי השני וצוותי העזרה פירפרו מיציע ליציע והורידו אנשים שלא עמדו בלחץ באלונקות לאמבולנס שהחל לחוג מסביב למגרש. לידי עמד סדרן טורקי חביב שנראה די מזועזע מהמצב שלי וזו ההזדמנות להתנצל בפניו על החרדה שגרמתי לו כשהוא היה משוכנע שהוא הולך לראות אדם חוטף התקף לב מול עיניו. הטורקי החביב ניסה להרגיע אותי בכל הזדמנות והישקה אותי מים כאילו הייתי עדנית גרניום.

תשעים הדקות הסתיימו והמשחק נכנס להארכה ולמחצית השנייה של ההארכה והכול נראה כמו רצף אחד ארוך. איבדתי תחושת זמן ומקום וכל תחושה אחרת, הדבר היחיד שייחלתי לו זה שהמשחק יגיע לפנדלים. שם ידעתי יש לנו סטטיסיטית 50% סיכוי לנצח שזה כ"כ הרבה יותר מחמישים אחוז יותר ממה שהיו לנו בשעה עשר וחצי (אני יודע שאין שבמשפט היקש לוגי אבל תחשבו עליו שוב..).

ואז שלוש דקות לסיום ההארכה כבר חשבתי על פגישה מוקדמת מהצפוי עם ההוא שם למעלה. עד היום אני משוכנע שאת הכדור של שבצ'נקו לקח לו לא דודק אלא כל קהל שישב מאחורי השער שבזעקת שבר אדירה הבהיל את הכדור וגרם לו לעוף מעל המשקוף.

פנדלים. בד"כ החלק הכי מותח במשחק, אולם לאור כל מה שעברנו באותו ערב זה כבר היה מרגיע כמו הפסקת סיגריה. אז כבר הייתה לי הרגשה טובה. בפנדלים מנצח בד"כ מי שמגיע אליהם במצב מנטלי יותר טוב וליברפול הגיע כמובן במצב יותר טוב ממילאן שהגביע כבר היה אצלה.

לא קפצתי בשערים שלנו ולא באף אחת מההצלות של דודק עד האחרונה.

או אז, או אז…

האל יודע למה דווקא מכל הנשים שהכרתי בחיי בחרתי לצעוק דווקא בשמה..

והאל יודע מה חשבו עלי מסביב אבל את זעקות השבר שלי היא יכלה לשמוע עד ביתה שבירושלים.

אמא אני אוהב אותך! זעקתי בקולי קולות.

אמא, דווקא אמא.

בשלב זה היה כבר הטורקי החביב בדרכו להזעיק את צוותי הרפואה וכך נאלצתי דקות ארוכות להרגיע אותו ולשכנע אותו שאני בסדר. נדמה לי שהוא לא ממש השתכנע אבל בכל זאת נפרדנו בחיבוק והצטלמנו למזכרת.

משם רצתי למטה להתקרב לחגיגות על המגרש. כשהגעתי לשורה הראשונה של היציע חשבתי להתקרב יותר וחשבתי ברצינות ולקפוץ ליציע שמתחתי. משהגובה היה נראה נראה לי מוגזם גם במצב האל-חוש  בו הייתי רצתי מהר מהר מסביב ואף שומר טורקי לא יכל לעצור אותי.

הרבה קומות יש באיצטדיון הזה, הבנתי פתאום. אבל המשכתי לרדת מקומה לקומה, ממפלס למפלס, אחוז טירוף. עד שהגעתי הכי קרוב שיכולתי למגרש. או אז, אחוז דמעות עמדתי שם וראיתי את סטיבי עולה על הפודיום, נשארה לי עוד דילמה אחת: לצלם את סטיבי ברגע ההנפה או לראות אותה בעיניים בלתי מזוייניות כדי שאף דבר לא יחצוץ ביני ובין סטיבי והגביע.

בחרתי באופציה השנייה עם הצעת פשרה: אני אראה את סטיבי מניף את הגביע ומייד אח"כ אצלם אותו. וכך עשיתי.

לא רציתי לעזוב את המגרש רציתי לשתות לרוויה כל רגע ורגע מהאושר העצום הזה, היה ברור לי שדבר כזה לא היה ולא יהיה, לא חוויתי ולא אחווה ורציתי לינוק כל שנייה ממנו.

כשיצאתי לבסוף, מתנדנד כמו שיכור, ראיתי לפתע מרחוק שתי דמויות מוכרות, היו אלה עמוס ואריה- הירושלמי האדום והגאה. הסתכלנו אחד על השני המומים. לא היה צריך לומר כלום, העיניים הרטובות אמרו הכול.

