קטגוריות
ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

עצובים וגאים

עצובים וגאים, כך סיכם אתמול בדיוק ממצה שגיא כהן את ההרגשה של שחקני בית"ר ואוהדיה אחרי ההדחה הכואבת ממוקדמות ליגת האלופות.

ערב מיוחד היה אתמול בטדי. אירופה, שלוש דקות מצומת פת. זה מתחיל כבר בכביש בגין, שיירות צהובות שחורות עושות את דרכם בצפירות חגיגיות כל הדרך לאצטדיון. בכניסה למגרש אני מרגיש כאילו אני עדין באנגליה, הסדרנים והשוטרים אדיבים, בודקים מה שצריך בחיוך מבלי לגרום מבוכה או תסכול. השערים פתוחים לכל רוחב היציע ואני ואחותי נכנסים ביעילות ומהירות ליציע שכבר שעתיים לפני המשחק מלא באוהדים ססגוניים מצוידים כל טוב דגלים ושלטים ומקנים אוירה מיוחדת.

כשבית"ר עולה למגרש היא מתקבלת במתח קונפטי כאילו היינו בארגנטינה. הדנים מתקבלים בשריקות בוז, שום זכר לקריאות גזעניות מסוג כלשהו. סדר מופתי שורר באצטדיון, כזה אבל שלא פוגע באווירה החמה והמיוחדת שיודעים ליצר אצלנו בטדי. מסתבר שאפשר גם אחרת. תתייחסו אלינו כמו בני אדם ולא חיות ותקבלו התנהגות של בני אדם ולא חיות. הקהל של בית"ר הכין אמש תצוגת עידוד מיוחדת שניכר כי עבדו עליה שבועות רבים. היציע המזרחי והשלוחה צפונית שלו הרימו מופע מרהיב של פסיפס צבעוני בצהוב שחור ואני נזכר בביקורים שלי במגרשים באיטליה.  

לפני המשחק סברתי שלמרות הפיגור מהמשחק הראשון אין צורך למהר ולהילחץ עם כיבוש השער. האמנתי שגם אם נגיע לסביבות הדקה ה-70 נהיה חזק בתמונה. העיקר לא לספוג שער מוקדם שיוציא את כל האוויר מהמפרשים. המחצית הראשונה מתפתחת לפי התכנית. הדנים פותחים חזק, מנסים להשיג את אותו שער שיגמור את המשחק לפני שעוד התחיל. בית"ר לא נלחצת ולאט לאט נכנסת לעניינים ומשלטת על המשחק. במחצית עדיין 0:0 והתחושה ביציעים מעורבת. מצד אחד שוב ראינו שבית"ר קבוצה יותר טובה מקופנהאגן. מצד שני, לא יצרנו מצב ממשי והדנים ישמחו להעביר ככה גם את המחצית השנייה.

בנקודה הזו אני רוצה להתעכב על הגיבור הראשון של הערב מבחינתי, יצחק שום. שנים רבות הולכתי שולל ע"י האפרוריות הפולנית שלו וחשבתי שהוא אינו מתאים לקוצה חמה ורגשנית כמו בית"ר. אני מודה שכיום אני עומד על טעותי. לשמחתי גילתי שהכדורגל וצורת האימון של שומי הם תמונת הראי המוחלטת של הכריזמה שלו: יצירתיים, מפתיעים, בטוחים ביכולתם. הרוב המכריע של המאמנים נוהגים להשבות בקלות בקונספציות של עצמם (ד"ש לרפא בניטז!) ולבצע חילוף ראשן באזור הדקות 60′-70′. במיוחד במצב בו הייתה בית"ר באותו שלב של המשחק, כשלכאורה תכנית המשחק עובדת כמו שצריך ונדמה שאין מקום לשינוי מידי. אבל לא אצל שומי, הוא מבין שלשלוט במגרש זה יפה אבל ביום בינוני של זנדברג ומירוסביץ' בית"ר חייבת מישהו יצירתי שיעשה את המהלך הבלתי צפוי שיביא את השער המיוחל. בדיוק בשביל זה הוא מכניס את אבירם.  

