קטגוריות
LOW פוסט בבל כל הרשימות מלחה

חול? מועד!

איך אמר רון קופמן בפתיח של יציע העיתונות- "היה לנו ערב מצוין, מכבי הפסידה וזה תמיד טוב למדינה".

ביציאה מהאולם אמש אנשים אמרו שמלחה חזר עשרים שנה אחורה. בתור אחד שהיה שם גם בימים הגדולים ההם אני בהחלט נוטה להסכים איתם. עזבו אתכם אנפילד שמנפילד, אין אווירה בעולם כמו במלחה, בטח בערב של הפועל-מכבי.

היריבות הזו היא הסופר-קלאסיקו האמיתי של הספורט הישראלי. נכון שהפועל ירושלים היא כבר לא אותה קבוצה תמימה ורומנטית כמו זו של שנות התשעים עם עדי גורדון והאהבה. בהרבה מובנים היא אפילו סוג של "מכבי ת"א" לעניים שלוקחת מהקבוצות האחרות בארץ את הפירורים שמכבי השאירה. ועדיין, מול מכבי לעולם נגיע עם תחושת האנדרדוג המקופח שתדליק את המפגש גם אם זה יהיה משחק ידידות בין קבוצות הנוער.

רק השבוע אמר שמעון מזרחי בכתבה שנערכה עליו בחדשות הספורט ש"כמו שאין לנו מדינה אחרת, אין לנו קבוצה אחרת". וזו בדיוק הכוחניות והשתלטנות שמעוררת את האנטגוניזם הגדול כלפי המועדון הזה. ואין, אין דבר יותר כיף בספורט (ובכלל) מאשר "לדפוק במלך, לדפוק לו בראש" כמו שכתב מיכה שטרית.

זה היה משחק כדורסל שכונתי במיטבו, כמו כדורגל אנגלי: מעט מאוד מחשבה ותכנון אבל הרבה מאוד אקשן- משחק מרחבה לרחבה. במשחק מהסוג הזה להפועל, במלחה, עם ההתלהבות של הקהל והאנרגיות המטורפות שיש בערב כזה, תמיד יהיה יתרון.

טרה סימונס נבחר בצדק לשחקן המצטיין במשחק ובטורניר אבל הגיבור שלי הוא יובל נעימי. לא רק בגלל שהוא שחקן בית וככזה אני תמיד אעדיף אותו על פני כל שחקן רכש זר, טוב ככל שיהיה. אלא בעיקר בגלל תכונות האופי הנהדרות שלו שבלטו מאוד אתמול: הביטחון, החוצפה, התעוזה.

נעימי עושה הרבה שטוויות במהלך המשחק, אבל הוא אף פעם לא בורח מאחריות, תמיד לוקח את הכדור אליו וברגעים שהפועל לא הצליחה לייצר סל הוא היחיד שהיה לו את הביצים להיכנס פנימה בכוח או לקחת זריקות מטורפות לשלוש. אפשר לכעוס עליו הרבה פעמים אבל אי אפשר שלא להעריך את העובדה שהוא תמיד מנסה, וגם אם הוא טועה לא פעם, רק כך לומדים.

ואגב, אותו הכנ"ל לגבי גל מקל שעוד יהיה שחקן גדול. רק חבל שפיני גרשון במקום לנסוך בו ביטחון משתולל עליו אחרי כל טעות. אני תמיד אעדיף שחקנים מסוגם של נעימי ומקל על פני אימפוטנטים דוגמת יותם הלפרין.

בכלל, כיף לראות שבתוך ים הזרים ששוטף את הכדורסל הישראלי הרכזים שהובילו אמש את שתי הקבוצות היו ישראלים צעירים ומוכשרים. מי אמר שלא גדלים כשרנות בארץ? רק שבמקום להביא עוד פועל זר מההארלם אם יתנו להם את הביטחון והכדור הם כבר יראו שהם לא פחות טובים, אם לא יותר,

רק דבר אחד צרם לי בערב הנפלא אתמול: זה שגומא אגייאר הצטרף ליובל נעימי בהנפת הגביע. מאוד ריגש אותי ששחקן בית של הפועל משמש כקפטן ומקבל את ההזדמנות להניף גביע לעיני הקהל במלחה ולא הבנתי את הצורך של הספונסר להידחף לפריים.