למחרת בטיסה חזרה לארץ ישבתי ליד אריה.

"אתה יודע מה"? הוא פנה אלי מעט אחרי שהמראנו,

"לא אכפת לי שהמטוס ייפול עכשיו לים

כבר ראיתי הכול, יותר מזה לא יהיה".

הנהנתי בהסכמה.

קטגוריות
ימק"א כל הרשימות סיפורים עשרים ושניים משוגעים

געגועי לגארי ואנדרמולן.. (בחזרה לעונת האליפות הראשונה- ספיישל מיוחד לפתיחת הליגה!)

 עונת 1986/87 הייתה שונה מכל בחינה שהיא. נתחיל בדבר הכי אלמנטרי, התלבושת. בית"ר נטשה את הצהוב שחור המסורתי ועברה לשחק בחולצות תכולות ומכנסיים לבנות. בתלבושת הזו נראו השחקנים כאילו יצאו מז'ורנל אופנתי. חמור מזה, המגרש העלוב של אגודת ימק"א במרכז ירושלים ננטש לטובת אצטדיון בלומפילד המודרני ביפו, ירושלים נעזבה לטובת ת"א.. כל זה היווה את נקודת הפתיחה למהלך שבו הפכה בית"ר מקבוצה מקופחת וסימפטית לאימפריה שדורסת את הליגה. אולם נדמה שהדבר הביזארי ביותר שקרה באותה עונה הייתה העובדה שלחלוץ המרכזי בהתקפה של בית"ר קראו  גארי, כן גארי, ואנדרמולן! הבחור, מוכשר כשלעצמו, היה עולה חדש מאנגליה עם שורשים הולנדיים כמו שמעיד ה ‘ואן-דר' בשמו. עוד לפני שהזרים החלו להציף את הליגה בקצב שפועלים זרים הציפו את איזור התחנה המרכזית בת"א ייבאה בית"ר חלוץ זר מאנגליה. אותו ואנדרמולן הפך להיות בורג מרכזי בקבוצה שלנו באותם ימים כך שאפילו הסוחרים בשוק מחנה יהודה נאלצו להתאים עצמם למציאות החדשה ובנוסף ל- "כל תפוז מלמיליאן" ו- "כל עגבנייה אוחנה" הוסיפו לרפרטואר את "כל שסק ואנדרמולן"…

בית"ר פתחה את אותה עונה היטב. אולם למודי אכזבות שכמותנו לא התפתינו עדיין  להאמין שמשהו שונה קורה כאן. ‘תעירו אותנו כשנאבד את האליפות במחזור האחרון' התרסנו כלפי כל אותם כתבי צבע שבאו לחוש את האווירה בשוק מחנה-יהודה בבוקר יום ראשון של אחרי עוד ניצחון גדול. ובכל זאת קשה היה להתעלם מהעובדה שהפעם זה באמת היה נראה שונה. בית"ר נתנה הצגות על המגרש וחשוב מזה נראתה מלאת ביטחון כמאמינה שהפעם אפשר וצריך לעשות את זה! במחזור השישי הבסנו 6:0 את בית"ר נתניה בבלומפילד ועלינו למקום הראשון. המקום הראשון לא היה ממש חדש עבור בית"ר אולם מהקטמונים ועד הקסטל לא מצינו ביתר"י אחד שהעיז לנבא באותו יום את אשר יקרה והוא: שלא נרד משם עד סוף העונה! בית"ר המשיכה לנצח והעניין הפך מושלם באופן מחשיד.

במחזור ה- 12 אירחנו את הפועל ת"א במה שהיה משחק בית שלנו במבצרה הביתי של זו האחרונה. הפועל ת"א הייתה הסוס השחור שלנו לאורך השנים וזה היה המשחק שאמור היה לתת סוף סוף אינדיקציה אמיתית האם באמת משהו שונה קורה כאן. בית"ר הישנה והאהובה הייתה מפסידה משחק שכזה, יורדת מושפלת מהמגרש וחוזרת למקומה הטבעי. את אותה שבת, כמו את מרבית השבתות באותם שנים, ביליתי במשכנה שומר השבתות וחגי ישראל של סבתי.

