בסוף השבוע האחרון התוודעתי לחדשות שהעציבו אותי מאוד: 'שם-המשחק', מגזין הספורט היחיד בארץ נסגר באופן סופי אחרי ארבע-עשרה שנות פעילות.
מאז שלמדתי אל"ף בי"ת (ואולי אפילו לפני) הייתי צרכן אובססיבי של עיתונות ספורט. כשאמא שלי רצתה פעם אחת להעניש אותי על זה שאני מזלזל בלימודים היא לא קנתה עיתון במשך שבוע. העונש היה כל-כל אפקטיבי שלימים הפכתי לסטונדנט לתואר שלישי באוניברסיטה.
בגליון הראשון של 'שם-המשחק' נתקלתי כשהוא חולק בחינם במשחק הראשון של הפועל ירושלים במלחה בעונת 1995/96. מאז תרבות צריכת עיתונות הספורט שלי השתנתה לתמיד. הפכתי למנוי קבוע של המגזין ולא פספסתי גליון אחד. במהלך השירות הצבאי ההורים היו שולחים בחבילה לבסיס את הגליון החדש, ואפילו כשעברתי להתגורר בחו"ל המשכתי (למרות אופרציה מסובכת למדי) להיות מנוי על העיתון. כשהיה מגיע, לרוב באיחור של כמעט חודש, הייתי פותח את עטיפת הנליון בהתרגשות ובולע בשקיקה כל מילה.
בגלל שהציע זוויות הסתכלות שונות ומיוחדות על ספורט 'שם-המשחק' היה עבורי מקור ידע בלתי נדלה לא רק לספורט, אלא גם לתחומים כמו חברה, תרבות ופוליטיקה. בכל גליון התפאלתי מחדש ושאבתי הנאה צרופה מהכתבות המרתקות, הכתיבה האינטלגנטית והשנונה והעושר והגיוון בתכנים. הצורה שבה אני כותב היום על ספורט הושפעה באופן ישיר מ'שם-המשחק' וקוראיי הקבועים שמכירים את המגזין יכולים אולי לזהות בטקסטים שלי את ההשפעות של כותבים נהדרים שכתבו שם במהלך השנים כמו אורי שרצקי (עורך המגזין), רונן דורפן, דוד פרנקל, חמי אוזן, שאול אדר, אודי הירש ועוד רבים וטובים. שלא לדבר על כותבים בעלי שם מחו"ל כמו סיימון קופר, פיל בול ואולריך הסה-ליכטנברג.
אם לגלות כאן סוד קטן, תמיד היה לי חלום לכתוב יום אחד ב'שם-המשחק'. ראיתי בזה את פסגת שאיפותיי המקצועיות בתחום כתיבת הספורט.
למעשה, כתבתי פעם אחת ב'שם-המשחק'. קוראי המגזין הקבועים וודאי זוכרים שבעבר נהוג היה לפרסם שם מכתבים למערכת ותקופה מסויימת אפילו חולק פרס ל'מכתב החודש' – אני זוכר היטב את היום שבו אחותי רצה אלי בהתרגשות עם הגליון החדש וסיפרה לי ששמי מופיע כ'מכתב החודש' (כתבתי משהו על כדורגל ישראלי, אני אנסה למצוא אותו ולהעלות כאן בהזדמנות קרובה) מייד חטפתי מידיה את הגליון וכשראיתי את שמי שחור על גבי לבן התמלאתי בגאווה עצומה.
כדי לקבל את הפרס הוזמנתי למערכת העיתון בבית מעריב, שם פגשתי את העורך אורי שרצקי, שהיה חביב ואדיב למרות שאנחנו אוהדים את הקבוצות משני עברי הכביש בירושלים. הוא נתן לי את הפרס- ערכת טיפוח לגבר של אדידס- שעד היום אני שומר את הבושם מתוכה ומקפיד להשתמש בו רק באירועים מיוחדים . אורי עשה לי סיבוב במערכת ואני התרגשתי כמו ילד קטן לראות היכן מפיקים את פיסת הנייר שעושה לי כיף גדול כל חודש מחדש.
הוידאו הרג את הרדיו והאינטרנט הרג את העיתון. הרשת נגישה, יעילה ומתעדכנת כל דקה אבל אין תחליף לחוויה של דפדוף בדפי הכרומו הצבעוניים. אני אישית מעדיף עשרות מונים את הקריאה בעיתון מנייר על פני קריאה על מסך המחשב- הקריאה בעיתון נעשית הרבה יותר בנחת וביישוב דעת ואילו קריאה באינטרנט היא משהו, שלי אישית לפחות, קשה מאוד באמת להתרכז בו ולהנות ממנו.
וזה, כמובן, מתווסף לתכנים מסוג ואיכות שכבר נתקשה מאוד למצוא, אפילו בעידן האינטרנט. אני מבין שניתן למצוא חלק מהכתבות של עיתנואים מחו"ל שהתפרסמו ב'שם-המשחק' באתרים של מגזינים בינלאומיים, אבל באנגלית זה לא אותו דבר. שלא לדבר על איפה נמצא מעכשיו כתיבה איכותית על ספורט ישראלי- ראיונות עומק מרתקים עם מאור מליקסון, מומי זעפרן ואפי בירנבוים?
למרות שידעתי שהיום הזה יגיע במוקדם או במאוחר, במיוחד שראיתי את כמות העמודים יורדת מחודש לחודש, אני עדיין עצוב מאוד לשמוע על סגירתו הסופית של העיתון שלא יכל להתחרות יותר כנראה בתכני החינם המוצעים באינטרנט ושואבים את תקציבי הפרסום.