________________

אפרופו זכייתה המרגשת של פרופ' עדה יונת ממכון וויצמן בפרס נובל לכימיה היה מעניין לעקוב השבוע אחרי הדיון סביב "בריחת המוחות" הישראלים לחו"ל. בתור אחד "המוחות" האלה שחוקר כיום במוסד אקדמי באנגליה אני רוצה להעמיד מספר דברים על דיוקם:

ראשית אפשר לעשות מחקר איכותי גם בתנאים הקיימים בארץ, גם במדעים המדויקים וודאי בתחום שלי (מדעי החברה). תקציבי המחקר המדעי הם מראש מוגזמים ומנופחים, וודאי במדעי החברה שם אין צורך במכשור משוכלל אלא בעיקר בלהפעיל ת'ראש- מה שכידוע עדיין לא עולה כסף. חלק גדול מהתקציבים האלה מתבזבז על נסיעות במחלקה ראשונה לכנסים ביעדים אקזוטיים נידחים שם בעיקר מלקקים אחד לשני את הישבן. וחוצמזה, לשנורר כסף מהגויים לצרכי מחקר אפשר גם מהארץ.

הנקודה השנייה והחשובה יותר לטעמי היא העובדה שהסביבה האינטלקטואלית בארץ, באקדמיה ובכלל, הרבה יותר מפרה מאשר בחו"ל. הסטודנט הישראלי הרבה יותר אינטליגנט ממקבילו בחו"ל (לפחות ממקבילו האנגלי כפי שאני יכול להעיד מניסיוני האישי), יכולות החשיבה שלו מפותחות יותר וגם הידע הכללי.

הסטודנט האנגלי אולי יותר יסודי ומקצועי (שם עדיין לא שמעו על "שחזורים"- מי שלמד בבר-אילן יודע על מה אני מדבר) אבל היכולת שלו לחשוב מחוץ לקופסה, להגות רעיונות מקוריים ולהיות ביקורתי כלפי התחום שלו מוגבלת ביותר. בארץ, הרבה בזכות התלמידים, השיעורים מגוונים ומרתקים יותר, הדיונים בכיתה ערים ומאתגרי חשיבה ומהקולגות שלך תוכל לקבל מבט מזווית שלא חשבת עליה.

זו הסיבה העיקרית, לדעתי, לעובדה שלמרות מערכת החינוך המושמצת שלנו ישראל היא אימפריה אינטלקטואלית ומדעית עם שלושה מועמדים לפרס נובל בשבוע אחד (הייתי מחליף את זה בעלייה למונדיאל האמת). ואגב, גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני אישית מתכוון ממש בקרוב "להבריח" את המח שלי חזרה ארצה.

________________

ולסיום משהו לשמחת-תורה: 'אורייתא' של אביתר בנאי מתוך אלבום המופת החדש שלו 'לילה כיום יאיר'. המילים בארמית הן ציטוט מתוך ספר הזוהר המובא ביהי רצון שלאחר תיקון ליל שבועות. חג שמח!

אורייתא, אורייתא
מה אמא לגבך
איילת אהבים ויעלת חן
עילא ותתא
רחמין דילך

(תורה, תורה
מה אומר לגביך
איילת אהבים ויעלת חן
ממעלה ומטה רחמייך)

כמה ימין ונחלין
ומקורין ומבועין
מתפשטין מינך לכל סיטרא
מינך כולא
מינך כולא

(כמה ימים ונחלים
ומקורות ומעיינות
מתפשטים ממך לכל צד
ממך הכל
ממך הכל)

אורייתא, אורייתא
עלך כתיב
יקרה היא מפנינים
כמה גניזין טמירין אית בך
כמה פליאן
נפקין מינך

(תורה, תורה
עלייך נכתב
יקרה היא מפנינים
כמה סודות גדולים יש בך
כמה פלאים
מתקבלים ממך)

עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה

קטגוריות
LOW פוסט כל הרשימות מלחה

במקום צ'לסי ליברפול- גביע הטוטו של הכדורסל

במקור תכננתי לכתוב על המשחק בין צ'לסי לליברפול, אבל מכיוון שכידוע לא נערך בסוף שום משחק כזה אני אספר במקום על הביקור שלי אמש במלחה.

אולם. כמה עוד אפשר להתעלל במלחה קשישא? אחרי שכבר אכלסו את המדרגות והמעברים אתמול גיליתי לתדהמתי שהוסיפו גם מושבים מאולתרים במעברים שמעל הסלים ומאחורי הטריבונות. אפילו את מקום העמידה הקבוע שלי כבר תפס מישהו עם כרטיס "מסומן".

