קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי

Lonely Planet (העולם, ערב 2010)

ערב שנת 2010 ונדמה שאנו חיים בעולם מפחיד פחות אבל, למרבה האירוניה, אנחנו פוחדים יותר.

לעומת המאה ה-20, שהייתה המאה האלימה ביותר בהיסטוריה המודרנית, המאה ה-21, נראית, לפחות כעת, כמאה שבה זוועות כמו אלו שהביאו לעולם הנאציזם, הפאשיזם והקומוניזם לא סבירים להתרחש. נכון ישנו איום חדש- הטרור העולמי- אבל עם כל הסכנות הכרוכות בו לא מדובר באיום קיומי על שלום העולם בממדים שהציבה למשל גרמניה הנאצית בחצי הראשון של המאה הקודמת. בנוסף, התקדמות הטכנולוגיה, המדע והרפואה האריכו את חיי האדם ומצאו תרופה וחיסון למחלות רבות שהיו חשוכות מרפא בדורות הקודמים.

ועדיין, נדמה שאנשים במאה ה-21 חיים בתחושה של חוסר ביטחון קיומי בסיסי.

בכדי להבין את הסיבות לכך יש להתבונן בשני תהליכים חברתיים בולטים שראשיתם עוד במאה הקודמת אבל בעשור האחרון צברו תאוצה מוגברת:

הראשון הוא תהליך כלכלי: כלכלת השוק-החופשי- הקפיטליזם- ששמטה את את הקרקע מתחת לביטחון הכלכלי של הפרט. נכון שרוב האנשים בעולם המערבי חיים כיום בתנאי מחייה טובים יותר משהיו להם אי פעם בעבר, אלא שנדמה שכל זה הוא 'על תנאי'. מכיוון שמוסדות כמו ארגוני עובדים או קביעות בעבודה כמעט ופסו מן העולם והוחלפו בידי סוכנויות עבדים מודרניות- חברות כח-אדם, יכול גם מי ששירת בנאמנות ומסירות מקום עבודה במשך שנים ארוכות למצוא עצמו נזרק לכלבים ברגע שהוא הופך ל"לא פרודוקטיבי" מספיק. לא רק זה, גם הסוחר העצמאי יכול למצוא עצמו מול שוקת שבורה ביום בהיר אחד במידה וקוארפרטיב גדול מגלה פתאום עניין בשטח הקימעונאות שלו ומעמיד אותו בפני תחרות שאין לו הכלים להתמודד איתה.

התהליך השני הוא תרבותי: הפוסט-מודרניזם שמבקש לפרק את המסגרות שסיפקו לאדם תחושת בטחון ושייכות מקדמא דנא. ערב שנת 2010 והמשפחה היא סוג של פאסה, מוסד הנישואים נמצא תחת מתקפה של כאלה שרואים בו כפייה חברתית ומפקפקים בנחיצותו (ומציעים במקום, מה שהם מכנים בטעות "אהבה חופשית", שאינה אלא השתעבדות ליצריו של האדם), ומעל לכל- הדת והלאומיות, שנתפסו כאחראיות העיקריות לזוועות שהתרחשו בדורות הקודמים (במידה רבה של צדק, אע"פ שהם עצמם היו קורבנות של אלה שעיוותו את משמעותם והשתמשו בהם בצורה צינית), והפכו במקרה הטוב לרעיונות ארכאיים שחלף זמנם ובמקרים רבים לשם נרדף לשמרנות ואפילו גזענות.

מי ששירת היטב את שני התהילכים האלה היא "הבשורה" הגדולה של העשור החולף- אמצעי התקשורת הבינאישית הטכנולוגיים שהחליפו את הקשר האנושי הבלתי אמצעי המוכר. עם הטלפונים הניידים שהביאו לעולם את בשורת האס.אמ.אסים והאינטרנט שהביא את האי-מייל, המסנג'רים למינם, והפייסבוק ודומיו הרשתות החברתיות, העולם החברתי שלנו שינה פניו מעולם שבו מתנהל בין בני האדם קשר בלתי מתווך של מפגשים פנים-אל-פנים לעולם וירטואלי נעדר פנים ושמות.

מי שהרוויחו הכי הרבה מהעולם החדש הזה היו שני התהליכים שהזכרנו. ראשית, הקפטליזם, שעולם גלובאלי נעדר פנים וחסר גיוון של טעמים והעדפות משרת היטב את האינטרסים שלו למכור את אותו ג'ינס ואותו טלפון נייד לאיש העסקים בניו-יורק ולנערה בהודו. שנית, הפוסט-מודרנה, שחברה מנוכרת ומבודלת היא קרקע פורייה להפצת הרעיונות שלה לפיהן האדם לא זקוק יותר למסגרות החברתיות המסורתיות.

