קטגוריות
יהדות השרירים כל הרשימות נשמת כל חי תרבות הגוף

ציפורה

"מה הדירוג שלה?" שאל בפליאה שדר היורוספורט את הפרשנית שלצידו.
"תשעים ושלוש" ענתה.
"פשוט לא יאמן ששחקנית בדירוג שכזה משחקת כך!" סיכם השדר בהתלהבות.

"אין אדם שאין לו שעה" אמרו חז"ל והתכוונו כנראה לרגעים כמו אלו שחוותה ציפי אובזילר אתמול במגרש המרכזי ברולאן-גארוס. מערכה שנייה יוצאת מן הכלל של הטניסיאת הישראלית הותירה את וונוס וויליאמס ואת כל מי שצפה במשחק במגרש או בטלוויזיה פעורי פה. בסופו של יום הפסידה ציפי את המערכה השלישית והמכרעת ומן הסתם תחזור כבר מחר או מחרתיים לאלמוניות המוכרת לה. אלא שאת אותה מערכה ברולאן גארוס ציפי תיקח אתה הרבה לאחר שהקריירה שלה תסתיים ומן הראוי שגם אנחנו.

למעשה לא את המערכה הזו ראוי שניקח, כי אם את הספורטאית שציפי אובזילר (או "זיפורה" כמו שקרא לה השדר ביורוספורט) היא. קשה להבין מהי המשמעות של להיות שחקנית מהסוג של ציפי אובזילר בסבב המקצועני. זה אולי נשמע כמו אחלה חיים להסתובב בכל העולם מרבית ימות השנה ועוד לקבל על זה כסף אולם המחיר האישי ששחקניות מהסדר גודל של אובזילר משלמות הוא עצום. הן אינן חוות את התהילה וגורפות את הסכומים שהשחקניות בעשירייה הראשונה זוכות להן ובד"כ נותרות אלמוניות אפילו בארצן שלהן. מדי שבוע הן נוחתות במקומות איזוטריים בקצה אחר של העולם ובלי יותר מדי זמן להסתגל לתנאים או להפרשי השעות הן מתייצבות לעוד משחק על כמה נקודות סבב שיחזיקו אותן מעל פני המים מקצועית וכלכלית.
עכשיו תוסיפו לזה את הבדידות, הריחוק מהבית המשפחה והחברים וחוסר היכולת לנהל חיי משפחה או זוגיות נורמלית ותקבלו תמונה די קודרת. מה הפלא ששחקניות שהיו מדורגות ראשונות בעולם כמו ז'סטין הנין וקים קלייסטרס פרשו בגיל כ"כ צעיר ובשיא הקריירה?

בכדי להיות מוכנים לשלם את המחיר הזה צריך באמת לאהוב את מה שאתה עושה ולהיות מסור לכך באופן מוחלט. או בקיצור מקצוענות אמיתית. רק מקצוענית אמיתית יכולה להתייצב בארבעים מעלות בצל למוקדמות באוסטרליה או בגשם מונסוני שוטף לטורניר איזוטרי בהודו. המקצועונות הזו, העיסוק בספורט לא לשם התהילה או התגמול אלא כדרך חיים, כבחירה, ראוייה להערכה עצומה בעיני. זוהי ספורטאית אמיתית. התהילה שתבוא או שלא אינה אלא בונוס. המשמעת העצמית לעשות את מה שבחרתי הכי טוב שאני יכולה היא ביטוי ליושר פנימי עצום.

מדוע אם כן יש לנו כ"כ מעט ספורטאים וספורטאיות מהסוג של ציפי אובזילר (היחידה שעולה מיד לראש היא אניה גוסטמלסקי)? אולי משום שמוסר העבודה שהיא מייצגת וחסר כ"כ לספורטאי הישראלי המצוי מנוגד לאופי הישראלי ששואף, כפי שאיבחן זאת היטב ריצ'רד נילסן, "להצליח כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה בכמה שפחות עבודה".
אלא שמקצוענות כמו של אובזילר או גוסטמלסקי היא הבסיס ממנו יוצרים תרבות ספורט בריאה שמצמיחה בסופו של דבר גם הישגים ברמה הבילאומית הגבוה. עשרה או חמישה עשר ציפי שכאלה הן הבסיס הדרוש לפירמידה שבראשה שחקנית טופ 10. לכן, מן הראוי שדמויות כאלה יהוו מודל לחיקוי לדור העתיד של הספורטאים בישראל ולא, למשל, דמותה המבולבלת של שחר פאר.