יש לא מעט כותבים מוכשרים מאוד על ספורט בארץ ויש קהל לכתיבה כזו, לא גדול, אבל יש. אני אישית מוכן לשלם מחיר כפול על מנוי למגזין מסוגו של 'שם-המשחק' בכדי שלא יהיה תלוי בחסדי המפרסם. מבמה צנועה זו אני קורא למי שהדבר בידו להרים את הכפפה.
מי יודע, אולי אפילו יתנו לי לכתוב שם יום אחד…
נתגעגע. 'שם-המשחק' (וגם את הקונספט הזה של תיוג תמונות למדתי משם..)
רקוויאם.
אני קורא נלהב של "שם המשחק". אני עד היום זוכר (או נדמה לי שאני זוכר) את הגיליון הראשון שקניתי, עם רונן חרזי (במדי קבוצתו הטורקית בורסאספור) על השער. מאז עשיתי שנה אחת מנוי, והתאהבתי. "שם המשחק" היא בעיניי הגרסה המודפסת לאולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט (ולא סתם מודי קרא קריאה נרגשת בסיומה של "חי משבת" להחייאת העיתון) – שניהם מייצגים ראייה אחרת של סיקור עולם הספורט, רחוקה מהצעקנות והפופוליזם של מדורי הספורט היומיים בעיתונים הגדולים – יותר הומור, יותר רגש, מה שאתה לא מקבל בד"כ בידיעות, במעריב או ב-ONE. (והגיליון ששמת את שערו הוא אחד המוצלחים שאני זוכר, כולל כתבה מרתקת על ימיו האחרונים של מוריניו, או ראיון אדיר עם צביקה שרף טרם העונה השחונה שלו עם קטש במכבי)
רגע קטן של גאווה גם לי יש, אם כי הרבה פחות גדול משלך איציק (וכנראה שגם בצדק). גיליון שתמיד חיכיתי לו היה בד"כ הגיליון של יוני, שם היה סיכום עונת הכדורגל, שבו ניתנה זכות הדיבור לאוהדים. הועלה שאלון לאינטרנט, והיית צריך לענות, לשלוח חזרה והתשובות המוצלחות ביותר פורסמו. בגיליון סיכום עונת 2007/8, זכיתי שיופיעו כמה ציטוטים שלי (!!!!) – כולל תשובה אחת, שפורסמה כמעט מראשיתה ועד סופה. היו צמרמורות עונג, לא אכחיש. עשיתי משהו בחיי!
לא מזמן סידרתי מחדש את החדר, ריעננתי את המדפים ומצאתי כמה גיליונות ישנים של "שם המשחק". מיד שמתי אותם בצד. יש דברים שלא נוגעים בהם, אמרתי לעצמי. בטח לא זורקים.
בהתחלה לא ידעתי ש"שם המשחק" נסגר. חיפשתי את הגיליון של מרץ בסטימצקי, ולא מצאתי. מוזר, חשבתי לעצמי, כבר התשיעי בחודש. רק כשחזרתי הביתה ופתחתי אינטרנט, קראתי ש"שם המשחק" נסגר.
עצוב.
אבישי, אני נהגתי לשמור כל גליון של שם המשחק אבל לפני שנסעתי לחו"ל הייתי חייב בכאב גדול לוותר על האוסף כי פשוט כבר לא היה מקום בבית. שמרתי בכל זאת מס' גליונות מיוחדים בעיני (כולל זה הנפלא שאחרי הגמר הגדול באיסטנבול)- דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיע לארץ השבוע זה לשים אותם בכספת!
אני שומע על זה ממך פעם ראשונה. כמו אבישי, לא הבנתי למה הפסקתי לקבל את העיתון…
מאד עצוב. הייתי מנוי מאחד הגליונות הראשונים. עיתון שהוא פשוט חגיגה לכל אוהד ספורט. מצאתי את עצמי קורא על כדורסל, בייסבול, קריקט ועוד מקצועות שמעולם לא התעניינתי בהם, בעיקר בגלל הכתיבה המשובחת. המון גליונות עוד שמורים אצלי בבית. כמובן גם שרוב הפוסטרים, שלצערי הופסקו בשנים האחרונות.
הנה וידוי קטן: יש לי חלום (שאולי יתגשם פעם…) שיום אחד יהיה לי בית מספיק גדול, שאוכל לקחת חדר אחד בו ולצפות את הקירות בפוסטרים של "שם המשחק"… כולם עוד שמורים אצלי, מחכים לקיר שיוציא אותם לאור…
מדכא. מעבר לעובדה שזה היה כתב עת ראוי, מעניין, אינטליגנטי אשר כפי שציינת הוביל את הקוראים לעולמות רבים מעבר לעולם הכדורגל, יש משהו עצוב בעובדה שלאחר סגרתו של "שם המשחק" אין כיום בישראל כתב עת מקצועי, מקיף ומשכיל בתחום הספורט ככלל וביחס לכדורגל בפרט.
שיקוף של מצב הספורט והכדורגל בארץ בזעיר אנפין?
חבל.
מבחינה עיתונאית, העיתון הזה לא הביא את האקסטרה. כמובן שבנוף הצחיח של תקשורת הספורט בישראל הוא היה משהו כמו זן נכחד, אבל עדיין בשורה התחתונה, לא מספיק טוב. הכתבות המתורגמות היו נהדרות, אבל הכתבות המקוריות לקו בחסר, לא היה בהן משהו שיהפוך את העיתון מטוב למצוין. אני לא חושב שבגלל זה הוא נסגר, אבל יכול להיות שזה היה עוזר. אולי עכשיו יקום משהו חדש שימלא את החלל.