קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

זאת השנאה, טמבל

מקובל במחוזותינו לתלות את תופעות האלימות המילולית והפיזית ההולכות וגוברות במגרשי הספורט (ומחוצה להם) בארץ, בהקצנה לאומית ודתית שעוברת לכאורה החברה הישראלית.

זו כמובן נשמעת תזה מאוד הגיונית, אולם נדמה כי לפחות מופע האימים שראינו השבוע מאוהדי הפועל ת"א בדרבי הכדורסל מערער אותה.

שהרי אוהדי הפועל ת"א, בכדורסל לפחות, אינם נמנים ברובם על קבוצות בעלות אידאולוגיה לאומית או דתית, וודאי שלא קיצונית.

למעשה, האידאולוגיה של אוהדים אלה, כפי שהיא מתבטאת לפחות במסרים שאותם הם מעבירים בקריאות העידוד במגרשים ובשלטים שהם תולים, היא אידאולוגיה אוניברסלית ("מייצגים את הפועל ולא את ישראל", "פועלי כל העולם התאחדו") והומנית ("No football for fascists").

ועדיין, הם הציגו השבוע לראווה, ולא בפעם הראשונה, מפגן של שנאה טהורה, לא הומנית בעליל, ושימוש בשפה ומחוות פיזיות הלקוחות מעולמם של הגרועים שבלאומנים שראתה ההיסטוריה.

יצא לי לשוחח השבוע עם אחד מעמיתיי כאן בדה באזר בענייני השעה הבית"ריים. בין השאר הוא שאל אותי האם כשחזרתי לארץ אחרי ארבע שנים בחו"ל מצאתי כאן חברה אחרת, קיצונית יותר?

לקחתי רגע למחשבה והשבתי לו, שמה שמצאתי כאן לא היה בהכרח חברה שנעשתה קיצונית יותר, אלא חברה שהקיצונים בה נעשו קיצוניים יותר.

הקונפליקט המרכזי איתו צריכה להתמודד כיום החברה הישראלית איננו אחד מהקונפליקטים המסורתיים בין ימין לשמאל, אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים, בית"ר והפועל.

הקונפליקט המרכזי כיום הוא בין הרוב הנורמטיבי והפרגמטי (אני שונא את המילה שפוי – כי הוא נותן לקיצונים קרדיט שלא מגיע להם, כאילו הם עושים את מעשיהם מתוך אי שפיות זמנית או קבועה ואינם אחראים להם. כשלמעשה הם מודעים היטב למעשיהם ומן הראוי שיתנו על כך את הדין) לשוליים הקיצוניים – משני הצדדים.

למעשה מדובר כאן במאבק בין כוחות צנטריפטליים – המושכים למרכז – לבין כוחות צנטריפוגליים – המושכים החוצה. ומי שמדבר במושגים של "הכיבוש משחית" ו-"הדת מסוכנת", או "החילוניים/תל אביביים חסרי הערכים", מדבר בשפה של פעם. עוסק בפוליטיקה ישנה.

זה לא פלא שטיפוסים כמו אורי אבנרי ומשה פייגלין "מגלים" פתאום אחד את השני, ושארי שמאי מייצג את הלה פמילייה. כשאבנרי מדבר על כך שיש לו יותר במשותף עם פייגלין מאשר עם ציפי לבני הוא מציע אבחנה מדויקת מאוד. לקיצוניים יש הרבה יותר במשותף האחד עם השני מאשר נדמה – ללה פמילייה ולפושעי אוסישקין יש שפה משותפת גם אם הטרמינולוגיה שונה.

ולכן, גם, הקיצוניים מימין ומשמאל לא יודעים איך לאכול את יצור הכלאיים החדש זה שהיא ברית לפיד-בנט, או מושג חדש שאהבתי –  העתיד היהודי. כי פתאום אפשר גם להיות איש העתיד וגם להיות יהודי.

לחרדים, שהמגמה שלהם היא צנטריפוגלית של היבדלות ושל שבטיות, היה נוח מאוד להתמודד עם מישהו מסוגו של טומי לפיד ז"ל, מכיוון שגם הוא דיבר בשפה שלהם והציע היבדלות ושבטיות – רק לכיוון אחר. אבל מול יאיר לפיד, שמעוניין לכנס אותם למרכז, או נפתלי בנט, שמציע יהדות אורתודוקסית שפונה למיינסטרים, הם לא יודעים מה לעשות.

ובגלל זה הם גם מאבדים את העשתונות וזועקים זעקות שמד, כאשר שומו שמיים, אישה(!) חילונית(!!) מעבירה מעל בימת הכנסת שיעור בתלמוד, דבר דבור על אופניו שלא היה מבייש את גדולי דורנו, תבול במסרים יהודיים וכלל אנושיים נפלאים, ומראה שאפשר לאהוב את היהדות ולינוק ממנה גם מבלי להסתגר בגטו פיזי ותרבותי.

וכשמתסכלים על זה כך, הברית בין בנט ללפיד, שנראית כל כך מוזרה לכאורה, היא פתאום דווקא די הגיונית. כי שניהם מביטים למרכז, שניהם מעוניינים בשיח ופרקטיקה של אינטגרציה והכלה (יהיה השיח הזה לצנינים בעיני הציניקנים ככל שיהיה) ולא בכזה של פיצול ובידול.