שיחקת אותה ציפי- או איך אומרים הצרפתים? שאפו!

ציפי אובזילר מאוכזבת אתמול ברולאן-גארוס. אנחנו לא!

קטגוריות
אנפילד ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים תרבות הגוף

וויסקי אגוגו (סופ"ש לא רגוע)

שבת 12:45: ליגה אנגלית, מנצ'סטר סיטי-ארסנל

אני משכים קום בכדי להתעדכן במעלליהן של בנותינו הנאוות במפגש הטניס מול הפאנדות הרוסיות (גירסת המין היפה ל"דב הרוסי"). למצער אני למד שחר פאר קורסת תחת הלחץ הביתי ומובסת על האפס במערכה הראשונה אלא שבהמשך היא מתאוששת כעוף החול ומנצחת בשני המערכות הבאות ובמשחק כולו.

בעוד ציפי אובזילר מתכוננת למשחקה היא מול מריה הקדושה אני מתפנה לביקורה של להקת המחוללים של ארסן ונגר בסיטי-אוף-מנצ'סטר סטדיום. הסיטי, שזכתה בקיץ האחרון לחיזוק משמעותי בעמדה הכי חשובה בכדורגל המודרני (זה שחותם על הצ'קים), עדיין לא הפסידה העונה אף משחק ליגה בבית אבל החבורה של ארסן לא ממש נוחה להתרשם מובילה שניים אפס כבר אחרי חצי שעה- שער ראשון קליל של אדאביור (תיירי מי?) ועוד אחד מבריק של אדוארדו (וולה בחצי סיבוב). סיטי אמנם מחזירה אחד מהר אבל הבדלי הרמות בולטים לעין והתותחנים ממשיכים להשתעשע כאוות נפשם בדרך לשלוש-אחת מרשים בסיום.   

אני חוזר למחשב להתעדכן בנעשה ברמת-השרון- הדיווחים קשים. ציפי המסכנה טואטאה מהמגרש ע"י שראפובה האיומה וכולם עברו לעסוק בהתנהגות הקהל הישראלי. אני מופתע! חשבתי לתומי שבאי האיצטדיון ברמה"ש הם אנשים טובי סבר ומנעימי הליכות, אורחים קרואים במסודות שוחרי תרבות כמו מועדון הוויסקי א-גוגו. זאת לעומת, למשל, לעומת שוכני היציע המרחי הפוקדים בקביעות את מסעדת הקובה של 'רחמו' בשוק מחנה-יהודה.

שבת 17:15: ליגה אנגלית, ליברפול-סנדרלנד

בתחילת העונה עוד תהינו (או שמא טעינו) בדמינות שבשלב הזה של העונה עדיין יהיו התוצאות של יונייטד, ארסנל וצ'לסי רלוונטיות עבורינו. במקום זה אני בודק כמה יצאה אברטון… ליברפול, אחרי עוד זוועתון באפטון-פארק באמצע השבוע, חוזרת לאנפילד למשחק מול קבוצת התחתית של רוי קין. על הנייר ניצחון קל. לא אצל בניטז.. למה לא לסבך איפה שאפשר? בתפריט הערב, סלט ספרדי: קראגר מגן שמאלי, לוקאס בתפקיד נעלם ובניון על הספסל. המחצית הראשונה מזעזעת- כל שחקן בליברפול עושה את הפעולה הבטוחה והשמרנית ביותר האפשרית וכל כדור נמסר אחורה עד השוער ועד בכלל- המסירה קדימה הושעתה במרסיסייד עד להודעה חדשה.  

ארסן ונגר אמר בשבוע שעבר שקבוצה משקפת את אישיותו של המנג'ר שלה. אין ספק שליברפול וארסנל הם שני הדוגמאות המושלמות לכך: מצד אחד קבוצה שמחה ויצירתית עם בסיס אמונה עצמי חזק ויציב. מצד שני קבוצה משעממת, שבלונית ומפוחדת שתמיד תלך על המהלך הכי בטוח. אף שחקן לא חושב מחוץ לקופסה ואף אחד לא מעיז ליצור.  

