קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

חלומות של אתמול

בפעם הראשונה בחיי אין לי שום דבר לצפות לו בפתיחת העונה החדשה

את החיים שלי כאוהד ספורט אפשר לחלק לשלוש:

שנות התשעים היו השנים של עדי גורדון ו"יש בנו אהבה והיא תנצח". אלא היו השנים שבהם הזדהיתי באופן טוטאלי עם המאבק של הפועל ירושלים בהגמוניה של מכבי תל-אביב. הפועל ירושלים סימלה עבורי את התמימות ומכבי את הכוחניות.

החלום שלי היה לראות את הפועל ירושלים מנצחת את מכבי תל-אביב במשחק החמישי בסדרת הגמר במלחה וגוזרת את הרשתות. זה היה בשבילי הרגע שיסמל את הניצחון של האהבה על עובדות החיים. של ירושלים על תל-אביב. של החום והמשפחתיות על היעילות והקרירות.

זה לא קרה, ועם השנים הפועל ירושלים הפכה בעצמה להיות גרסה דהויה של מכבי תל-אביב וכך גם הרגש שלי לקבוצה דהה.

ייתכן והפועל ירושלים תזכה יום אחד באליפות. אבל זאת לא תהיה אליפות אמתית, בסדרה. וזה גם לא תהיה הפועל עם עדי גורדון והאהבה והתמימות שחשנו אז. זו תהיה קבוצה של שכירי חרב. אז, גם השחקנים הזרים, כמו בילי תומפסון, היו יותר ירושלמים מרוב הירושלמים שאני מכיר כיום. ובכלל, הפועל ירושלים נהייתה יותר הפועל ופחות ירושלים ולי אישית קשה עם זה.

בשנות האלפיים זו הייתה ליברפול. אחרי הצבא נסעתי בפעם הראשונה לאנפילד וזה חיזק מאוד את הקשר שלי לקבוצה. החוויה הבלתי נשכחת שעברתי באיסטנבול והקמת חוג האוהדים בארץ חיזקו אותו עוד יותר.

כשגרתי באנגליה בין השנים 2006-2010 ליברפול הייתה במקום הראשון עבורי. החלום היה לזכות באליפות. לפרוץ לדשא באנפילד בדקה ה-90' של המשחק האחרון של העונה ולראות את סטיבן ג'רארד מניף את הגביע של הפרמיירליג.

גם זה לא קרה. עונת 2008-2009 הייתה העונה שבה זה היה הכי קרוב והשאלה הייתה האם זהו מאמץ אחרון ונואש שלא צלח או צעד אחד לפני. התשובה שניתנה מאז ברורה – זה היה הניסיון האמתי האחרון שלנו, כמו מטפס שמנסה להאחז בכוחותיו האחרונים בזיז הסלע, נכשל, ומאז הולך ומדרדר.

יכול להיות שליברפול עוד תזכה יום אחד באליפות, אבל בשביל שזה יקרה היא תצטרך להיקנות ע"י אוליגרך או שייח' שישפוך מיליארדים ויהפוך את זה לקרקס. זו לא תהיה אליפות של ליברפול, של סטיבן ג'רארד וג'יימי קראגר, שגדלו בשכונות העניות של העיר ונושאים את המבטא הכבד האופייני לה. זו תהיה חבורה של שכירי חרב שמישהו קיבץ אותם בליברפול ומחר הם במנצ'סטר, מדריד, פאריז או מונאקו.

כשחזרתי מאנגליה האהדה לליברפול דהתה. התקשיתי להתרגל לעובדה שאני לא יכול יותר פשוט לעלות על רכבת ולנסוע משחקים. זה היה כמו חברה שהופכת לידידה, וזה לא זה.

ותמיד הייתה בית"ר.

בשנות השמונים והתשעים ראיתי את בית"ר זוכה באליפויות ובגביעים. אבל שמרתי שבת ולא יכולתי ללכת למשחקים, ולכן לא אני לא מרגיש שחוויתי את זה באמת.

בשנות האלפיים, שהמשחקים עברו לימי חול ומוצ"שים ואני שמרתי פחות, כבר הפכתי למנוי. בשנים האלה, אחרי שבית"ר עברה לידיים פרטיות, החלום היה אחד: שבית"ר תהיה קבוצה נורמלית.

ביום שבו אליעזר טביב קיבל את המפתחות לבית וגן כשהוא נישא על כפי הלה פמיליה, שגירשו משם בדם ואש כל מי שאנושיות וחמלה בליבו ושכל בקודקודו, החלום הזה נגנז. בית"ר כבר לא תהיה קבוצה נורמלית בעתיד הנראה לעין.

וכך אני מוצא את עצמי בפעם הראשונה בחיי ערב פתיחת העונה החדשה בלי קבוצה לאהוד באמת. אני אמשיך לעקוב אחרי ליברפול והפועל ירושלים בכדורסל ואחזיק להם אצבעות, אבל זה לא תהיה באותה תשוקה שהייתה לי במלחה בשנות התשעים או באנפילד בעשור הקודם. ובית"ר כבר לא קיימת.

יכול להיות שאשב כאן בעוד שנה ואכתוב לכם שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. שמצאתי זמן לדברים אחרים. שנגמלתי מהתמכרות שכעת אני יכול לומר שעשתה לי רק רע. ובאמת, כאוהד, לפחות של הקבוצות שאני אהדתי, אתה חווה בעיקר אכזבות.

אבל כעת, האם אני מצטער? ממש לא. למרות שאף אחד מאותם חלומות לא התגשם, המרדף אחריהם היה חוויה מופלאה שהעניקה לי שיאים של רגש, העיפה אותי לתקרה וזרקה אותי לאדמה. היא נתנה לי משמעות ומשהו להרגיש שייך אליו. משהו לקום בשבילו בבוקר בהרבה בקרים אפורים.

הדבר היחיד שחבל לי הוא שזה (לעת עתה?) נגמר.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url