המתח הרג אותי כל השבת, כשהתקרבה שעת המשחק היעודה היה לי ברור שאני חייב לעשות משהו כדי להתעדכן בזמן אמת בנעשה בבלומפילד. האפשרות שאחכה עד מוצאי שבת כדי לשמוע את התוצאה לא עמדה על הפרק.. לאחר התייעצות חרום עם דוד בני, אחיה הצעיר של אמי וביתר"י שרוף בעצמו, החלטנו לעשות מעשה! התגנבנו מהבית של סבתא אל האוטו שלו, הדלקנו את הרדיו על שירים ושערים וכיוונו את הרדיו על  הווליום הכי נמוך שאפשר. היינו חייבים לשבת בדממה מוחלטת כדי שאף אחד משכנינו לספסלי בית הכנסת בתפילת שחרית לא יעבור פתאום ויגלה אותנו בקלקולנו…  

בקושי אפשר היה לשמוע את עמי פזטל אבל כשהוא קרא את מילות הקסם המרטיטות "יש לנו איתות מבלומפילד" נדרכנו כמו קפיץ!

השידור עבר לבלומפילד…

 "דקה עשרים וחמש כאן בבלומפילד בית"ר ירושלים אחת הפועל ת"א אפס"!

"יש!" שאגתי בקול גדול, בעודי שוכח לרגע את כללי הזהירות בהם הייתי אמור לנקוט…

"רגע, רגע! שקט! מי הבקיע?" מיהרנו להטות אוזן לרדיו: "זהו שערו החמישי של אבי גולדר העונה" ‘גולדר' קפץ דוד בני, ‘גם בשבוע שעבר הוא הבקיע'- ‘אמרתי לך שהוא יבקיע'! ניכס לעצמו הדוד היקר את הבקעת השער..

אחרי שנרגענו מעט הנמכנו שוב את הרדיו וחזרנו למצב כוננות כדי להיות דרוכים הן לקראת איתות אפשרי נוסף מבלומפילד והן מביקור של אורחים בלתי צפויים ולא ממש קרואים..

הצפירה מהאוטו שנצמד אלינו הקפיצה את עצבינו הדרוכים ממילא. "שבת שלום"! פלט בסרקסטיות שלמה אסור, חבר בכיר בפרלמנט השבת של סבתא תמר. חיוך מלא סיפוק עצמי היה מרוח על פניו, כזה של מישהו שתופס אותך על חם.

דוד בני התעשת ראשון:  "אה שלמה מה העניינים"? פלט במבוכה.

 "כמה בית"ר'? התריס שלמה.

 "בית"ר", מה בית"ר"? השיב דוד בני במבוכה.. והמשיך בניסיון פתאטי למדי לצמצם נזקים: "אה לא… שלמה?! רק ירדנו לחפש את העדשות שלי בתא הכפפות".

 "אהה.. או. קיי." חייך שלמה והמשיך מלא שביעות רצון. אנחנו, זאת אומרת צוות החיפוש המיוחד של העדשות של דוד בני, המשכנו להאזין למשחק. הסכמנו בשתיקה שלצרה שזה עתה נקלענו אליה נדאג מאוחר יותר ופיללנו בליבנו ששלמה ודודה שושנה יידעו לשמור על הפה. איתותים נוספים, מבלומפילד כמו גם מהפרלמנט, לא נרשמו בהמשך אחה"צ ובית"ר ניצחה 1-0. גם שלמה ושושנה מילאו את חלקם בהסכם שבשתיקה ועל השבת הנוכחית ניתן היה לסמן וי גדול!   

לאחר שעמדה במבחן א' הגיע המבחן השני שבוע מאוחר יותר. בית"ר שוב יצאה למשחק חוץ בבלומפילד הפעם מול התל-אביבית השנייה – מכבי. המשחק נערך בתנאים חורפיים ובלומפילד, נאמן לשמו המקורי ‘באסה', היה בעאסה של מגרש- עיסה בוצית אחת גדולה. בית"ר, למודת קרבות מ ‘האצטדיון המפואר' בימק"א, הרגישה כמו בבית. הירושלמים הבקיעו שני שערים מוקדמים ולמרות שער מצמק של עודד מכנס לא נמנע מבית"ר ניצחון שני רצוף על נציגה תל-אביבית במבצרה הביתי. המשמעות של הניצחון הזה כבר החלה לעורר פחד גבהים- בית"ר רצה לאליפות!!