במחצית רפא מוסיף מתעלה על עצמו, מבצע חילוף הגנתי "מתבקש" (סנדרלנד באמת עברו איזה פעמיים את החצי) ומכניס את פינאן במקום אוראליו. אצל רפא, כמו אצל רפא, אין דבר כזה שאין דבר כזה. אלא שאיכשהו  קראוץ' (מי אם לא הוא..) מצליח להדוף בראשו פנימה את השער הראשון ואחריו מוסיף אחד גם טורס שלמרבה המזל עדיין לא הפנים את שיטות המשחק "החדשניות" של הספרדי. בסוף ג'רארד מוסיף עוד פנדל וזה נגמר ב- 3:0 הכי לא מחמיא שאני זוכר שראיתי אי פעם. בפורומים של אוהדי ליברפול עוד יתווכחו אחרי המשחק על שחקן זה או אחר או על חילוף זה או אחר ויטביעו את יגונם בפרטים קטנים שיטשטשו עבורם במקצת את התמונה הכללית העגומה. 

ראשון 11:30, ליגה הולנדית, אייאקס-פיינורד

החדשות מרמה"ש ממשיכות להיות מדאיגות, אם אתמול טיאטאה שראפובה את ציפי היום היא כבר מארגנת לשחר שחיטה כשרה. שראפובה קטלנית, לא סתם מכנים אותה בטוקבקים "פצצה". הילדה הזו לא רואה עכשיו בעיניים ורוכבת על גלים של ביטחון עצמי. כל העולם מונח על כף ידה ולמרות שחברותיה לסבב מתלננות שהיא סנובית תגובותיה לגיטמיות בעיני- אם היא לא תהיה סנובית מי תהיה? להיפך, נסיון צבוע שלה להיות "צנועה" יראה שחצני עוד יותר.  

את המהלומה הרוסית לשאיפות הציניות אני מקווה לשכך בעזרת מוסד יהודי וותיק ובעל זכויות בגולה- מועדון הכדורגל של אייאקס אמסרדאם. היום הוא יומו של הקלאסיקו ההולנדי הגדול בו מארחת אייאקס את פיינורד הידועה באוהדיה בעלי היחס "האימבוולנטי" למיעוטים בעלי אורייטנציה עברית.. 

במשחק עצמו אייאקס נפלאה. פתאום אין זכר לקבוצה האנמית והמבולבלת של השבועות האחרונים. "היהודים" דורסים את פיינורד שלוש-אפס שבניגוד לזה של ליברפול מאמש אכן שיקף את הנעשה על המגרש. בניגוד למרסיסייד, באמסטרדם לפחות יודעים לשמור על רוח ומסורת של מועדון גם בימים קשים. אני שמח במיוחד עבור חברי הטוב מריו ג'רבי, ישראלי ואוהד אייאקס שרוף שגר דווקא ברוטרדאם, שיהיה כנראה היחיד בעיר הזו שיחגוג הערב..

ראשון 13:30, ליגה אנגלית, ניוקאסל-מידלסבורו

הבלוג ממשיך לעקוב בדאגה אחרי חזרתו של קווין קיגאן לניוקאסל. אחרי שנרמס ע"י תותחני ארסנל פעמיים תוך שבוע (בגביע ובליגה) קיגאן חוזר, למה שהוא ילמד להכיר, היא הליגה שלו עכשיו- דרבי ביתי מול מידלסבורו המשעממת. המשחק עלוב. שני הקבוצות לא מייצרות מהלך כדורגל אחד ראוי לשמו והכאב גדול על קינג קווין והמאטרייה שאיתה הוא צריך לעבוק כרגע. לפחות מייקל אואן (היה פעם שחקן גדול בשם הזה נשבע לכם) מתעורר לרגע מהתרדמת וכובש שער בנגיחה- הראשון של קווין קיגן בקדנציה נהוכחית. אלא שגם השמחה הקטנה שבניצחון ביתי דחוק על בורו האומללה נגזלץ באכזריות מקינג קווין כשהות' נוגח שער אומלל מבחינת שי גיבן השוער המקומי ארבע דקות לסיום. בסוף עוד בורו כמעט ניצחה את המשחק וקינג קווין נאלץ להודות לבושתו שלאור ההתפתחויות בדקות האחרונות הוא מרוצה עם הנקודה. הלב נחמץ.