בית"ר פותחת את המחצית טוב, אבל זה עדיין לא זה. או אז נכנס לפעולה הקהל. רבות דובר, כמו שאומרים על הקהל של בית"ר. היו כאלה שטענו שטדי ילחיץ אץ השחקנים וישמש כבומרנג. עם שחקנים מקצוענים בעלי עבר עשיר במעמדים בכירים כמו טל, גרשון, בנאדו, זנדברג ועוד לא ראיתי סיבה לכך. להיפך, הרגשתי שהם צריכים למנף את ההתלהבות ביציעים לטירוף על המגרש. וכך בדיוק קרה בדקה ה-60′. חמש דקות של עידוד מאסיבי דוחף את השחקנים של בית" ר לשער המיוחל. טל, כנראה במהלך המבריק היחידי שלו במשחק, מעביר כדור נפלא לאלברז, ורוברטו קרלוס החדש שלנו עוצר אותו בקלאסה של רוביניו, חודר לרחבה ומוכשל. אלא שיצחקי לא מחכה לטובות מהשופט מגיע בריצה ובצורה קטלנית משחיל את הכדור לפינה של הדני- 1:0 ליהודים! את השניות שלאחר השער אני לא ממש זוכר. כל האדרנלין שלי התפרץ ונדמה לי שהנפתי את אחותי ביד אחת וביד השנייה חיבקתי את יובל מבלוג האח שלנו (ואני ממש לא כזה בריון…).

יש שני אפשרויות אחרי שער כזה, ללכת אחורה ולשמור עליו בתקווה להגיע להארכה ו/או לפנדלים ואז אלוהים גדול, או לנצל את המומנטום וללכת על ואל הנוק-אאוט. בית"ר מקבל את המסר מהמאמן שלה. שומי שוב מוכיח את גדולתו ובמקום להכניס איזה קשר הגנתי הורס משחק (ד"ש לרפא כבר מסרנו?!) הוא נותן את המפתחות בידיים של טוטו וזורק אותו למערכה כדי שינצח את המשחק.

שלושים הדקות הבאות היו לעניות דעתי אחת מתצוגות הכדורגל הנפלאות שנראו במשחק אירופי בארץ מאז ומעולם. למעשה, מעט מאוד קבוצות באירופה ראיתי בשנה האחרונה שוטפות את המגרש בצורה כזו במעמד כ"כ מחייב. זה הזכיר לי את המחצית הראשונה של מילאן נגד היונייטד בחצי גמר ליגת האלופות מהעונה האחרונה. מליברפול של רפא בניטז לא ריאתי כדורגל כזה מאז נחת הרומנטיקן דל האמצעים באנפילד.

בית"ר שועטת קדימה. טוטו בועט לרשת החיצונית ומהמזרחי זה נראה כמו שער… כדור מסובב של זיו עובר את כולם ונכנס לרשת אלא שהשופט מפרש את המיקום של טוטו שלא נגע בכדור כהתערבות במהלך וקובע נבדל. בית"ר לא נשברת וממשיכה ללחוץ על הדוושה. טדי באקסטאזה. דקה 88, זנדברג מגיע לאחד על אחד מול השוער אחרי מהלך של ברזיל מקסיקו ‘70 אלא שהדני הענק מצליח איכשהו להסיט את הכדור ברגל לקרן.