מראשית דרכה של הפסיכולוגיה כמדע שמבקש להסביר התנהגות ומוטיבציה אנושית היא החזיקה בסברה שבכדי למצוא משמעות ולהחזיק תחשות ביטחון בקיומו השברירי והארעי האדם זקוק לקשר- ג'ון בולבי דיבר על הקשר ההתקשרותי (Attachment) בין שני בני-אדם (תינוק-אם, בני זוג, חברים) וקארל יונג דיבר על הצורך האנושי להתקשר לרעיונות מופשטים גדולים מאיתנו כמו תרבות, דת ולאום.

ערב שנת 2010 והחסך הגדול ביותר של האדם הוא בדיוק במקום הזה- הקשר- החיבור בינו לבין העולם שסביבו. בהתאם לכך העלייה המטאורית בעולם המערבי בשיעורי הדיכאון והחרדה- תופעות דחק פסיכולוגיות שמתפרצות בדיוק על הרקע הזה של חוסר ביטחון וחוסר משמעות בחיים.

הסוציולוג הגרמני אולריך בק הגדיר את החברה שאנו חיים בה כיום כ"חברת סיכון"- עולם שיש בו תחושה סובייקטיבית של פחד גם אם אין לו הסבר רציונלי. כך יוצא שהאדם מתהלך בעולם בתחושה שאסון גדול ממשמש ובא, גם אם הוא לא בדיוק יודע להגיד מהיכן. גם הנשק של המאה ה- 21, הטרור, משתלב היטב בתחושה הזו- איום שאין לו שם ופנים והוא יכול להכות בכל מקום ובכל זמן.

לדעתי, לפחות, השיעור המרכזי שלנו מהעשור היוצא צריך להיות שעם כל הכבוד לטכנולגיה ולמדע אין תחליף לאמצעים המסורתיים שבאמצעותם נאחז האדם בעולם.

אמת שהטכנלוגיה יכולה לשפר את חיינו ולעשות אותם נוחים יותר, אבל היא לא יכולה להחליף את בן-האדם. את הפנים, הריח והטעם, היכולת לחבק ולנשק, לשם יד על הכתף. גם כלכלת השוק החופשי יכולה לפתוח אפשרויות חדשות להתעשר, אבל שוק חופשי בלי האיזונים והבלמים של מדינת הרווחה סופו שיוביל לקריסה כלכלית. וכמובן שלביקורת חברתית יש חשיבות רבה וגם תועלת עבור כאלה שלא מוצאים משמעות במסגרות שבהן הם חיים, אבל היא לא יכולה רק לפרק, הם צריכה גם להציע מסגרת חלופית.

העשור האחרון סיפק לנו שיעור חשוב בכך שאין תחליף לצורך האנושי הבסיסי בקשר. בסופו של דבר אדם לא יכול להיות תלוש, הוא לא יכול להישען רק על עצמו ולהיות עסוק באובססיביות רק בעצמו. כמו שאלוקים הבין כבר ביום השישי לבריאת העולם: "לא טוב היות האדם לבדו". אפילו לא בגן-עדן.

________________

אני רוצה לסיים עם הבחירה שלי לשיר העשור: 'The Blower's Daughter' של דמייאן רייס.

השיר מדבר על אהבה לא ממומשת של הזמר ל-, כמה מקסים, בתו של מורה הקלרינט שלו (ומכאן שמו-'בתו של הנושף'). השיר מדבר אמנם על חוויה פרטית של הכותב עצמו אבל גם מצליח לדעתי לבטא היטב את התחושה הקיומית הבסיסית שאנו מתהלכים איתה כיום- התחושה ש"כאילו" הכל בסדר אבל משהו עמוק ובסיסי בכל זאת חסר.

בחרתי את השיר בגלל שיש בו לטעמי השילוב האידיאלי בין מילים שנוגעות, מנגינה שכאילו ירדה לעולם בדיוק בשביל אותם מילים וביצוע מדהים שרק מבצע אירי, וודאי כשהוא שר על חוויה אישית כל-כך, יכול להציע.

השיר יצא לראשונה באלבום של רייס 'O' ב- 2001 אבל לא זכה לתשומת לב מיוחדת עד שהופיע כשיר הנושא של הסרט שיצא ב- 2004 בכיכובן של נטלי פורטמן וג'וליה רוברטס- בעצמו אחד הסרטים המרגשים של העשור- 'קרוב יותר'.

ובמילים האלה אני רוצה לסיים ולאחל שהעשור הבא יהיה, בדיוק כך, קרוביותר.