ראשון, 17:00, אליפות אפריקה, גאנה-ניגריה

אליפות אפריקה מגיעה לרבע-הגמר. עד עכשיו האליפות הזו היא תענוג צרוף ואפילו השדרים הבריטיים המזעזעים (תאמינו לי ששם בבית יש לכם הרבה פחות על מה להתלונן ממה שאתם חושבים) לא מצליחים להרוס אותה. גאנה המארחת מגיעה לרבע אחרי שדרסה בקלילות את כל יריבותיה בשלב המוקדם. ניגריה לעומתה קירטעה בדרך לכאן והציגה עד עכשיו בעיקר את יעקובו שאיכשהו כל הזמן מוצא סיבה לחייך… בהתאם לציפיות גאנה אכן שולטת במשחק מהפתיחה אך דווקא ניגריה עולה ליתרון ראשון מהפנדל הכי ביזארי שאני זוכר מאז ההוא של ישראל כהן: תחילה השופט מתעלם מעבירה ברורה שנעשתה על יעקובו ברחבה ואז כנראה מתחרט ומצביע על הנקודה אחרי עבירה שאם כבר נעשתה אז ע"י יעקובו עצמו..  אלא שגאנה מתעשתת ומשיבה בשיוויון של אסיין דקה למחצית לאושרו של הקהל המקומי.  בכלל, הקהל הוא הסיפור הגדול של האליפות הזו- להקות מחוללים צבעניות שנעות באחידות תוך ניגון קצוב בכלי הקשה פרימטביים. הכל ראה כמו סרט של נשיונל ג'יואגרפיק- תענוג!

המחצית השנייה נפתחת לא טוב עבור "הכוכבים השחורים" והקפטן שלהם מורחק. למרות זאת ניגריה לא צוברת מומנטום ועשר דקות לסיום מגיע מנואל אגוגו וכובש שער ניצחון ששולח את הגנאים לחצי הגמר ואותו לחגוג על כוסית וויסקי במועדון התל-אביבי הקרוי על שמו.

 חגג על כוסית וויסקי. אגוגו

ראשון 18:50: ליגת העל, מכבי ת"א-בית"ר י-ם

אחרי מס' שבועות בהן נבצר ממני מטעמי דת ומצפון (בעיקר מצפון) לצפות במשחקיה של בית"ר אני חוזר לבדוק את הנעשה במחוז ילדותי. באופן מוזר אני מגלה שעל המגרש ביפו לא משחקות שני קבוצות כי אם שלוש! מכבי ת"א, בית"ר א' ובית"ר ב'.

בבית"ר א' משחקים אלה שהגיעו אלינו טרום המפץ הגאדימאקי פלוס, כמובן, שחקנים שגדלו במועדון (יש עוד דברים כאלה, בחיי!). בבית"ר ב', או אם תרצו "בית"ר ארקדי", משחקים כל אותם אלה שסוחר נשק רוסי שילם להם מסיבות השמורות עימו מאות אלפי דולרים ע"מ שישוטטו במגרשי ארצנו במכנסיים שחורים וחולצה צהובה.

בית"ר א' מציגה בעיקר את עמית בן-שושן ואבירם ברוכיאן שלמרות שלא הבריקו לפחות הראו קצת יוזמה ויצירתיות ובעיקר אכפתיות. בבית"ר ב' נראים אנשי הגיס החמישי ובראשם זנדברג, טל ובואטנג כאילו חתמו בחלון העברות במועדון אחר (וויסקי א-גוגו?) ולא טרחו עדיין להודיע על כך להנהלה. מבין שלושת הקבוצות, אגב, דוקא מכבי ת"א נראתה הכי טוב. נראה שנמני עשה רכש טוב בפגרה (נלחם כמו אריה ורץ כמו סוס- מי אני? ג'ונתן אסוס!) ובכלל העזיבה של לוני כשלוני הוסיפה ועוד תוסיף למועדון הזה רק בריאות. 

ראשון 20:30:, אליפות אפריקה: חוף השנהב -גינאה

חברים, העתיד כבר כאן! כשאתה מסתכל על החבר'ה של חוף השנהב אתה לא יכול שלא לחשוב שהם הולכים לשלוט בכדורגל העולמי בעשורים הבאים כמו שהכדורסלנים והאתלטים השחורים שולטים במקצועות שלהם. השילוב בין האתלטיות המדהימה שלהם לבין הטכניקה היוצאת מן הכלל הופך אותם לחבילה המושלמת. כשאתה משלב דריבל חד כמו של דרוגבה או סלומון קלו עם המהירות והעוצמה שיש בשירירים שלהם אתה מקבל נשק קטלני שאין מי יעמוד מולו. במחצית הראשונה הם עוד גימגמו אבל במחצית השנייה הם כבר פצחו בקונצרט נפלא שכלל בין השאר גול גדול של ? שעבר את השוער ונכנס עם הכדור לתוך השער כמו בשכונה (מה שגרר, כמובן, ציקצוקי שפתיים מתיהפייפים מהשדרים האנגלים). כאן כבר הפכה ההתמודדות לסוג של "נולד לרקוד" כאשר לכל שער מציגים שחקני החוף כירואגרפיה מקורית.  גם בריקודים, אגב, אפשר להתרשם מהקוארדנציה והתנועה המושלמת שלהם-  שחור זה יפה!