הארכה. מה שקיווינו כ"כ שלא יקרה לנו בתחילת המשחק קורה בתחילת ההארכה. שער דני מהיר סוגר את הסיפור. אין לי כוונות לבא בטענות ליואב זיו שלא סגר את האגף שלו. יואב נתן כרגיל משחק נהדר והיה מצוין כשהוא שועט למעלה ולמטה באגף שלו במשך 120 דקות. אם השער נבע בגלל שהוא היה למעלה ולא ירד מספיק מהר להגנה אני מקבל את זה באהבה. אני מעדיף יואב זיוים שתומכים בהתקפה מאשר סטיב פינאנים (שכשלעצמו אני מאוד אוהב) שלא עוברים את החצי. השער הזה כולו של קאלה המקולל שהכדור עבר לו בין הידיים. הנזק שקאלה גורם לא מתבטא רק בשערים האינפנטיליים שהוא סופג אלא גם, כמו שציינה בחכמה אחותי, בחוסר השקט שהוא מקרין כלפי ההגנה. הבאתו של קאלה עלתה לנו בהמשך הדרך באירופה. השחרור של קורנפיין היה נמהר ומיותר. קורנפיין, על מגרעותיו, נתן שקט וביטחון. איתו ידעת עם מי אתה הולך לישון ועם מי אתה קם בבוקר..

למרות שער השוויון של הדנים לבית"ר היה לדעתי מספיק זמן כדי לנסות ולהציל את המשחק או לפחות לנצח. השבירה המטלית שגילו שחקני בית"ר אחרי השער הייתה הפעם הראשונה בכל הערב הזה שנזכרתי שאכן מדובר בקבוצה ישראלית. בכל פרמטר אחר, ולמרבה ההפתעה גם בפרמטרים של פיזיות ומהירות, לא נפלנו מהוויקינגים.

לסיום, מילה על הקהל. הקהל של בית"ר הפך לנושא חם בדיונים אין ספור בפלטפורמות  שונות בחודשים האחרונים. מה לא אמרו עלינו, שאנחנו גזענים, שאנחנו אלימים, שאנחנו פילים.. אתמול הוכיח הקהל של בית"ר שהוא שום דבר מכל זה. תצוגת עידוד מרשימה וצבעונית, אווירה חמה ותמיכה בקבוצה לאורך כל הדרך גם כשלא הולך. כל הסטריאוטיפים התנפצו. יהיו כאלה שיטענו שהקהל לא עודד במהלך 120 דקות ויביאו דוגמא את הקהל באנגליה. להם אני אשיב שבתור מי שראה עשרות משחקים באנגליה בשנים האחרונות לאגדה הזו אין שום אחיזה במציאות. ברב המגרשים באנגליה יש אווירה של ספרייה גם במשחקים בליגת האלופות. המקום היחיד שמציל קצת את הכבוד האנגלי האבוד הוא המקדש באנפילד. אבל יש הבדל קטן בין האוהדים בטדי לאוהדים באנפילד שמתבטא בסגנון העידוד. העידוד בטדי הוא הרבה יותר אמוציונאלי ומרוכז רגשית, הוא מצריך השקעה עצומה של אנרגיות. גם השירים הם קצרים וקצובים ומושרים בגרון ניחר. באנפילד הסרנאדות האיריות האין סופיות מזכירות יותר הופעה של מקהלה. האורך שלהם מאפשר עידוד לפרקי זמן נרחבים יותר. נדמה לי, אגב, שההבדלים בסגנון העדוד הם מטאפורה יפה להבדלים במנטאליות.

בכלל, קשה, קשה מאוד במתח העצום שאתה נמצא בו ביציע (מתח שלא מתפרק אחרי התאקל הראשון או הבעיטה הראשונה כמו אצל השחקנים במגרש) לשמור על רמה של השקעת אנרגיה פיזית ורגשית שדורש עידו מאסיבי של 120 דקות. האוהדים של בית"ר היו הכי קרובים לכך שאני זוכר ומגיע להם קרדיט עצום. במיוחד על העידוד המרגש לשחקני בית"ר לכל אורך עשר הדקות האחרונות! אולם, הרגע המרגש ביותר היה לראות את יאספר גרונקיאר מגיע בסיום לקהל ומוחא כפיים בעודו מעריך את התצוגה הנפלאה שלנו. היציע המזרחי השיב לו במחיאות כפיים חמות! זה הי רגע מרגש ומחמם לב שהיה בו ניפוץ מוחלט של כל הסטריאוטיפים האפשריים על אוהדי בית"ר. רק בשביל זה היה שווה להגיע אתמול לטדי כל הדרך מסאות'המפטון..