בשבועיים שלאחר מכן כבשה בית"ר רביעייה בכל אחת מן השבתות. תחילה היה זה לרשתה של מכבי נתניה במשחק בלתי נשכח. המשחק הזה ניפק את אחת התמונות של העונה כשאחרי שער מדהים, בבעיטת בננה לחיבורים, טבע אורי מלמיליאן את התנועה המזוהה איתו יותר מכל על פיה הוא רץ לקהל ומנופף בידו כאילו זה עתה נגע בתפוח אדמה לוהט. והוא היה לוהט, גם אורי וגם בית"ר, שניצחה 4:3 בתוצאה שמחמיאה מעט דווקא לנתניה. שבוע לאחר מכן כבשה בית"ר שוב רביעייה הפעם לרשתה של הפועל פ"ת בבלומפילד. הניצחון בתוצאה המרשימה כל כך של 4:1 על נציגת אם המושבות התקבל בצורה שגרתי,ת כמעט אפילו מעליבה. "אם זה כ"כ פשוט למה לא עשיתים את זה עד עכשיו"?! חשבתי לעצמי. אלי אוחנה צוטט למחרת בעיתון כשהוא אומר אחרי המשחק לשחקנים שקיבלו באדישות עוד הצגה של האימפריה בתכלת לבן  "מה זה הדיכאון הזה"? "התרגלתם לתת כל שבוע רביעייה"… אין ספק שבכך ביטא אלי את ההרגשה של כולנו- בית"ר דרסה את הליגה והכול הלך חלק בצורה מגוחכת.

באותם ימים נהניתי כל כך להתענג על הביצועים של האימפריה בתכלת והייתי רואה מסביב לשעון את התקצירים ממשחק השבת שדוד בני היה מקליט בווידיאו החדש והחדיש שלו על קלטות קטנות. כך התבשמתי מההצגות הנפלאות אורי, אלי ושות' גם בסיבוב השני שהיה המשכו הישיר של הסיבוב הראשון. בית"ר דרסה את הליגה- אוחנה, מלמיליאן וסמי מלכה הפכו לשלישיית שוקולד מנטה מסטיק החדשה. בית"ר הפכה לאייקון לאומי, שירים חוברו לאליפות המתקרבת והשחקנים כיכבו בתוכניות האירוח בטלוויזיה. הכול הלך כמתוכנן והתחושה הייתה שהפעם אף אחד כבר לא ייקח לנו את זה. וכך הגענו לשלב שבו היה חסר לנו ניצחון אחד כדי באליפות.

במחזור ה-26 ‘התארחנו' אצל הפועל ת"א וניצחון היה מספיק כדי לפתוח את בקבוקי השמפניה. זה היה צריך להיות מושלם- לזכות באליפות במגרשם של הקומוניסטים השנואים שרק לפני שלוש שנים מנעו מאיתנו אליפות היסטורית בצורה אכזרית כשבאו לימק"א וניצחו 3:1 במשחק שהיה חסר חשיבות מבחינתם ונחקק לדיראון עולם בדברי ימי המנורה. אולם בית"ר לא הצליחה לנצח. המשחק הסתיים בתיקו 0:0 מדכא והחגיגות נדחו בשבוע.

בשבוע שלאחר מכן אף אחד כבר לא יכול היה לקחת את זה מאיתנו. אלפיים שנים של כמיהה וערגה להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו הגיעו לקיצם! שער נפלא מטיל קרקע אוויר של סמי מלכה שהלם את המעמד ועוד אחד במחצית השנייה של הקיצוני סופה מומו ‘דיו דיו' שירזי נתנו את האות לפתיחת החגיגות. "זה חלום שהתגשם דלקה המנורה בית"ר ירושלים באליפות זכתה" היטיב לבטא את התחושה שיר האליפות הרשמי. עשרים אלף אוהדים פרצו למגרש בסדר מופתי בשריקת הסיום וחגגו בשיכרון חושים את התגשמות החלום. אולם החגיגה נאלצה להיקטע. רצה הגורל, וכשמדובר בחגיגות ירושלמיות אין צורך להתפלא, ואותו ערב היה ערב יום הזיכרון ועם צאת השבת נאלצו החגיגות להיפסק עם פתיחת טקסי יום הזיכרון. אוהדי בית"ר כיבדו את היום ומילאו בצורה מעוררת כבוד את הבטחתם לראש העיר טדי קולק לא לחגוג את האליפות באותו ערב.

