קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

אקזיסטנציאליזם

בתחילת השבוע למדתי על אנקדוטה מעניינת שקשורה בסטניסלאס ואוורינקה, הזוכה הטרי באליפות אוסטרליה. מתברר שעל היד שלו מקועקע ציטוט של הסופר והמחזאי האירי סמואל בקט ("מחכים לגודו"):

"Ever tried. Ever failed. No matter. Try Again.

Fail again. Fail better." 

לא הכרתי לפני כן את הציטוט הזה של בקט ומאוד התרגשתי כשנחשפתי אליו השבוע לראשונה. הוא נגע בי במקום עמוק והזכיר לי, אסוציאטיבית, את הציטוט המוכר של ר' נחמן מברסלב: "אין שום ייאוש בעולם כלל".

ביסוד שני המימרות האלה עומדת, לעניות דעתי, התפיסה שלפיה לא התוצאה הסופית היא העיקר, אם בכלל, אלא הדרך.

בקט אומר: אם ניסת ונכשלת, טוב. ניסית שוב ונכשלת שוב? עוד יותר טוב. למה? כי הכישלון עצמו לא משמעותי. מה שמשמעותי הוא הדרך. והדרך אל הכישלון השני הייתה ארוכה יותר וקשה יותר. ולכן גם הכישלון הזה הוא טוב יותר.

לא כישלון "פחות גרוע", אלא כישלון "טוב". במילים אחרות, הכישלון הזה הוא בעצם הצלחה.

ר' נחמן אומר: אין דבר כזה ייאוש בעצם. כי מה הוא ייאוש? ייאוש הוא מצב של חוסר אונים והשלמה עם אי יכולת להשיג או להגשים יעד מסוים. ייאוש הוא ויתור.

כעת, האם סובר ר' נחמן שאדם יכול להשיג כל דבר שירצה אם רק ינסה חזק מספיק? שבידו לממש את כל תאוותיו, חלומותיו ושגיונותיו?

מי שמכיר את הגותו של ר' נחמן יודע עד כמה הוא היה ריאליסט. ועד כמה הכיר בקושי הגדול שכרוך בקיום האנושי הבלתי מספק מתוקף הווייתו.

אלא מאי? שאם אתה מבין ומקבל שהדרך היא העיקר ולא המטרה, אזי אתה גם שולל את האפשרות להתייאש.

כי את המטרה אולי לא תשיג, אבל לעולם שמורה לך האפשרות להיכשל שוב. להיכשל טוב יותר.

כעת, מה לואוורינקה ולאקזיסטנציאליזם של בקט, ובעקיפין גם לזה של ר' נחמן?

הוא אמר משהו מעניין אחרי המשחק, משהו על זה שהוא ידע שזו אולי הפעם היחידה שבא תינתן לו האפשרות לזכות בטורניר גראנד סלאם.

ואתה חושב על זה שכעת על מה יש לו להמשיך לשחק?

יותר מזה, אם מראש סבר שהסיכוי שיגיע לפסגת הענף נמוך מאוד, מה הניע אותו להמשיך להתאמן, להתאמץ, לנסות?

השאיפה להיכשל טוב יותר.

נכון, גם להיות עשר או עשרים בעולם, ואפילו מאה בעולם, זה לא רע בכלל. ויש וודאי עבודות מתסכלות יותר ומתגמלות פחות.

אבל אדם, בטח ספורטאי תחרותי, שואף להגיע לפסגה.

אז מה מניע את הואוורינקות האלה? אלה שאולי אף פעם לא יזכו בגראנד סלאם, או במדליה אולימפית, או בחוזה בקבוצה גדולה.

אין לי מושג.

אבל יש לי, בזכות הציטוט הזה של בקט, מעט מושג על מה שמניע אותו.

על הדרך.

*

ברשותכם, משהו אישי.

בליל השבת האחרונה הפכה אחותי היקרה והאהובה עלי עד מאוד לאמא.

אחותי ואני דומים בדברים רבים, אבל שונים באחרים.

אני מאז ומעולם הייתי האיש של הפנטזיות והתכניות הגדולות, זה "שנלחם בטחנות רוח" כמו שתמיד אמרה לי. היא נטועה הרבה יותר בקרקע. לה תמיד הייתה את היכולת למצוא את האושר בדברים, לכאורה, הפשוטים.

היא אמנם צעירה ממני במספר שנים, אבל תמיד קראתי לה אחותי הגדולה. גדולה ממני בתבונה. וככל שאני מתבגר יותר אני מבין עד כמה צדקה היא בדרכה.

שהיכולת להיות מאושר טמונה ביכולת ליהנות מהדרך, מהדברים הקטנים, הפשוטים לכאורה, שאתה עובר לידם ומזלזל. מפרי או ירק טרי. מקרן שמש. חיוך של ילד.

לא היה רגע שלם יותר לו הייתי עד מזה בו הבטתי בה לראשונה אוחזת בבנה בכורה.

אז זה מוקדש לך, אחותי היקרה,

תודה לך שאת לי, צל עץ ביום שרב, אור ירח בליל חשיכה

ותמר בכל יום.

ARVE Error: no video ID set