אירופה מתה, יחי גביע הטוטו!

אני אוהב אותך בית"ר!

     

אירופה. אתמול בטדי

קטגוריות
ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

עשר משאלות (ופנטזייה אחת) לעונה החדשה של בית”ר

  • שמני מזוז יקבל את המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד ארקדי גאידמאק (ובתגובה הוא ימלט בחשאי מהארץ ואנחנו נקבל את הקבוצה שלנו בחזרה)
  • שמלי לוי תקבל חוזה דוגמנות באמריקה (או באוסטרליה, או בטיוואן.. ותיקח איתה לשם את שמעון גרשון)
  • שההתאחדות לא תחליט פתאום לערוך בדיקות סמים בליגת העל (ודויד אמסלם יוכל להמשיך לקחת את מה שזה לא יהיה שגורם לו לרוץ ככה בגילו)
  • שברק יצחקי יחבר חודש שלם בלי להיפצע (או לפחות שני משחקים רצוף)
  • שחן עזריאל יבחר לתגלית העונה
  • שאבירם ברוכיאן יגרום לנו אחת ולמיד להפסיק להתגעגע בערגה לדוד שלו
  • שגביע המדינה יעלה את הקסטל (כי נדמה לי שבפעם האחרונה שזה קרה עוד עשו את זה על גבי משוריינים)
  • שמישהו יספר לשום/שפיגל/ארזי שלא כל ברזילאי יחף שמכדרר על החוף בקופה-קאבנה הוא קאקה או רונאלדיניו
  • שהתקשורת תפנים סוף סוף שאותם חמישה שישה אידיוטים שצועקים "מוות לערבים" בכל פעם שהם רואים מולם מצלמה סובלים כנראה מחסך רגשי שנובע מהתקשרות לא בטוחה (אבל הם לא, ממש לא, "אוהד בית"ר טיפוסי")
  • שנראה משום את הכדורגל של הקבוצה הירוקה האחת (חיפה) ולא השנייה (פנאתנייקוס) (כי בשביל סתם לקחת אליפות עם הכסף של ארקדי מספיק גם חנן אזולאי)

• שנשמע את המנון ליגת האלופות בטדי

קטגוריות
בבל ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

היציע המזרחי (האוריינטליזציה של אוהדי בית”ר)

לפני כשנתיים כתבתי עבודה סימנריונית בקורס "אנתרפולוגיה ישראלית" על אוהדי בית"ר. המנחה בקורס, ניסים ליאון, הציע לי להשתמש בפרדיגמה של אדוארד סעיד, אוריינטליזים, בכדי לנתח את יחסי הגומלין בין התופעה שנקראת בית"ר ירושלים לבין החברה הישראלית. הצעתו של ניסים התבררה כהברקה לא קטנה כשתהליך המחקר והכתיבה היה מרתק והתוצר הסופי היווה מסמך אנתרפולוגי מרתק על החברה הישראלית, ועל היחס אלינו, אוהדי בית"ר. 

