"מה הדירוג שלה?" שאל בפליאה שדר היורוספורט את הפרשנית שלצידו.
"תשעים ושלוש" ענתה.
"פשוט לא יאמן ששחקנית בדירוג שכזה משחקת כך!" סיכם השדר בהתלהבות.
"אין אדם שאין לו שעה" אמרו חז"ל והתכוונו כנראה לרגעים כמו אלו שחוותה ציפי אובזילר אתמול במגרש המרכזי ברולאן-גארוס. מערכה שנייה יוצאת מן הכלל של הטניסיאת הישראלית הותירה את וונוס וויליאמס ואת כל מי שצפה במשחק במגרש או בטלוויזיה פעורי פה. בסופו של יום הפסידה ציפי את המערכה השלישית והמכרעת ומן הסתם תחזור כבר מחר או מחרתיים לאלמוניות המוכרת לה. אלא שאת אותה מערכה ברולאן גארוס ציפי תיקח אתה הרבה לאחר שהקריירה שלה תסתיים ומן הראוי שגם אנחנו.
למעשה לא את המערכה הזו ראוי שניקח, כי אם את הספורטאית שציפי אובזילר (או "זיפורה" כמו שקרא לה השדר ביורוספורט) היא. קשה להבין מהי המשמעות של להיות שחקנית מהסוג של ציפי אובזילר בסבב המקצועני. זה אולי נשמע כמו אחלה חיים להסתובב בכל העולם מרבית ימות השנה ועוד לקבל על זה כסף אולם המחיר האישי ששחקניות מהסדר גודל של אובזילר משלמות הוא עצום. הן אינן חוות את התהילה וגורפות את הסכומים שהשחקניות בעשירייה הראשונה זוכות להן ובד"כ נותרות אלמוניות אפילו בארצן שלהן. מדי שבוע הן נוחתות במקומות איזוטריים בקצה אחר של העולם ובלי יותר מדי זמן להסתגל לתנאים או להפרשי השעות הן מתייצבות לעוד משחק על כמה נקודות סבב שיחזיקו אותן מעל פני המים מקצועית וכלכלית.
עכשיו תוסיפו לזה את הבדידות, הריחוק מהבית המשפחה והחברים וחוסר היכולת לנהל חיי משפחה או זוגיות נורמלית ותקבלו תמונה די קודרת. מה הפלא ששחקניות שהיו מדורגות ראשונות בעולם כמו ז'סטין הנין וקים קלייסטרס פרשו בגיל כ"כ צעיר ובשיא הקריירה?
בכדי להיות מוכנים לשלם את המחיר הזה צריך באמת לאהוב את מה שאתה עושה ולהיות מסור לכך באופן מוחלט. או בקיצור מקצוענות אמיתית. רק מקצוענית אמיתית יכולה להתייצב בארבעים מעלות בצל למוקדמות באוסטרליה או בגשם מונסוני שוטף לטורניר איזוטרי בהודו. המקצועונות הזו, העיסוק בספורט לא לשם התהילה או התגמול אלא כדרך חיים, כבחירה, ראוייה להערכה עצומה בעיני. זוהי ספורטאית אמיתית. התהילה שתבוא או שלא אינה אלא בונוס. המשמעת העצמית לעשות את מה שבחרתי הכי טוב שאני יכולה היא ביטוי ליושר פנימי עצום.
מדוע אם כן יש לנו כ"כ מעט ספורטאים וספורטאיות מהסוג של ציפי אובזילר (היחידה שעולה מיד לראש היא אניה גוסטמלסקי)? אולי משום שמוסר העבודה שהיא מייצגת וחסר כ"כ לספורטאי הישראלי המצוי מנוגד לאופי הישראלי ששואף, כפי שאיבחן זאת היטב ריצ'רד נילסן, "להצליח כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה בכמה שפחות עבודה".
אלא שמקצוענות כמו של אובזילר או גוסטמלסקי היא הבסיס ממנו יוצרים תרבות ספורט בריאה שמצמיחה בסופו של דבר גם הישגים ברמה הבילאומית הגבוה. עשרה או חמישה עשר ציפי שכאלה הן הבסיס הדרוש לפירמידה שבראשה שחקנית טופ 10. לכן, מן הראוי שדמויות כאלה יהוו מודל לחיקוי לדור העתיד של הספורטאים בישראל ולא, למשל, דמותה המבולבלת של שחר פאר.
שיחקת אותה ציפי- או איך אומרים הצרפתים? שאפו!
ציפי אובזילר מאוכזבת אתמול ברולאן-גארוס. אנחנו לא!
גדולה