"הניצחון" בסכנין חשף את כל החולאים של בית"ר, שאיכשהו (בזכות הליגה העלובה)
עד עכשיו היא הצליחה להסתיר:
א. מנהיגות- במילה אחת: אין.
איפה היו עידן טל, זנדברג, אלברמן ואפילו ברוכיאן ובן-שושן בתחילת המחצית השנייה כשסכנין התעוררה? למה אף אחד לא לקח את המשחק עליו, החזיק בכדור והוריד את הלחץ מההגנה?
ב. נשמה- כנ"ל.
כבר עונה שנייה שאני מתהלך בתחושה ששחקנים אצלנו עושים טובה שהם משחקים, באים "לעבודה" ולא "לעבוד". הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו זוכים באליפויות גורמת לשחקנים העצלים ממילא להתאמץ עוד פחות שהרי ממילא תמיד יהיה מישהו שיתפוס יום ובהברקה אחת או שניים ינצח את המשחק- אז נכון שבליגה בד"כ זה מספיק אבל אותי כאוהד זה ממש לא מספק. לא ייתכן מצב שבו 120 דקות סכנין תהיה ראשונה לכל כדור, כל כדור 50:50 ואפילו 60:40 או 70:30 נגמר ברגליים שלה ובהתקפה מתפרצת. בכלל, חוץ מאלברמן אין אף שחקן בבית"ר שאפשר להגיד עליו שעשה התקדמות משמעותית העונה, שהוסיף איזשהו ממד חדש למשחק שלו. זו לא רק חוסר אכפתיות זו גם חוסר מקצוענות.
ג. ספסל- תופעה שמשום מה (כנראה גם על זה הליגה כיסתה) שמתי אליה לב רק שלשום. לבית"ר אין בסגל כיום אף שחקן שיכול לעלות מהספסל ולשנות מומנטום של משחק. אבירם ברוכיאן היה עושה את זה מצויין אבל מאז שעלה (בצדק) להרכב אין מישהו בתפקיד הזה. טוטו תמוז עושה טובה שבכלל נושם (ביזיון שמאמן צריך לצעוק לשחקן צעיר עשר דקות אחרי שנכנס שירוץ), ויסה עדיין לא התאקלם (אבל שווה לתת לו את הזמן) וחן עזריאל הוא חלוץ מטרה וזה תפקיד שממנו קשה לשנות משחק.
ד. הגנה- יואב זיו הוא שחקן אגף נפלא אבל הוא בשום פנים ואופן לא מגן ברמה מתבקשת לקבוצה כמו בית"ר. נכון שמאור בוזגלו פירפר, ועוד יפרפר, רבים וטובים מזיו אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שכל פעם שזיו פוגש באגף שלו, אם זה בבית"ר או בנבחרת, שחקן עם טכניקה ומהירות גבוהים מהממוצע הוא מאבד את הצפון. בשלב מסויים אלבארז היה צריך לעשות את כל הדרך מהאגף שלו בכדי לשים איתו יד (או רגל בעצם) בסגירה על בוזגלו. גם אצל גרשון ובנאדו, למרות הרמה הסולידית יחסית שהם מפגינים לאורך העונה, נחשף חיסרון אחד בולט שאם לא קאלה (דווקא הוא…) היה עולה לנו ביוקר- כדורי גובה, כל קרן או הגבהה לרחבה ממצב נייח היו שלושת רבעי גול, באירופה על הדברים אלה משלמים במזומן (ועוד ביורו).