להלן עיקרי הדברים: 

עפ"י ההגדרה של אדוארד סעיד למונח "אוריינטליזם" מדובר בגישה שמייצרת אבחנה בסיסית בין מזרח למערב. כתוצאה מאותה אבחנה, שורה ארוכה של אקדמאים, אנשי רוח ותקשורת עיצבו במהלך השנים את המזרח (והמזרחי) במושגים של "נכשלות" ו "פרימטביות" לעומת "הקדמה" ו "הנאורות" בה מאופיין לכאורה המערב. בשפה הסוציולוגית קוראים לתהליך שכזה "אוריינטליזציה". השימוש בתהליך הזה נועד כדי לקבע בתודעה את יחסי הכח והשליטה של המערב באוצרות הטבע וכח האדם הקיימים במזרח ולהקנות לו יתרון בהקצאת המשאבים הגלובלית. התהליך הזה בוצע בהצלחה כל כך מרשימה שאנשי המזרח הפנימו אותו לדימוי העצמי והחברתי שלהם, עדי כדי ששאיפתם הגדולה ביותר היא לחיות, לחשוב ולהתנהג "כמו באירופה" או "לתפוס אמריקה".

גם בחברה הישראלית התרחש תהליך מסוג זה, כאשר את תפקיד המערביים תופסת אוכלוסיית העולים הוותיקה ממזרח אירופה והמזרחיים הם יוצאי ארצות ערב וצפון אפריקה.  על פי השיח המקובל בחברה הישראלית הציונות האירופאית הוציאה את המזרחיים מתוך תנאים פרימיטיביים של "עוני ואמונות טפלות" והובילה אותם לחברה מערבית מודרנית המאופיינת בסובלנות, דמוקרטיה וערכים הומאניים. ערכים "שהכירו רק במעורפל" בשל הסביבה הלבנטינית ממנה באו. האוריינטליזציה של המזרחיים ע"י יוצאי מזרח אירופה קשורה בעיקרה לרווח חומרי, שכבת האליטה הישראלית הטרייה יצרה את מערך הדימויים הזה על מנת להבטיח לעצמה יתרון הזדמנויות בחברה המתגבשת.

תנועת הספורט בית"ר באה לעולם במסגרת ניהול המאבקים בין הרביזיוניסטים לבין ראשי היישוב המאורגן בהנהגת מפא"י. מפא"י ניצחה בבחירות לקונגרס הציוני שנערכו בשנת 1935, והציונות הרביזיוניסטית בהנהגת זאב ז'בוטינסקי החליטה לפרוש מהתנועה הציונית ולהקים את ה"הסתדרות הציונית החדשה". בעקבות פרישה זו מהיישוב המאורגן הואץ תהליך הקמת המוסדות הנפרדים של התנועה הרביזיוניסטית במגוון רחב של תחומי חיים. כך הוקמו הסתדרות עובדים, קופת חולים ולשכות עבודה נפרדות. בנוסף, הוקם ארגון צבאי עצמאי (אצ"ל) וגם אגודת ספורט נפרדת. הסניף הירושלמי של אותה אגודה הוקם בשנת 1936 תחת השם "בית"ר ירושלים". מטבע הוויתו, מאז ומתמיד היה בית"ר ירושלים מועדון כדורגל בעל זהות פוליטית מובחנת ודומיננטית. מראשית ימיו סימל המועדון מאבק אנטי ממסדי והקריאות "אבל בהסתדרות" לאחר ניצחונות הקבוצה (בעיקר על קבוצות מרכז ‘הפועל') היו לסימן ההיכר של אוהדיה. מהר מאוד נוסדה ברית, שאיננה טבעית כלל ועיקר, בין השכבה הסוציו-אקונומית (בעלת המוצא האתני המאוד מסויים) שממנה הורכבה אוכלוסיית אוהדי בית"ר לבין התנועה פוליטית האופוזיציונית, ‘חרות', תנועה שמנהיגיה הגיעו מרקע שונה לחלוטין מזה של אוהדי בית"ר. מדובר היה בסממן אחד מיני רבים של העוצמה והפופלריות שצברה תנועת ‘חירות'- הזרוע הפוליטית של בית"ר- בקרב יוצאי עדות המזרח, תושבי השכונות ועיירות הפיתוח.