בין ראשון לשני 12:30, הסופרבול, ניו-אינגלנד- ניו-יורק

יצא להם טוב לאמריקאים, סרט הוליוודי כמו שהם אוהבים. מבין גדול בפוטבול אני לא אבל כמו שאמר שלט של אוהיד הג'איינטס: "ננצח כי אנחנו רוצים יותר" וזה בדיוק מה שקרה. משמח לראות את זה במיוחד בספורט האמריקאי הממוסחר וחמלאכותי. המשחק עצמו היה פשוט נפלא, בכלל פוטבול זוהי חווייה לכל חובב משחקי אסטרטגיה, אין לי ספק שאם רפא בניטז היה נולד בצד המערבי של האלטנטי הוא היה הופך למאמן גדול ב-NFL (בעצם אף פעם לא מאוחר, לא?). המהלך הגדול של המשחק מגיע עמוק לתוך הרבע הרביעי- מסירה אדירה של איליי מאנינג, הקוורטבאק של ניו-יורק, תוך כדי נפילה כשעל הגב שלו תלויים שני מקררים מפחידים מההגנה של ניו-אינגלנד.. המסירה הזו הובילה בסופו של דבר לטאץ' דאון שניצח עבור ניו-יורק את המשחק באחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה של הסופרבול. ניו-יורקרים בכל העולם חגגו עמוק אל תוך הלילה, גם בת"א אני מניח, בוויסקי א-גוגו אלא מה?

קטגוריות
כל הרשימות נשמת כל חי תרבות הגוף

מה לך בבת העין?! (הבלוג נפרד מאהבת נעוריו, הפעם כנראה לתמיד..)

אתמול בערב, כשהיית בדרך לאסוף את אחותי שקפצה לביקור קצר בממלכה משדה התעופה, שמעתי במקרה ברדיו את החדשות על הודעתה הדרמטית של מרטינה הינגיס שבבדיקת סמים שנערכה לה נתגלו שרידי קוקאין ושלאור סבך האירעוים שנוצר היא פורשת מטניס.

אני מודה שהייתי הלום ועצוב במקשה אחת למשמע החדשות האלה.  

בד"כ אני נוהג לאהוד קבוצות ולא ספורטאים אישיים, ואם כבר ספורטאים אישיים אז רק כאלה שהיוו חלק מקבוצות שאני אוהד. אבל השיווצרית יפת תתואר היא מקרה יוצא דופן.

את מרטינה הינדגיס ראיתי לראשונה בווימבלדון של שנת 1996, מייד נשבתי בקסם יופיה הבתולי והתאהבתי בה נואשות. כמה חודשים מאוחר יותר היא גרמה לי להתעורר בשעות לא שעות בכדי לראות אותה אחוז התפעמות זוכה בתואר הגראנד-סלאם הראשון בקריירה שלה באוסטרליה. בהמשך אותה שנה היא זכתה בווימבלדון והפכה לרוג'ה פדרר דאז של הטניס הנשי. כל המומחים צפו שהסבב הנשי נעול סגור וחתום לחמש עשרה השנים הבאות. והילדה המתוקה הזו הייתה רק בת 18..

באותו קיץ אהבתי למרטינה פרחה, אספתי באדיקות של נער מאוהב כל פרט אודותיה וביליתי שעות מול היורוספורט בצפייה בטורנירי חימר מעיירות סקי פסטורליות באירופה בהן נטלה חלק.

גם כשהתגייסתי לצבא כמה חודשים מאוחר יותר מרטינה נשארה איתי- בעוד כל שאר החבר'ה מהפלוגה תלו מעל המיטות תמונות של החברה או של מאמרים מפלייבוי.. אני תליתי את תמונותיה של מרטינה. חיוכה השובה שניבט אלי מתמונתה היה עבורי מים קרים לצמא בימים קשים של מסעות וטרטורים.