בית"ר הפכה להיות מותג לאומי. כ"כ שונה וכ"כ מוזר להפוך מדחוי ומובס לקונצנזוס. בית"ר ערכה סיבוב אליפות בכל מגרש אליו הגיעה, מוספים מיוחדים יצאו בעיתונים ובית"ר זכתה לכבוד אמיתי של אלופה. האמת היא שבמחנה יהודה לא ממש ידעו איך לעכל את זה הם היו מעדיפים בסתר ליבם אליפות בדקה ה-90 של המחזור האחרון בצורה מפוקפקת כשכולם נגדנו. העובדה שבית"ר הפכה להיות הקבוצה של המדינה הייתה אולי מחמאה אבל הייתה בעצם חיבוק דב עבור כל אותם זקני ימק"א שחוו את ההשפלות והכאבים הגדולים ורצו את האליפות הזו לעצמם ולא לאף אחד אחר..

בשבילי קובעה בית"ר בזיכרון הפרטי כאימפריה. לא זכרתי את ההליכה במדבר בדרך לא זרועה. עם שני גביעם ואליפות בשלושת השנים הראשונות שלי בחוג המנורה התחושה הייתה שאלו הם חיי. הכדורגל בשלב הזה היה עבורי מקור לאושר וגאווה. תסכולים, אכזבות ומלחמות? הם היו שייכים לדור קודם. אני שייך לדור אחר והימים, ימי המנורה..

קטגוריות
אנפילד בבל כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

"קייקו על הטיסה הבאה" (אתונה, גמר ליגת האלופות 2007)

הפנים ברחוב איקוניאו 19 בנאה סמירני, הפרבר הדרומי של אתונה, היו נפולות עת הגעתי לשם אחרי מקבץ בלתי אפשרי של טיסות המשך בלילה שבין ראשון לשני. פחות מ-72 שעות עד לגמר הגדול והקצבת הכרטיסים לחוג האוהדים היווני של ליברפול עומדת על המספר העגול, אפס. את המרמור הגדול מפנים נאסוס, יו"ר החוג, ואחיו לוקאס כלפי וויליאם מוריסון- מזכיר המועדון, וכמובן, הגברת הנכבדה ג'ואן בירן (האחראית על חוגי האוהדים הבינלאומיים). נסוס ולוקאס מדליקים סיגריה בסיגריה ומשתפים אותי בתסכול. "אפילו לא תשובה לאי-מיילים" הם מלינים באוזניי. "אתה מתקשר בבוקר, ג'ואן עדיין לא הגיעה למשרד. אתה מתקשר אחרי שעה, היא כבר יצאה להפסקת צהריים.. כשאתה  חוזר אחר כך היא כבר עזבה"… "אם לא הייתי פוגש אותה במו עיני", פונה אלי נאסוס, "בכלל לא הייתי מאמין שיש מישהי כזו שנקראת ג'ואן בירן"… גם אני פגשתי אותה, אני מציין באוזניהם, ולוקאס מוסיף שהוא דוקא לא זכה לכבוד. "זה, אחי, הטוב ביותר שאי פעם קרה לך" מסכם נאסוס את הדיון. אולם לוקאס ונאסוס הם לא טיפוסים מהסוג שמרים ידיים בקלות (כיאה לקבוצה שהם אוהדים!). כמה טלפונים (השעה כבר שלוש לפנות בוקר…) ושביב של חיוך נסוך על פניו של לוקאס. "יש משהו" אני מגשש, "מצאנו את הברז" הוא משיב, "אבל עדיין לא זורמים מים"… היוונים האלה מסתבר, חזקים לא רק בהיסטוריה ופילוספיה אלא גם בפואטיקה…

"הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים זה שלא פגשת אותה"  ג'ואן בירן  

למחרת נאסוס עסוק, הפלאפון עובד ללא הפסקה. על הקו אלק מילר עוזר המאמן. מסתבר שמילר אימן לקדנציה קצרה את פניוניוס, הקבוצה המקומית של רובע נאה-סמירני, לפני שקיבל ג'וב במלווד. בכל מקרה, מאז הוא בן בית אצל משפחת סריטופולוס. עכשיו צריך לקפוץ בזריזות לשדה להביא משם את אשתו ושני בניו ספיישל למלון בלוטרקי הסמוכה. בערב אנחנו הולכים לפגוש את אלק במלון, בעוד נאסוס ולוקאס מריצים איתו דחקאות אני מזהה את רפא ביציאה מהמעלית ובזווית העין השנייה את ג'ון אולדריג' וסטיב מקמהון מריצים דרינקים חופשי בלובי. האווירה סביב הקבוצה, כך אני מתרשם, אופטימית ורגועה, אצל האחים סריוטופוס קצת פחות… נאסוס קולט את מוריסון בזווית העין ומשחרר קללה ביוונית. מילר מנסה להרגיע אותו באדישות אנגלית אופיינית, "אל תכעס, אתה יודע שהוא צריך להסתכל על התמונה כוללת ויש לו הרבה שיקולים לקחת בחשבון". נאסוס, מתוך כבוד למילר, נרגע ומסמן לי להתקפל. מחר יום ארוך- בבוקר טיול בארופוליס עם חברי החוג המלטזי ובערב קבלת פנים רשמית במשרדי החוג לראשי החוג המלאזי.

יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני המשחק. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר החוג היפני בכבודה ובעצמה (!) אמורה להגיע בכל רגע ולהשתכן גם היא בביתו של נאסוס. אף אחד לא ראה את קייקו זו מעולם, גם לא נאסוס, אך הדימיון עובד שעות נוספות וכולם דרוכים… לבינתיים אנחנו מתכנסים בשעה 16:00 במשרדי החוג ונאסוס עורך לי סיור היכרות. אני מרגיש כמו במוזיאון באנפילד. תמונות, מזכרות ומסמכים נדירים מקיפים אותי מכל פינה. כמעט כמו במאש אני חושב לעצמי… המשרד הזה הוא המקום שבו נאסוס והחברים נפגשים לראות את המשחקים. יש להם כאן מכשיר טלוויזיה ולווין, ובר קטן עליו מופקד ג'ורג', בחור עגלגל וחינני, מעין סלבי המקומי.. ג'ורג' פותח לי פחית קרלסברג (כמובן) ומגלגל איתי שיחה על פיני גרשון ואולימפיאקוס, האהבה השנייה שלו אחרי ליברפול. "המאמן שלכם עשה לנו בקבוצה סאלאדה", הוא מסביר לי כשאני מתעניין מדוע בפיראוס לא כל כך מרוצים מפיני גרשון. אני מרגיע אותו ומנסה להסביר לו שאני בכלל אוהד הפועל ירושלים ופייני גרשון הוא לא ממש כוסית האוזו שלו. בכל מקרה, אני מוסיף, על היכולות המקצועיות שלו באמת שאין לחלוק. ג'ור'ג נאנח ומסכם, "סאלאדה"…

כמעט כמו המא"ש  משרדי החוג היווני

בשעה טובה מגיעים חברי החוג המלאזי אחרי נסיעה של 16 שעות (לא כולל חניית ביניים בבאנגקוק). נאסוס מקבל אותם בסבר פנים כזה כמו שרק הוא יודע ומרעיף עליהם כל טוב המזכרות… "זה איציק מחוג האוהדים הישראלי" הוא מציג אותי בפני סאנג'יוון יו"ר החוג המלאזי. סאניג'יוון זה, בחור חביב ביותר, הוא בכיר בהתאחדות הכדורגל האסייתית (המקבילה של אופ"א). מייד שהוא שומע שאני מישראל הוא מתחיל לקונן באוזני על הצרות שגורמים להם שם בהתאחדות האסייתית השכנים שלנו. "אנחנו שוקלים להיפרד מהם ולהקים התאחדות נפרדת של דרום מזרח אסיה יחד עם האוסטרלים". כשאני שומע על האוסטרלים אני מייד נזכר להתעניין בשלומו של פרנק ארוק בעוד הוא מפרט באוזניי כיצד המדינות הערביות מנצלות את הכסף הגדול שמדינות עשירות כמו יפן וקוריאה משקיעות בכדורגל האסייתי ובתמורה מציעות הרבה ברדק מזרח-תיכוני אופייני… 

ד"ש לפרנק ארוק!  ידידינו מהחוג המלאזי

סאנג'יוון רוכש לעצמו חברים במהירות. מפה לשם הוא מתיידד עם פאנוס, שמתוקף מידותיו רחביו ההיקף זכה לכינוי ביג P, ומגלגל איתו שיחה ענפה על תעשיית המין המפותחת בדרום מזרח אסיה. ביג P הוא קליבר רציני בעיניני המין היפה ושירותיו הנדיבים והוא מעדכן את סאנגיוון בהתפתחויות האחרונות בתחום במזרח אירופה. אסטוניה, מסתבר, היא כרגע השם החם על המפה והשניים מחליפים טלפונים ומסכמים על נסיעה קרובה לארץ הצפונית בכדי לבחון את התפתחות השוק מקרוב… נאסוס נאנח ומסכם שהשיחה הזו היא כנראה הפאדיחה הגדולה ביותר בתולדות החוג… מבוכה או לא, בעשר סוגרים את המשרד ונעים לכייווון הבוזוקייה המקומית. ממילא אף אחד מאיתנו לא ישן הלילה מרוב המתח.. כשאנחנו חוזרים לבית של נאסוס בארבע לפנות בוקר אנחנו עדיין לא מצליחים להירדם ונאסוס שם בווידיאו את ‘לילה אחד במאי' כדי להיכנס לאווירה לקראת מחר. שנייה לפני שאנחנו בכל זאת מתפזרים כדי לתפוס איזה שעת שינה או שניים אני נזכר לשאול את נאסוס: "תגיד שמעת משהו מקייקו"? "קייקו"?! הוא עונה, "אל דאגה היא בטח על הטיסה הבאה"… 