ווג'עראס. הכדורסל הישראלי הוא מפעל שיקום תעסוקתי לשחורים משכונות מצוקות באמריקה. ועדיין, אבנר קופל ולהקתו משווקים את גביע-הטוטו שלו כאילו היה מינימום הסופרבול. אז זה מגוחך, נכון, אבל לפחות זה מכניס קצת צבע רעש וצלצולים שמפתים להציץ רגע בפנים. וזה בניגוד לכדורגל שלנו שהתפאורה שלו דהויה ודוחה ומוציאה לך את החשק עוד לפני שהתיישבת בכלל לראות את המשחק. רק דחילק, תורידו קצת את הדציבלים, עד עכשיו יש לי כאב ראש.

מעודדות. הקשר בין ילדות שמענטזות בבגדי גוף מינימאליים לבין כדורסל לעד יהיה נשגב מבינתי. אז אני לא משחק אותה נזיר, גם אני הסתכלתי ונהניתי. אבל דחילק- איפה ההורים של הילדות האלה? איך אבא מרשה לבת שלו להופיע בצורה שבאופן טבעי גורמת לאלפי הגברים שצופים בה באולם או בטלוויזיה להזיל עליה ריר?

מעודדים. מרגש היה לראות את הקהל הנפלא של חולון. ספק אם הם בכלל הכירו מישהו מהשחקנים שהסתובב על הפרקט בגופייה סגולה אבל אותם זה לא עניין, גם לא התוצאה. הם דפקו הופעה ארבעים דקות. מי אמר שאין תרבות עידוד בארץ?

אוהדים של גופיות. ובאותו עניין: לא זיהיתי בעצמי חצי מהשחקנים של הפועל שעלו על הפרקט, מה שלא הפריע לי לרגע להרגיש שכל מי שלובש לבן-אדום הוא "שלנו". בכדורסל זה מאוד בולט שנהיינו בעצם אוהדים של גופיות: השחקנים מתחלפים, הבעלים, אפילו הסמל והשם מתחלפים לפעמים. הקשר בין הפועל הנוכחית לזו שגדלנו עליה עם ה"יש בנו אהבה והיא תנצח" הוא רק בדמיון שלנו. אבל החיים הם סיפור שאדם מספר לעצמו וקבוצות ספורט מאפשרות לאוהדים שלהן להלביש עליהן איזה סיפור שהם רוצים.

ירושלים האחרת. מלחה הוא אולי המעוז האחרון של ירושלים האחרת. זאת של קטמון הישנה (להבדיל מהקטמונים), בקעה ורחביה. זאת ירושלים שאולי אתם לא מכירים- אשכנזית, שמאלנית, משכילה, ליברלית ומאופקת. טבע הדברים שבתור אוהד בית"ר אני מרגיש שם קצת מוזר. מצד שני יש בי צד שהרבה יותר מתחבר לסגנון הזה. איזה כיף לשיר לעודד ולהשתולל בלי כל ה"מוחמדים" וה"טועמות" והגועל נפש שיש בחלקים מסוימים ביציע המזרחי.

כדורסל. אה כן, היה גם העניין הזה. תכל'ס זה היה נראה כמו בשכונה- עשו כוחות וחילקו לשני חמישיות. שלנו ניצחה.

ילדות, איפה ההורים שלכן?

קטגוריות
כל הרשימות מלחה נשמת כל חי

למלמי"ם

האמת שיכולתי הבוקר פשוט לעשות קופי-פייסט לפוסט שלי מתחילת השבוע, ואת "ליברפול" להחליף ב"הפועל". כי קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים, בדיוק כמו ליברפול, היא הרבה מעבר למועדון ספורט תחרותי. היא מייצגת בעיני פילוסופיה, אתוס ודרך חיים. הרבה, כמובן, בזכות תמונת התשליל שלה- הקבוצה ההיא של שמעון ו- RK.

אבל אני לא עושה את זה כי לקבוצה הנוכחית של הפועל לא מגיע שום פרגון. למעשה היא ביישה את האתוס של המועדון. לא בגלל הכשלונות המקצועיים העונה, אלא בגלל האופי שלה. או יותר נכון, העדר האופי שלה.

אנחנו בירושלים (בכדורסל, כדורגל ובכלל) מוכנים לקבל הכל- לוזרים, ווינרים, משוגעים ואפילו הזויים. אבל דבר אחד אנחנו לא יכולים לסבול- למלמי"ם (לא מועילים-לא מזיקים). אנשים חסרי אופי. והפועל של השנה היתה קבוצה למלמי"ת במלוא מובן ההגדרה: שחקנים למלמי"ם, מאמן למל"ם, ותוצאות למלמיו"ת.