אלא שהרומן הגדול ביני ובין מרטינה הלך ודעך ככל שהתרבו הקווים והשבתות שסגרתי בצבא. חבילות כבר לא שלחה, מכתבים רק לעתים רחוקות.. וכך קרה שבשלב מסויים הפסקתי לשמוע ממנה.

לא כעסתי. אהבתי למרטינה הייתה אהבה שאינה תלוייה בדבר והמשכתי לנצור אותה בלבי גם באותם ימים של ריחוק. וחוץ מזה, כל החבר'ה עברו את אותו תהליך עם החברות שלהם והיחידות שנשארו איתנו גם בימים הקשים היו הנערות החינניות מפלייבוי..

כשסיימתי את חובי לחברה ויצאתי שוב לחופשי הייתי נחוש למצוא מחדש את אהבת נעורי. אלא שנכונה הייתה לי אכזבה מרה. מרטינה, הילדה היפה בה התאהבתי, הייתה לאשה קשת יום שקשיי החיים נתנו עליה את אותותיהם. היא סבלה מפציעות חוזרות ונשנות והתקשתה לשחזר את הישגיה מאותם ימי התום. על הסבב הנשי השתלטו בינתיים האחיות וויליאמס הגדולות והמפחידות.

ב- 2003 היא פרשה. את העצב שהרגשתי מהלתי בתחושת נחמה כי ידעתי שבהחלטה אמיצה זו יגיע הסוף לסבל של מרטינה. היא כבר לא נהנתה מטניס ולא היה מקום להפוך אותה לקורבן של כשרונה.

אלא שכמו שבד"כ קורה, בדיוק כשכבר הלכה ונשכחה מן הלב חזרה פתאום משום מקום מרטינה לחיי!   כעבור מעט יותר משנתיים מאז פרישתה חזרה מרטינה להתחרות בסבב. לפתע היה זה כמו בימים ההם, מרטינה נראתה יפה מתמיד, בוגרת ובשלה. הנערה הפכה אישה וכך גם הטניס שלה.

אלא שהקסם שחזר פג כלעומת שבא. אחרי ההתלהבות הראשונית התשוקה הלכה ודעכה. מרטינה הפכה להיות עוד אחת מהשחקניות בטופ 20, את העונה הנוכחית היא תסיים במקום ה-19, מקום אחד מתחת לשחר פאר..  אלא שעם כל הכבוד לשחר שלנו, מרטינה היא נסיכה אמיתית, ונסיכות לא מלכלכות ידיהם באיסוף נקודות בטורנירי אולמות במזרח הרחוק.  

ואז הגיעה ההודעה הדרמטית אתמול…

אני מוצא צער גדול בכך שהקריירה הנפלאה של מרטינה, גם אם ידעה עליות ומורדות, מסתיימת בצורה שכזו. לדידי מרטינה חפה מכל פשע. גם אם השתמשה בקוקאין, אין בדבר עבירה פלילית או מוסרית לטעמי (בניגוד למסחר בסמים שאת העונש עליו הייתי מכפיל ואף משלש!!), אלא בסה"כ טיפשות או השטתות של רגע.

אלא שבמחשבה שנייה אולי בעצם כאן טמון קסמה. כי מרטינה הייתה הנסיכה הכי אנושית שהכרתי. פגיעה, מעט ילדותית, כמהה לקצת חום ואהבה.. לא פלא שהצליחה חגרום לי להאהב בה ממרחק אלפי מייליין..

 

 

  אהבת נעורי נפרדת לשלום..  מרטינה הינגיס

קטגוריות
בבל כל הרשימות תרבות הגוף

ראגבי והמנטאליות האנגלית

נבחרת אנגליה העפילה בשבת האחרונה לגמר המונדיאל בפעם השנייה ברציפות!

היא עשתה זאת אחרי ניצחון מרשים על הנבחרת המארחת שנתמכה ע"י 80 אלף צופים נלהבים, תוך  הפגנת אופי, ווניריות וקור רוח ברגעים המכריעים. האנגלים הוכיחו שוב שכשהכסף על השולחן הם שם כדי לקחת את כל הקופה!

נשמע הזוי, לא?!

אכן. כשמדברים על כדרוגל..

אבל בראגבי זה בדיוק מה שהתרחש בסופ"ש האחרון בסטאד דה-פראנס בפאריז, בחצי גמר גביע העולם במשחק אפי בין המארחת צרפת לאלופת העולם אנגליה.