כשאני מתעורר בית סריוטופוס כבר על גלגלים ופועל כמו חמ"ל. נאסוס ולוקאס החליפו את חולצות הליבר-בירד בחליפות מעונבות. כשאני תוהה לפשר העניין נאסוס מסביר לי שאין זמן להסביר ושהיום אני צמוד לפאנוס ואקיס עד שהוא יחזור לאסוף אותי בצהריים. "ואם יש בעייה תתקשר אלי ומה וקרה עם החברים שלך מתי הם מגיעים"?  אני, כמו חייל ממשומשמע, נצמד לפאנוס ואקיס שמייד מבקשים ממני לשלוף עט נייר ומצלמה ולסור בעקבותם. כשאני תוהה לפשר הבהילות הם מסמנים לי על בחור מבוגר ומקריח מוקף מצלמות "פיל ניל", לוחש לי בהתרגשות פאנוס, "הבקיע את השער בגמר הגביע של 65 בוומבלי" מוסיף מייד אקיס. פיל ניל האגדי ממהר אבל אני מספיק להחתים אותו על פנקס קטן שאני שולף. מהארץ אגב מגיעות בינתיים חדשות מטרידות, מישהו מריף בכיכר שמועה בעברית שהטיסות מהארץ בוטלו ואני, שהכרטיס שלי נמצא בידיו האמונות של דותן, מתחיל להזיע. טלפון קצר ודותן מבשר לי שהוא כבר בדיוטי פרי, אני שומע בקולו שהכל רגוע לפי התכנית ולא מעדכן אותו בדבריו האחרונים של רס"ן שמועתי שעשה גם הוא את כל הדרך לאתונה כדי לא ליצור בהלת שווא.

"תוציא מהר דף ועט!"  פיל ניל

איך שאני מנתק עם דותן נאסוס על הקו "תגיע מהר לבית הקפה עם השמשיות הירוקות" חייל ממושמע כבר אמרנו? שלוש דקות ואני שם. "תכיר" מציג לפני נסוס אישה נאה, לעניות דעתי באיזור גיל הארבעים, "קרן גיל, הנכדה של ביל שנקלי האגדי"! בחיל ורעדה אני לוחץ את ידה. היא מחיייכת בחמימות מתעניינת לשלומי ומבקשת שאספר לה קצת על קורות הליברפולים הציוניים. אני מספר לה על החוג שלנו, על האהבה הגדולה שלנו למועדון וההערצה לסבא לשלה. בנוסף, אני מנצל את ההזדמנות להחתים אותה על דף מיוחד שהכנתי מראש עם לוגו החוג שלנו, מזכרת ייחודית שלא תסולא בפז! השיחה עם קרן מרתקת, אך נקטעת פעמים רבות ע"י עיתונאים שמבקשים ממנה מילה פה ומילה שום. קרן זורחת ונראית ככלה ביום חופתה. היא משקיפה על הים האדום שמציף את הכיכר ואומרת לי, "חייבים לנצח היום. בשבילהם!"

נצר לשושלת האצולה  קארן, הנכדה של שאנקלי

כשקרן צריכה כבר לזוז ניגש אלי כתב הרדיו של הבי.בי.סי. ומבקש ממני לומר כמה מילים בשידור. אני, נרגש כולי, מספר שהגעתי מישראל ובעקבותיי נציגות מכובדת של חוג האוהדים הישראלי. השדר מתעניין וקצת מופתע לשמוע ששמעם של הסקאוזרים הגיע עד המזרח התיכון. בתגובה ציונית הולמת אני מפליג באוזני המאזינים בשבחיו של חוג האוהדים הליברפולי בארץ הקודש..