נכון, גם אחרי ההפסד אתמול (שאני אישית לקחתי מאוד קשה) למיאמי היט מהכרמל, כולם יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם: השחקנים- שבערך כל אחד מהם יכול לשלוף את דף הסטטיסטיקה ולהוכיח שהיתה לו עונה סבירה פלוס. והמאמן- שסיים את העונה בליגה עם אחד המאזנים הטובים של הפועל אי פעם, ובאחד התקציבים הנמוכים, צלח סדרת פליי-אוף עם פוטנציאל להיות מוקש בקלות יחסית, ויכול לטעון במידה רבה של צדק, ש"בערב נתון הכל יכול לקרות".

אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהפועל כשלה העונה בכל פעם שהגיע למשחק בו הכסף היה מונח על השולחן: באירופה- נגד אולדנבורג הגרמנית במחזור האחרון של הבית המוקדם, בגביע- נגד אותה מיאמי הכרמלית בחצי הגמר, ואמש. ומקבץ כזה מרשים של "השתנקויות" בעונה אחת מעיד על דבר אחד- חוסר אופי.

אז זה לא שהפועל היא איזשהו מועדון עם אתוס של ווינריות גדולה, אבל לפחות תמיד היה לנו מישהו שידעת שאפשר לסמוך עליו שייקח עליו את העסק כשמגיעים לשלב בו סופרים את הכסף: עדי גורדון, מאיר טפירו, ווילי סלומון, ואפילו הוראס ג'נקינס ודרור חג'ג. מישהו לא רק עם ביצים אלא בעיקר עם אופי, אחד כזה שלא ייתן למשחק לעבור לידו בלי שהוא יקח עליו את הצ'אנסה. לפעמים זה הצליח יותר (עדי), לפעמים פחות (מאיר), אבל תמיד We gave it our best shot.

בהפועל הנוכחית אין אף אחד כזה, ולכן גם כשחזרנו מהפיגור ועלינו ליתרון, כמעט בלעדית בזכות האנרגיות המדהימות של הקהל מס' בארץ (וזה כולל את הענפים), לא היה שם מישהו שיסגור את הבאסטה וירד למדרגות לספור את הכסף.

בחמש עשרה השנים (פלוס מינוס) שאני אוהד את הפועל, עוד מהתקופה שהייתי אחד מאותם ילדים שעומדים מאחורי הסל ומגיעים שעתיים לפני כל המשחק, חוויתי כבר את כל הסרטים שבעולם- כולל ההשפלות הכי קשות. לא זכור לי שהייתי עצבני ומאוכזב כמו אחרי ההפסד אתמול. הכל אני מוכן לסבול מהקבוצה שלי, אבל חוסר אופי? זה לא! דני קליין- לטיפולך המסור אודה.

מגיע להם הרבה יותר מזה. אוהדי הפועל אתמול בנוקיהו
_________

אחרי ההפסד של הפועל לא היה לי ממש חשק לראות גם את המשחק השני ורק מאוחר בלילה התעדכנתי שגלבוע/גליל כמעט וניצחה את הקבוצה של שמעון. יש לי בעייה עקרונית עם גלבוע/גליל כי היא העלימה באלגנטיות מועדון מפואר בספורט הישראלי- גליל עליון, שחסר מאוד בנוף הספורטיבי והתרבותי בצפון (להרחבה בנושא- ראה כאן את דבריו של ידידי יובל). מצד שני אם היה לי סנטימנט העונה לקבוצה הזו אז זה בזכות עודד קטש- אישיות שיש לי כלפיה הערכה עצומה וחיבה גדולה. הנה דברים שכתבתי בעניינו בשתי הזדמנויות קודמות:

בנפול אויבך תשמח? (על התקופה במכבי)

באמת ומקרוב (בעקבות הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו)

קטגוריות
LOW פוסט כל הרשימות מלחה נשמת כל חי

האהבה מנצחת!

אין בשורה ספורטיבית יותר משמחת עבורי מניצחון של הפועל ירושלים על מכבי ת"א. כל הפסד של מכבי שמעון משמח אותי עד מאוד, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשזה מתרחש מול הקבוצה שלי. מזמן אני לא זוכר כזה ניצחון מוחץ שלנו על היריבה מההתנחלות הדרומית להרצליה. זו היתה פשוט שחיטה כשרה, עליונות מהג'אמפ הראשון. אין עונג שישווה למראה המחזה בו טומנים שמעון ומזרחי ודיוויד פדרמן את ראשם בכפות ידיהם בעוד החבורה המבולבלת בצהוב שעולה להם מיליונים מאבדת את הראש על הפרקט ומתקשה להבחין בין ימינה לשמאלה.