בנט רוצה בית יהודי שיהיה ממוקם במרכז ישראל, ולפיד מבקש שהעתיד של ישראל יהיה חלק מהרצף ההיסטורי של העם היהודי. לשניהם יש האחד עם השני במשותף הרבה יותר מאשר יש ללפיד בנפרד עם זהבה גלאון או לבנט עם אלי ישי – כפי שאמורה לכפות עליהם החלוקה הישנה לגושים.

ובעצם אולי הפוליטיקה החדשה הזו היא לא כזו חדשה. אולי מאז ומעולם הבעיה לא הייתה בדת או בלאומיות, אלא ברוע שקיים באנשים. הרי גם בשם ערכים אוניברסאליים והומאניים נעשו פשעים מזעזעים נגד האנושות (ע"ע קומוניזם).

כי בסופו של דבר האידאולוגיה היא רק כלי. מי לנו יותר מחז"ל שאמרו על התורה בכבודה ובעצמה שהיא יכולה להיות סם חיים אבל גם סם מוות. והשאלה היא איך משתמשים בכלי הזה.

ולכן בסופו של דבר האנשים חשובים הרבה יותר מהאידאולוגיה שלהם.

העידן הפוסט מודרני לקח על עצמו את המשימה לרסק את האידאולוגיות.  בצדק לכאורה. כי בשם הלאומיות והדת נעשו במאה העשרים פשעים נגד האנושות שלא היו מזוויעים כמותם בהיסטוריה. אלא שהלאומיות והדת היו רק הכלי, רק הסימפטום. המחלה האמתית הייתה הרוע האנושי.

וזה משהו שלא הומצא במאה העשרים. יצר לב האדם רע מנעוריו – הדבר הכי דחוף שיש לשני האחים הראשונים בהיסטוריה לעשות זה לרצוח האחד את השני.

לפורר את המסגרות האידאולוגיות זה לשפוך את התינוק עם המים. זה לקחת מאנשים את מה שנתן להם משמעות בחיים. התוצאה של זה היא רוע מסוג חדש, רוע של אנשים שאין להם גבולות (ואל תטעו בזה שיש להם כיפה, הם דתיים בדיוק כמו שפושעי אוסישקין הם לוחמי חופש).

של אנשים שמסגרות הזהות הישנות, לא רק דת ולאומיות, גם דברים הרבה יותר בסיסיים – כמו משפחה וסמכות הורית, שתחמו להם גבולות ועשו להם את האבחנה בין טוב לרע, בין מה שמקובל ומה שלא – דברים שהאבחנה בניהם היא לא תמיד שכלית ולפעמים צריכה להתקבל פשוט כמוסר אב או כתורת אם – לא קיימים יותר עבורם.

ולכן גם, אם לחזור לספורט, המלחמה האמתית היא לא נגד הגזענות ושירי השואה (זאת אומרת וודאי שכן – כי אלו הביטויים של הרוע שצריך להכחיד כצעד ראשון במאבק) אלא נגד השנאה והרוע שיש באנשים האלה.

השאלה הבוערת כעת היא האם אנחנו רוצים לתת לקיצוניים לגרור אותנו לשוליים המטורפים שלהם – האם אנחנו מפקירים את היציע ללה פמילייה ולפושעי אוסישקין, את הכנסת לבן אריז והזועביז – או שאנחנו – ולצנטריפוגה יש לא מעט כוח – נציב נגדה כוח לא פחות חזק. גם אם זה לא מושך ומגניב כמו הקיצוניות. כי אנשים נורמליים לא צריכים טירוף כדי לחוש ריגושים בחיים.

ובמובן הזה בית"ר שוב הוכיחה שהיא מנבאת של תהליכים בחברה הישראלית. כי המאבק שמתנהל ביציעי טדי בשנים האחרונות הוא בדיוק המאבק הזה – בין הכוחות שרוצים למשוך אותה לקיצוניות לבין הכוחות שרוצים להשאיר אותה במרכז.

או כפי שהגדרתי זאת באחד הטקסטים הקודמים – בין אלה שהזהות הבית"רית שלהם היא בגין וז'בוטינסקי (שכתב בין השאר ש"בכל קבינט, שבו ישמש יהודי במשרת ראש-ממשלה, תוצע משרת סגן ראש-הממשלה לערבי, וכן להיפך"), לבין אלה שעבורם היא כהנא ומרזל.

תוצאות הבחירות האחרונות וברית העתיד היהודי מראות שאנשים כאן אכן החלו להפנים שזה המאבק האמתי, ושזה המאבק שבו צריך לבחור צד, גם אם אתה מוצא לידך פתאום אנשים שלכאורה אמורה להיות מהעבר של המתרס.

ההרכב המסתמן של הממשלה, שכפועל יוצא ממנו החלוקה הפעם בין קואליציה לאופוזיציה לא תהיה החלוקה המוכרת בין ימין לשמאל אלא חלוקה בין הכוחות הממרכזים לכוחות המבדלים (חכו ותראו שמשה גפני ואחמד טיבי עוד ימצאו לא מעט משותף להילחם עליו באופוזיציה), והעובדה ש- 98% מהאוהדים ביציעי טדי (גם אם שמעתם בעיקר על ה- 2% האחרים) הריעו השבוע ממושכות לשחקן מוסלמי והתרגשו בשער שכבש עבור בית"ר באופן שאני אישית חוויתי מעט מאוד פעמים בעבר, נותנות מקום לאופטימיות שזה אכן מתחיל לקרות.

ARVE Error: no video ID set