והנה מס' ביצועים נוספים מקסימים בעיני לשיר:

ביצוע אקוסטי של דמייאן רייס עצמו:

ביצוע של המקהלה הבלגית- 'סקאלה':

ביצוע בפורטוגזית(!) של הצמד הברזילאי אנה קארולינה וסאו זו'רז'ה:

3 תגובות על “Lonely Planet (העולם, ערב 2010)”

איציק – קודם כל , פוסט עמוק ומרשים .
ציינת מספר נק' נכונות מאד לטעמי . חוסר הנוחות הזו והחשש שמשהו יכול לקרות כל רגע , היעדר הביטחון הכלכלי , ההסתגרות בתוך תאים קטנים וההתעסקות בעצמי ובפרט .
אני חושש שזה רק ילך ויחמיר או לפחות לא ישתפר .
לגבי שיר העשור – אני בוחר ב"YELLOW" של קולדפליי שיצא עוד לפני שהם הפכו ללהקה הגדולה בעולם וגרמה להרבה אנשים לפתח אליה אלרגיה משום מה .
העשור הזה היה חלש מאד מבחינה מוסיקלית ( לפחות המיינסטרים ) והמצעד של גלגל"צ מייצג את הקביעה הזו נאמנה .

מתי, מה יהיה עם הפסימיות :)
למרות שיש מגמות שליליות בחברה כיום, כפי שתיארתי בפוסט, אני מאמין שדברים יכולים להשתנות לטובה. לפחות בארץ אני מזהה מודעות הולכת וגוברת למחיר שאנחנו משלמים בעבור החיים הנוחים ובהתאם לכך תהיליכי ריאקציה. למשל התקרבות לדת, לאו דווקא במובן המוכר של חזרה בתשובה והפיכה לחרדים אלא יותר במובן הרוחני והכנסת היהדות לחיים כמקור לאותה השראה ומשמעות שתרבות הצריכה נכשלת לספק. אולי הביטוי החזק ביותר לכך הוא במוזיקה- בשנים האחרונות יש מבול של אלבומים מאומני מיינסטרים הנחשבים ביותר שמלאים בציטוטים מהמקורות ובטקסטים אישיים מרגשים שעוסקים במערכת היחסים עם אלוהים. אביתר בנאי האחרון הוא דוגמא מצויית אחת מני רבים לכך.

אני דווקא כן חושב שהיתה המון מוזיקה מצויינת בעשור האחרון רק שהיא לא קיבלה ביטוי במצעדי העשור למינהם. אפילו כאן בבריטניה מצעד העשור היה נוראי וכל העשירייה הראשונה הייתה מלאה בקאברים של בוגרי כוכב נולד המקומי. למשל לשיר העשור נבחר- Will Young – Anything is Poiblle- שיר שלא הכרתי בכלל.
נדמה לי שהמצעדים במתכונתם הנוכחית פשטו רגל ואולי צריך לחשוב על שיטת בחירה אחרת כמו למשל דירוג של פאנל מומחים והמוזיקאים בעצמם כמו שעושים בבחירת כדורגלן השנה.
Yellow שיר נפלא ובטח ראוי יותר מהזוועתון של Red Hot Chilli Peppers שנבחר, למרות שלדעתי לקולפליי היו שירים אפילו טובים ממנו כמוTalk , The Scientistוכמובן Trublle הקלאסי.

איציק – מקווה שמתישהוא הפסימיות תתחלף באופטימיות …יש ימים שאני יותר אופטימי אבל עדיין חושב שאיבדנו הרבה דברים טובים בעשרים השנים האחרונות . אני מקבל את זה בטבעיות ואתה כתבת בדיוק על הדברים הללו .
אביתר בנאי הוא אור ייחודי באפלה ואל תשכח שהוא נמצא בתוך תהליך עמוק של חזרה בתשובה .
אני יותר התייחסתי למוזיקה לועזית למרות שגם אצלנו יש שליטה של בוגרי כוכב נולד ורימון למינהם ( כל אסכולת קרן פלס / מירי מסיקה וכו' שאני לא יכול לסבול ) . דווקא נינט עשתה צעד די אמיץ והוציאה דיסק שונה .
לגבי קולדפליי – אני אוהב עוד לא מעט שירים שלהם ובינהם השלושה שציינת . את Trublle אהבתי בטירוף כשהוא יצא . הם לא היו ידועים אז והתקשרתי לכמה חברים לספר להם על הלהקה החדשה הזו עם השיר המדהים הזה . הוא בהחלט גם ברשימת שירי העשור שלי . אהבתי אותם יותר לפני שהם היו כאלו גדולים אבל אם הם יגיעו לארץ , אני אשלם כל סכום להופעה שלהם ואקח איתי את שני הילדים .
הבן שלי בחר ב The Scientist כשיר העשור ואני מוצא את הנושא הזה ככייפי כשאני בגיל 42 עוד מעט והבן שלי שהוא בן 15.5 מתדיינים בנושא מצעד העשור וההשוואות לעשורים הקודמים .

סגור לתגובות.