כבר אחרי שהזדמן לי לצפות בהפועל בגביע ווינר בתחילת העונה רשמתי כאן שהדבר שבולט יותר מכל הוא הרוח החדשה שיש בקבוצה. בעוד בתקופת דן שמיר ראינו קבוצה לחוצה ועצבנית, כדמות מאמנה, הפועל של השנה היא קבוצה נינוחה ונעימה, שוב, כדמות מאמנה.

אין מילים שיוכלו לתאר את החשיבות העצומה שאני מייחס לאינטלגנציה רגשית, בספורט ובחיים בכלל. הסיפור של גיא גודס וטימי באוורס הוא עוד דוגמא נפלאה לכך: באוורס הוא בחור רגיש. שזה אחלה, גם אני כזה. אלא שתחת דן שמיר הוא היה כבוי ונרפה, משום שדן שמיר, כדבריו שלו, "לא מאמין בלהתעסק בדברים שהם מחוץ לכדורסל". רק חבל שמה לעשות ושחקני כדורסל (וכדורגל וכל ספורט אח בעצם) הם קודם כל בני אדם, וזה שמשלמים להם מאתיים אלף דולר בחודש לא משנה את העובדה הפשוטה הזו. וכמו כל בן אדם הם צריכים חום ותשומת לב ומישהו שיבין אותם, מי פחות ומי יותר, בכדי להפיק מעצמם את הטוב ביותר. והנה, תחת גיא גודס, שכמו שציינתי מצוייד בתבונה והרגישות הנדרשים, טימי פורח ולפרקים אפילו הזכיר לי אתמול בכמה מהלכים את אנתוני פארקר.

מצד שני- הסיפור ההפוך במכבי: החטא הקדמון של אפי בירנבוים, בדומה לזה של עודד קטש בשנה שעברה, הוא שהאמין למה שכותבים עליו. בשביל הרבה אנשים רגישות היא ההפך מרציונליות ורציונליות היא מילה נרדפת למקצוענות. כל מי שמבין עניין יודע שהתיזה הזו לא מחזיקה מים. אבל מה לעשות שיש לה הרבה קונים ומה לעשות שאפי בעצמו קנה את זה. לדוגמא: ההתעללות שהוא מבצע בדרור חג'ג' שנראה שרוי כעת בטרואמה מנטלית שיקח לו זמן רב להתאושש ממנה. אצל אפי שאני הכרתי ואהבתי זה לא היה קורה. להיפך, שחקנים כמו חג'ג' היו הראשונים איתם היה יוצא למלחמה. כמו שדברים נראים כעת אפי יועף ממכבי וגם ינציח את תדמיתו כמוטיבטור ולא מעבר לכך. בבחינת "גם אכל את הפירות הבאושים וגם גורש מהעיר".

ולסיום, כמנהגי בקודש אחרי נצחונות גדולים של הפועל, אני רוצה להקדיש את הניצחון לדני קליין. אני לא יודע אם יש בירושלים מפעל כמו פרס ישראל, אבל אם יש דבר כזה מי שצריך להעניק לו את תואר יקיר העיר ביום ירושלים הקרוב (והיה צריך לעשות את זה כבר מזמן) הוא דני קליין. האיש היקר הזה מחזיק בצמרת כבר עשור וחצי מועדון כדורסל בתנאים בלתי אפשריים של חוסר תחרותיות וחוסר שוויוניות.

במקום שבו קבוצות אחרות שניסו לקרוא תיגר על ההגמוניה השמעונית נמצאות כבר מזמן בפח הזבל ההיסטוריה (הפועל ר"ג, אליצור נתניה, הפועל חיפה, הפועל ת"א ועוד..), דני קליין בעזרת תבונה נדירה, תושייה ולב עצום מחזיק את הפועל ירושלים עם הראש מעל המים ומתמרן את המציאות הסבוכה של הכדורסל הישראלי ושל העיר הזו לערבים נפלאים כמו זה שחווינו כמו אתמול. אין לי ספק שאם הוא היה רץ לראשות העיר הוא היה מקבל "קצת" יותר משבעת אלפים קולות..