אז מה הוא האלמנט שישנו לג'וני ווילקנסון וחבריו בנבחרת הראגבי שחסר כ"כ לבקהאם, אואן ושות' בנבחרת הכדורגל? מדוע הם מצליחים לעשות בפעם השנייה ברציפות, כנגד כל הסיכויים, את מה שנבחרת הכדורגל לא מצילחה לעשות כבר ארבעים שנה?

אז דבר ראשון, לא, זה לא הכשירון..

נכון, אנגליה הגיעה לטורניר הנוכחי כאלופת העולם, אחרי הזכייה הסנסציונית שלעצמה בטורניר הקודם לפני ארבע שנים באוסטרליה, אולם למעשה נבחרת הראגבי האנגלית הנוכחית היא אחת הפחות מוכשרות בהיסטוריה שהנגיעה לטורניר בצרפת בשיאה של סדרת הפסדים מעוררת פלצות. למעשה, ערב הטורניר ניבאו כל המומחים שהאנגלים ינושלו מכתרם בצורה מהירה ומשפילה. אוסטרליה, ניו-זילנד, דרום-אפריקה וצרפת המארחת סומנו כנבחרות שמועמדות להגיע לגמר בפאריז.  

פתיחת הטורניר לא רק שהצדיקה את נבואות הפרשנים אלא העמידה אותם באור מגוחך לעומת עומק השבר האנגלי שאפילו הם לא חזו.. אנגליה הובסה במשחק הפתיחה 36:0 ע"י דרום-אפריקה, תוצאה אסטרונומית המקבילה למשהו כמו 6:0 בכדורגל..

אז אם לא הכישרון, מה זה בדיוק שהפך פתאום את הנבחרת האנגלית הכושלת הזו לנבחרת מנצחת שסוחפת את הממלכה באופוריה בשבועות האחרונים (במיוחד מאז הניצחון על אוסטרליה השנואה ברבע הגמר)?

אז בוודאי שאני לא מתיימר להיות מבין גדול בראגבי, אבל גם מנקודת מבטו של הדיוט קשה שלא להבחין שהמשחק הזה תפור היטב למידותיהם של האנגלים. אם בכדורגל אנחנו מלינים תכופות על המשחק האנגלי המיושן וחסר המעוף של "בעט ורוץ" אזי ראגבי הוא משחק שהרעיון העקרוני בו הוא פשוט בעט ורוץ.. אין צורך ביותר מדי טכניקה ותחכום אלא פשוט בהרבה כח והרבה הרהבה נחישות. ובזה אין לאנגלים מתחרים, גם לא בכדורגל.

אחרי ההפסד לדרא"פ במשחק הפתיחה האנגלים פשוט עברו לשחק בונקר. שום נסיון לייצר טרייס (הטאץ'-דאון או הגול של הראגבי) אלא משחק הגנה קשוח וניצחונות מינמליים ע"י שערי שדה ופנדלים (יענו אפס אפס משמים 120 דקות וניצחון בפנדלים). בשיטה הזו הם תסכלו את האוסטרלים והצרפתים מבלי לספוג טריי אחד בשני משחקי רבע וחצי הגמר ולנצח בסופו של דבר בעזרת שערי השדה של ג'וני ווילקינסון אלי נגיע בהמשך.

נקודה החשובה נוספת היא, שכאמור, למרות היותם אלופי העולם האנגלים הגיעו לטורניר מעמדת נחיתות ברורה שרק הלכה והתעצמה אחרי אותה תבוסה משפילה לדרא"פ. ואם יש דבר שהאנגלים אוהבים וכ"כ טובים בו זה בלהיות אנדרדוג! אין דבר שמרומם את רוחם ומוציא מהם את המיטב יותר מהחובט הרחון האחרון בקריקט שצריך לעשות איזה מאה ראנס לבד אחרי שכל שאר החובטים נפסלו אחר כבוד. מרגע שהאנגלי הופך לאנדרדוג מובהק הוא מוציא מתוכו את כל אותם הכחוחת המנטליים הדרושים בכדי לצאת מהקבר ולחתת דרכו בקרב חפירות עקוב מדם לניצחון הירואי.

לעומת זאת כשיש מהם ציפיות, וכשהם צריכים להתמודד עם היותם פייבוריטים שכולם מנסים להביס הם קורסים. ע"ע נבחרת הכדורגל עם כל היומרות איתם הגיעה למונדיאל האחרון בגרמניה או נבחרת הראגבי שפשוט התמוטטה אחרי הזכייה באליפות העולם הקודמת באוסטרליה.