בשידור ישיר לאומה  ראיון לבי.בי.סי

כשאנחנו חוזרים הביתה לאכול משהו לפני המשחק אני סוף סוף מבין לפשר הבהילות והחגיגיות שאפפה את בית משפחת סריוטופוס בבוקר. נאסוס ולוקאס היו אורחי הכבוד בקדלת הפנים שערך יו"ר ההתאחדות היווני לראשי אופ"א. אני מתחיל לקבל מושג עם איזה סוג של קליברים אני מתרועע.. אחרי הארוחה ומנוחה קצרה הגיע הזמן לשנס מותניים ולנוע לכיוון האיצטדיון האולימפי. אני יוצא ככח חלוץ ונאסוס מעדכן אותי שהוא יצטרף מאוחר יותר. אני מקדים כדי להספיק לפגוש את רן ודותן שמגיעים עם הכרטיסי שלי מהארץ. אולם הטיסה מהארץ מתעכבת שעה ועוד שעה, ותחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון שהייתה מוצפת בים אדום מתחילה אט אט להתרוקן. לבסוף אני שומע מדותן, אנחנו בדרך הוא מעדכן, ואני ממתין. כשדותן סוף סוף מגיע אני מצליח לראות אותו רק מרחוק,  הוא נמצא בקצה השני של התחנה ואני צריך לעשות עיקוף לא נורמלי כדי להגיע אליו. בדרך אני פוגש את נאסוס שמצרף אותי למסע. אחרי יסורים ותלאות אני סוף סוף פוגש את דותן ורן. סוף טוב הכל טוב ואנחנו שמים פעמנו לשערי הכניסה.

האמת, הברדק בכניסות גורם לי להתגעגע לטדי.. ואולי בעצם זה כמו טדי. המוני אוהדים מיוזעים נלחצים אל הגדרות שנדחקים לאחור ע"י שוטרים יותר נכון הגירסה המקומית של היס"מ. בשעה טובה ומוצלחת, לא יותר מארבעים דקות לשריקת הפתיחה, אני נכנס בשעריו של האיצטדיון האולימפי באתונה ונזכר למעשה על מה היתה כל המהומה הזו. גם בפנים אני מרגיש כמו בבית, סלבי לוי היקר עומד כמה שורות מתחתי ומפצח גרעינים ויחד עם דותן ורן אנחנו דופקים תמונה קבוצתתית מש כמו במפגש של החוג בפאב תל-אביבי.. אין אבל אין סיכוי, שבתוך האיצטדיון הזה יש עכשיו שבעים אלף צופים, היציע של ליברפול מאוכלס הרבה מעבר לתפוסה שלו, אנשים במעברים במדרגות ונתלים מהפלורסנטים…

כמו בת"א  הליברפולייה הישראלית באתונה

זהו, אחרי טקס פתיחה לא ברור (מדוע לעזאזל ניגנו את ההמנון של צ'לסי?) ההימנון של ליגת האלופות שתמיד עושה לי צמרממורת מנוגן ןההצגה יוצאת לדרך.. בארבעים וחמש הדקות הראשונות הכל הולך טוב, אנחנו אפילו שולטים במגרש והתחושה היא שזה יבוא. אלא שאז מגיעה בעיטה חופשית לא מחוייבת המציאות ויש לי הרגשה רעה לגביה. הכדור פוגע באינזגי, מי אם לא הוא, ועובר את ריינה. אחת אפס למילאן. אני מתיישב עם הפנים בין הידיים. תתעודד מפציר בי אוהד מיךלאנזי שיושב לידי, "במחצית באיסטנבול זה הי שלוש לא אחד".. אבל לא כל יום איסטנבול.. אינזגי מוסיף את השני ולמרות שקאוט עוד מספיק לצמק אני מבין שזה לא היום שלנו. כשהשופט שורק אני קולט את סלבי ממרר בכי ויורד לנחם אותו, משימה בלתי אפשרית בנסיבות הנוכחיות. דותן ורן באים להגיד שלום ולחלוחית גם בעיניהם. אני מנסה לקבל את ההפסד באצילות. הסקאוזרים ביציע שרים בקולי קולות את ההמנון שלנו, שמדהים איך הוא מתאים לכל תוצאה, מצב רוח ומזג אוויר.. השחקנים ובראשם סטיבי מרימים את הראש ובאים להודות לקהל. אני מתמלא גאווה, גם להפסיד צריך לדעת!

כשאני חוזר לרחוב איקוניאו נאסוס מחכה לי. "לא הפעם" הוא אומר לי ואני משיב "לא הפעם".. אנחנו צועדים בשקט עד שלפתע אני נזכר לשאול: "וקייקו, מה עם קייקו"? "קייקו" הוא עונה, "קייקו על הטיסה הבאה"…

על הטיסה הבאה  קייקו (צילום אילוסטרציה)