"יש בנו אהבה והיא תנצח!"

היש תמונה יפה מזו?!

קטגוריות
LOW פוסט כל הרשימות מלחה

מייקל ג'ורדן במלחה

את אחד הערבים האחרונים בביקורי בארץ הקודש ניצלתי לביקור במקום שאני מאוד אוהב ובשנים האחרון יוצא לפקוד מעט מדי לצערי- מלחה. יש מעט אירועי תרבות בארץ שמשתווים באווירה שלהם לזו שקיימת במלחה ותמיד כיף גדול לחזור לשם. האירוע הפעם היה מינורי- גביע ווינר, או בשמו החדש החביב עלי הרבה יותר- גביע ירושלים. הגביע הזה הוא בבואה מצוינת לכדורסל הישראלי- הרבה מאומה על לא מאומה- רקדניות, אורות בשל צבעים ומוזיקת רעשנית כשברקע כמה מאות צופים משועממים.

בכל מקרה, הטרחתי את עצמי למלחה אמש בעיקר כדי לחזות לראשונה בקבוצה החדשה של הפועל שעוברת השנה דיאטה הכרחית: אחרי רומן כאוטי (כמיטב המסורת הירושלמית) עם ה"איש לא מדבר. עושה" ("פוצ'ימו גרשון" זה דיבורים או מעשים?!) הפועל הולכת, לראשונה זה שנים, על קבוצה שאין לה לכתחילה יומרות לקרוא תיגר על הסיטרא אחרא מההתנחלות הדרומית להרצלייה.

במקום זה הלכו במלחה על קונספט ניו-אייג'י משהו- כדורסל בכיף (מצד שני, במלחה תמיד דיברו על כיף ואהבה) וזה מתבטא גם בסגנון המשחק: הפועל היא קבוצה נמוכה, אתלטית, רעננה וזורמת. רוב המשחק בנוי על הנעת כדור מהירה וזריקות מבחוץ, מעט מאוד תרגילים בהתקפה מסודרת ואפס משחק בלואו-פוסט- כי אין עם מי.

השחקנים החדשים הותירו תחושה מעורבת:

בטור החיובי אפשר לציין בראש ובראשונה את אדם האלסקה שלמרות הקליעה המשונה משהו ביד אחת דפק שלשות באחוזים יפים ונראה כי ישתלב היטב בסגנון המשחק החדש של הפועל. גם יובל נעימי, למרות סטטיסטיקה חלשה, הוכיח הרבה אופי ולקח על עצמו מתי וכמה שצריך. ממורן רוט ועומאר סניד אתה יודע מה תקבל (לא מעט) ולמרות ערב בינוני של שניהם, בגזרה הזו אפשר להיות רגועים.

נקודה אדומה מגיעה בעיקר מכיוון עמדת הסנטר: הפועל היא קבוצה מאוד נמוכה והגבוה היחידי למעשה בחמישייה הוא ווטסון. אלא שהחבר הזה מפגין עד כה נטייה להיכנס לבעיית עבירות מוקדמת ומעט מדי גיוון במהלכים בצבע. בלי דומיננטיות של הזר הגבוה היחיד שלה הפועל נראית כמו קבוצת כדורגל בלי חלוצים- הרבה שחקנים טכניים בהתקפה אבל אין מישהו שיתקע ת'גול.

מי שבכל זאת ניסה לעשות משהו בגזרה הזו הוא ארז מרקוביץ' הבלתי נלאה, שאפרופו הקבלות לכדורגל, אפשר בהחלט להגדיר אותו כפיטר קראוץ' של הכדורסל- גמלוני, מגושם, נעדר טיפת חן ואסטטיות במשחק שלו. אלא שאיכשהו בסוף הוא תמיד יוצא עם סטטיסטיקה יפה להראות לחבר'ה..

הרגע היחידי במשחק שהוציא את הקהל המנומנם משלוותו היה כשהכרוז הודיע על ההפסד של מכבי. אכן, אין שמחה כמו השמחה לאיד. קל וחומר לאידה של מכבי! אני, לעומת זאת, התאכזבתי ללכת הביתה בלי לראות אפילו לשנייה את מייקל ג'ורדן, הזר החדש של אשקלון (שבינתיים אני מבין שנחתך מהקבוצה). בכל זאת, יום אחד עוד הייתי מספר לנכדים שראיתי את הגדול מכולם כאן אצלנו במלחה..

מחפש את אמא מתחת לסל. מרקו(ביץ') אמש במלחה