קשה להתעלם מהקשר המובהק שקיים בין הישגיה של בית"ר על המגרש לבין התקדמותה הפוליטית\חברתית של תנועת חרות (לימים ‘הליכוד'). החל מסוף שנות ה-60 החלו הניצנים הראשונים של קץ שלטון מפא"י בישראל. הלגיטימציה שקיבל מנחם בגין עת מונה לשר ערב מלחמת ששת הימים החלה אט לאט להכין את הקרקע למהפך הפוליטי שהתרחש בשנת 1977. במקביל, בית"ר ירושלים תקעה באותם שנים יתד בליגה העליונה והחלה לבסס את מעמדה כקבוצה לגיטימית בצמרת הכדורגל הישראלי. ב-1976 (במה שבעיני פרשנים רבים ניבא את המהפך הפוליטי שנה מאוחר יותר) זכתה בית"ר לראשונה בגביע המדינה לאחר ניצחון 2:1 על מכבי ת"א לעיני למעלה מחמישים אלף צופים, מרביתם ירושלמים, באיצטדיון ר"ג.   

ניצחון הליכוד בבחירות 1977 היווה נקודת מפנה עבור בית"ר ירושלים ואוהדיה. כפי שמתאר זאת ד"ר שלומי רזניק מאונ' בר-אילן: "ה ‘פורשים' הפכו להיות ‘מפרישים' והעמידו עצמם כממסד החדש". הליכוד היה למושא הזדהות לא רק של חברי ‘חרות' לשעבר או בוגרי התנועה הרביזיוניסטית אלא גם של רבים מהעולים החדשים של שנות ה-50 ו ה-60, יוצאי ארצות האסלאם וכל מי שחש שקופח או הופלה ע"י ממסד מפא"י. אותה קואליציה שהביאה את הליכוד לזכייה בבחירות 1977 הייתה למרכיב מרכזי בין אוהדי בית"ר החדשים. האהדה לבית"ר הפכה לדרך היומיומית להביע את ההזדהות עם ערכי הליכוד ואת רגשות התיעוב כלפי הממסד הישן.  

לא רק בסאטירה של הגשש החיוור (ע"י "אופסייד סטורי") אלא בכל פינה בתרבות, בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל הנרטיב של אוהד בית"ר ירושלים הוא אחד: ימני, מסורתי, חסר השכלה ונטול מקצוע מכובד. לא סתם כשמעוניינים "לבחון את הלך הרוחות בקרב אוהדי בית"ר" ערב משחק חשוב מבקרים דווקא בשוק מחנה יהודה ולא, למשל, במדרחוב בן יהודה או במתחם הפאבים במגרש הרוסים. הדימוי הזה שורשי ומקובע היטב בתודעה הישראלית. כבר מראשית שנות ה-50 תוארו אוהדי בית"ר בעיתונות הארצית בגוונים שכאלה. כך למשל מתוארות באותה תקופה  החגיגות של אוהדי בית"ר בסיום משחק העלייה נגד הפועל רחובות במחזור הסיום של עונת  1953/54: "סיום המשחק היה אופייני לירושלמיםההמונים פרצו את הגדרות, נכנסו למגרש והניפו את אליליהם על הכתפיים" ('ספורט לעם', פברואר 1954). התיאור הנ"ל מכיל את המוטיבים "מזרחיים" המובהקים- עדריות וחוסר שליטה. כך בנוסף, דברים שכותב  עיתונאי תל-אביבי באותם ימים לתיאור ‘החוויה' שעבר בבייקורו הראשון בימק"א: "כמה מאוהדי בית"ר ישבו בקרבה אלי, הסתכלתי עליהם ולא האמנתי למה שאני רואה- כיצד הם לבושים"?!