כל העניין הזה של האנדרדוג נראה מוזר לחלויטין. הרי אנגליה היא אימפריה כפי שהיא טורחת אפילו לציין בשמה הרשמי ("גרייט-בריטן") ולא איזו מדינת עולם ראשון-שלישי נחשלת שמנסה לבסס את מקומה במשפחת העמים.

אלא שכל זה מבטא במובן מסויים את הדיסוננס האנגלי. למרות שעל פניו בריטניה היא אימפריה גדולה עמוק בתוכם האנגלים הם חסרי ביטחון שתמיד חייבים להוכיח את עצמם מחדש. אולי זה משהו בחינוך הוויקטוריאני, אולי בהיסטוריה רצופת המאבקים שלהם עם האימפריות האחרות מסביבם (גרמניה, צרפת), ואולי בהיותם אי לבדו ישכון הם סתם תמיד הרגישו ובסוף התאהבו בתדמית הילד הדחוי בכיתה. ויגיד לכם כל ילד דחוי שאין מוטיבציה גדולה עבורו יותר מאשר להוכיח לכולם. לכן אולי הם כ"כ שונאים את האוסטרלים שאת ההתנהלות הבטוחה והקלילה שלהם הם מפרשים כשחצנות.

אלא שכל זה לא היה מספיק בלי האלמנט הנוסף. כדי לנצח בספורט, כל ספורט, אתה צריך קורטוב של ווינריות. ולאנגלים יש את מי שיביא להם זה. בעוד בכדורגל למפארד, ג'רארד ובקהאם קרסו תחת המעמסה והטיאו פנדלים בצורה מפוארת, ג'וני ווילקינסון נמצא שם בדיוק ברגעים האלה. ב- 2003 הוא כבש בלשהי המשחק את שער השדה שניצח את האוסטרלים בגמר בסידני ועל אותו מבצע בדיוק הוא חזר לפני שבועיים ברבע-גמר המונדיאל הנוכחי במארסיי. וכך גם שלשום בפאריז- ווילקינסון זה היה חלש לאורך כל המחשק והחטיא מצבים פשוטים למדי. עשר דקות לסיום ניתנה לו הזדמנות להעלות את אנגליה ליתרון אלא שהבעיטה שלו הלכה באופן אכזרי למשקוף.. לוזריות אנגלית טיפוסית? לא אצל ווילקינסון. מס' דקות מאורח יותר לכשנפסק פנדל לאנגלים, הוא לא הסתכל מסיב וחיפש מי יבעט אלא ניגש לכדור והשחיל אותו בין שני העמודים. שתי דקות לסיום הוא שלח כדור נוסף בבעיטת שדה נפלאה בין אותם שני עמודים כדי לחתום את הניצחון האנגלי ולהשבית סופית את החגיגה הצרפתית.

הווינריות הזו של ווילקינסון הופכות אותו כאמור לגיבור לאומי כאן בממלכה, אלא שבהרבה מובינים ווילקינסון זה הוא נאטי גיבור. בניגדו לבקהאם וחבורת הספייס-בויס מהכדורגל הוא לא מככב במדורי הרכילות של הסאן, הוא לא כתב ביוגרפיה מוחצנת ולא חתם על חוזה משחק בהולייוד. כשאתה מסתכל על השקט והביטחון שבו לוקח ווילקינסון את הבעיטות המכריעות אתה לא יכול שלא להשוות את זה לחיל ורעדה בו ניגשו למפארד וחבירו לבעוט את הפנדלים נגד פורטוגל בגלזנקירשן בקיץ שעבר. ווילקנסון, הכ"כ לא אנגלי הזה, מוסיף לנבחרת הכ"כ אנגלית הזו את המימד שהופך אותה מעוד נבחרת לוחמת אך נטולת כישרון שעפה ברבע הגמר לנבחרת הראשונה בהיסטרויה שיכולה להגן אל תוארה ולזכות בגביע העולם פעמיים ברציפות.

ביום שבת הקרוב בגמר בפאריז נדע אם הוא הצליח להשלים את המשימה. למרבה האירוניה זה הולך לקרות נגד אותה דרא"פ שהיכתה שוק על הירך את אנגליה במשחק הפתיחה שלהן בטורניר..

גיבור אנגלי הכי לא אנגלי שיש  ווילקינסון