אוהדי בית"ר הוצגו כשונים, מוזרים ומתוך כך כמפחידים. כך בסיקור אופייני של משחק בית"ר מראשית שנות השמונים: "למעלה מ 8,0000 אוהדים פנאטיים הטילו אימה על השופט מר קליין למן שריקת הפתיחה… במחצית השנייה כבר היה מר קליין חסר הגנה לחלוטין ומשרוקיתו הוציאה מנגינות שכוונו ע"י הקהל". למען הסדר הטוב של העובדות זה המקום לציין כי באותו משחק פסל מר קליין שער חוקי לטובת בית"ר ששחקניה לא שמו לב שהשער נפסל והמשיכו לחגוג. את העובדה הזו ניצלו שחקני היריבה (מכבי ת"א) כדי להפגין ‘רוח ספורטיבית למופת' ולכבוש שער ניצחון משלהם. מר קליין, אגב, יצא את שערי ימק"א ללא כל פגע.

בתחילת יוני 1974 יצאה בית"ר ירושלים למשחק חצי גמר גביע המדינה בפתח-תקווה נגד הפועל המקומית. לאחר 1:1 בתום הזמן החוקי נכנס המשחק להארכה בה עלתה הפועל פ"ת ליתרון, אולם המשחק מעולם לא הגיע לסיומו… מספר דקות לפני סיום מועד ההארכה פרצו אוהדי הקבוצות לכר הדשא והחלו לנהל קרבות רחוב למול עיניהם המשתאות וחסרות האונים של הכוחות האמונים על שמירת הסדר במקום. כך תוארו האירועים למחרת בעיתון הספורט הראשי של אותם ימים ‘חדשות הספורט':

"…מעשי בריונות ואלימות בדרגה המבישה והמבזה ביותר… כדורגל לבנטיני שהוא נחלת מדינות נחשלות ומסגרות שאנו סולדים מהן הגם שבחלקם הם מצויים באזורינו ובשכנותנו… עכשיו כבר לא נוכל לומר זאת כך משום שזה אירע גם כאן אצלנו ואנו הרי לא חושבים עצמנו לכאלה…" (יזהר ברנר ‘חדשות הספורט', 9.6.74). תיאור שכזה מייצר את ההבחנה ‘בינינו' (או ליתר דיוק בין איך שהיינו רוצים לראות את עצמנו), ל- ‘בינם'. ברשימה אחרת שעסקה באותו נושא כבר משתמש הכותב בדברים מפורשים לגמרי ומכנה את אוהדי בית"ר "עדת קניבלים שנתנה פורקן ליצריה תאבי הדם" (אברהם פינקלשטיין, שם).  

גם ההצלחות על מגרש הכדורגל והפיכתה של בית"ר למועדון לגיטימי ומכובד בצמרת הכדורגל הישראלי לא תרמו לשינוי בצורת ההתייחסות לקבוצה ואוהדיה. כך, למשל, במאמר המערכת של ‘ספורט מעריב' למחרת המחזור בו הבטיחה בית"ר את האליפות הראשונה בתולדותיה, בסיום עונת 1986/7: הכותב ממאן לברך את בית"ר ואוהדיה בשעת חגם אלא מעדיף דווקא להזהיר ש "אסור להסתנוור מהתנהגות המכובדת של אוהדי בית"ר, בסה"כ מדובר בהצלחות שהיוו עבורם סם מרגיע… אין לקנא בקבוצה שאלה אוהדיה, כי כשהמכונה מזייפת והניצחונות לא נקטפים בזה אחר זה מסוגל חלק מן החבורה הזו לאבד את הראש" (אבי בטלהיים, ‘מעריב ספורט' 26.4.87).

נתונים מחקריים שהתפרסמו במהלך השנים לא ממש תומכים בדימוי של אוהדי בית"ר כאלימים ונבערים. במחקר מקיף שערכו מנחם אמיר ועמירם קלאוס עבור מכון ווינגייט בתחילת שנות השמונים נמצא כי "בעיות ההתנהגות של קהלי האוהדים מתחלקות כמעט באופן שווה בשווה בין מרכזי הספורט השונים בהתאם למספרם היחסי של הקבוצות בליגות שנבדקו" ('אלימות בכדורגל הישראלי', מנחם אמיר ועמירם קלאוס. מכון ווינגייט, 1981). גם הנתונים הבאים עשויים להפתיע במקצת את מי שמכיר את אוהדי בית"ר רק דרך המסננת של התקשורת הישראלית: מדו"ח מחקר שהגישו במהלך שנות ה-70 ד"ר גבי יציב ויעקב נהון לרשות הספורט עולה כי פערי ההשכלה בקרב האוהדים של קבוצות הכדורגל בארץ הם קטנים ממה שאפשר היה לשער: 79.2% מקרב אוהדי הפועל הם בעלי השכלה תיכונית אולם בית"ר לא מפגרת בהרבה עם 76.9%; 23.1% מאוהדי בית"ר הם בלי השכלה על תיכונית לעומת 20.8% בלבד בקרב אוהדי הפועל. נתונים אלה נכונים, כאמור, לאמצע שנות ה-70 ובהחלט סביר להניח שבעקבות תהליכי צמצום הפערים ההשכלתיים ופתיחת שערי ההשכלה הגבוהה שהתרחשו מאז נתונים עדכניים יהיו ‘מפתיעים' אף יותר.

עבור רבים בחברה הישראלית מסמלת בית"ר את כל מה שהם לא היו רוצים לחשוב שהם: קולניים, חמי מזג, רגשנים ואימפולסיבים. אם כך הדבר, יש להניח שתייר מזדמן לארצנו יסיק מהר מאוד שכולנו אוהדי בית"ר ירושלים… ואכן, זו לא רק תחושה- בית"ר ירושלים היא הקבוצה שלמשחקיה, עפ"י נתונים רשמיים של ההתאחדות לכדורגל, מגיע בממוצע מספר האוהדים הרב ביותר בארץ. כשלפני מספר שנים עמדה בית"ר ירושלים בפני הליכי פירוק בבית המשפט אפילו יריבותיה המרות ביותר של בית"ר על המגרש לא חפצו בהיעלמותה מהמפה. לכולם היה ברור שאין ערך לכדורגל הישראלי בלי בית"ר ירושלים. לאורך היסטוריה של שבעים שנה מיתגה עצמה בית"ר ירושלים כאחד הסמלים המובהקים ביותר של הישראליות, תהליך מרשים כפליים כשלוקחים בחשבון את נקודת הפתיחה הנמוכה ממנה החלה. ממעמד של נחשלת ומנודה הצליחה בית"ר להתקדם לאורך השנים ולמקם עצמה בלב הקונצנזוס הישראלי. האנלוגיה החברתית-פוליטית ברורה.  

אין בדעתי לנקות ולו לרגע את חלקם של אוהדי בית"ר מהמחזות הנוראים שהיינו עדים להם אותו ערב בטדי. רק חבל לי שבמקום לנהל שיח ציבורי נאור על בעיית האלימות בחברה הישראלית בכלל ובכדורגל הישראלי בפרט, הזדרזו כולם לנצל את ההזדמנות להבנות שוב את תדמיתם של אוהדי בית"ר כ- "עדר פילים בג'ונגל" כמאמר הזהב של יו"ר התאחדות הכדורגל בישראל. מדוע, אני תוהה, כשבאמתחתם של אוהדי הפועל, כחלק מציוד הכוננות לדרבי, נמצא רימון הלם (!) באמצעותו תיכננו לפגוע באבי נמני לא קם איש וטוען שמדובר ב ‘עדת ברברים מסוכנת לציבור שמקומה מאחורי סורג ובריח'? במקום זה ברור לכולם שמדובר במס' מצומצם של "עשבים שוטים". מדוע כשעולה טענה דומה, שהעבריינים מקרב אוהדי בית"ר גם הם רק "קומץ קטן ולא מייצג", היא מבוטלת בגיחוך- האם זה לא כדי לומר שכולנו (אוהדי בית"ר) כאלה?!

כולנו כאלה  "הקומץ"