המקרה המוזר של תיירי הנרי בשעת לילה מאוחרת

אם מנתקים לרגע את שאלת המוסריות ממקרה "יד האלוהים 2" של תיירי הנרי (ובמבחינה מוסרית אין כלל שאלה- מדובר ברמאות) חייבים להודות שהיה במעשה של הנרי במובן מסויים גם משהו מאוד מקסים.

תיירי הנרי הוא גאון. וגאונות משמעותה היכולת לחשוב ולראות דברים שאחרים לא יכולים לראות, להגות רעיונות שלא יעלו כלל על דעתו של אדם מן השורה. אולי השער שהכי זכור לי מתיירי הנרי הוא דווקא מן הפחות מפורסמים שלו- במשחק גביע נגד ליברפול בינואר 2007- הכדור עמד לצאת לחוץ לא רחוק מדגל הקרן בחצי המגרש של ליברפול כששום שחקן של ארסנל לא בסביבה ושחקני ההגנה נותנים לו להתגלגל בנוחות לאיטו. אף אחד מבין עשרים ושניים השחקנים על המגרש, ארבעים אלף הצופים באצטדיון או המליונים שראו את המשחק בטלוויזיה לא העלה על דעתו במחשבה הפרועה ביותר שתוך פחות מעשר שניות הכדור הטועה הזה שנמצא בדרך לשום מקום יפרפר ברשת של שוער ליברפול דאז יז'י דודק.

אף אחד חוץ מתיירי הנרי כמובן. כי תיירי הנרי הוא לא "אך אחד אחר". הוא לא חושב ורואה את המשחק כמו כל "אחד אחר".

מי שצפה במשחק בין צרפת לאירלנד ביום רביעי האחרון בערב לא הבין ברגע הראשון על מה ולמה משתוללים השחקנים האירים מייד עם כיבוש השער של וויליאם גלאס. אולי אופסייד? גם הקוון והשופט הביטו אחד בשני במבוכה וניסו להבין מה לעזאזל הם פיספסו כאן. רק בהילוך החוזר היה אפשר להבחין בבירור מה עשה הממזר הקטן…

הצורה שבה כייס הנרי את האירים היתה בדיוק הצורה שבה הנרי עושה דברים- בערמומיות, עם המון תושייה ואלתור.

מעמדו של הנרי כאחד הגדולים ששיחקו את המשחק קובע כבר מזמן, אבל להיות מוזכר בנשימה אחת עם דייגו ארמנדו מראדונה זה משהו שגם תיירי הנרי לא זכה לו עדיין. עד יום רביעי בערב.

אז וודאי שמראדונה היה (וכנראה יהיה) רק אחד, אבל יש בכל זאת לא מעט דמיון בין השניים, גם מעבר לעובדה ששניהם שדדו נבחרות בריטיות ביד חזקה. כמו הנרי גם מראדונה עשה תמיד את הבלתי צפוי- הדבר האחרון בערך שכל אחד אחר היה חושב עליו. כן, גם לתת פליק קטן לכדור מעל פיטר שילטון.

הסופר האנגלי מארק האדון פרסם בשנת 2003 ספר שהיקנה לו שם עולמי ונקרא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת" ובו תיאר האדון את קורותיו של כריסטופר, נער בן- 15 הלוקה בתסמונת אספרגר. הספר הפך במהרה לרב מכר והעלה למודעות העולמית את "תסמונת האספרגר". אנשים הלוקים בתסמונת נוטים להתאפיין ברמת משכל גבוהה מאוד מהממוצע וביכולות קוגניטיביות יוצאות דופן, עד כדי כך שנוטים לייחס להם גאונות. מן הצד השני, אותם גאונים סובלים מבעייה תקשורתית ומיכולות חברתיות נמוכות- מאפיינים דומים לאלה הסובלים מאוטיזם.

כשמארק האדון תיאר בצורה עדינה ומלאת רגש את הקשיים איתם מתמודד אותו אחד הסובל מקיצוניות בולטת שכזו בין כישרון ייחודי בתחומים מסויימים ופיגור בתחומים אחרים קשה היה שלא להזדהות ולפתח סימפטיה עמקוה כלפי הילד כריסטופר וחבריו 'הגאונים'.

תיירי הנרי לא סובל חלילה מפיגור כלשהו, אבל חייבים להודות שיש לו נטייה לא לגמרי ברורה לקיצוניות: בין היכולת בארסנל ליכולת בנבחרת צרפת (ובעצם כל קבוצה שהיא לא ארסנל), בין משחק אחד למשנהו ואפילו בתוך המשחקים עצמם. לא פעם הוא נראה כעוד שחקן שלא ברור מה כל המהומה לגביו. עד שלפתע הוא צץ עם אחד מאותם מעשי גאונות שלו שגורמים לכל מי שהיה עד לכך למרוט שערותיו בתדהמה.

זהו עולמם הייחודי של הגאונים. פרצי הגאונות שלהם ספורדיים, לא סדורים ולעתים נדמה שהם בעצמם לא יודעים מתי ומהיכן יצוצו. לא פעם ניתן היה לראות את הנרי אחרי עוד אחד מהשערים "האלה" שלו מניד ראש מצד לצד בתימהון כאילו גם הוא עומד נדהם כאחד הצופים אל מול מה שעולל כרגע… הוא עצמו.

לא על הרבה דברים בחיי אני מביט אחורה בתחושת החמצה. אחד היחידים שבהם הוא זה שלא ראיתי יותר משחקים של תיירי הנרי.

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

19 Responses to המקרה המוזר של תיירי הנרי בשעת לילה מאוחרת

  1. מאת בני תבורי‏:

    איציק,
    אני מתנצל מראש על החירות שנטלתי והרשיתי לעצמי לערוך ניסוי קטן, רחוק מלהיות מדעי אבל היה נחוץ לי כדי לחדד את עמדתי.
    גזרתי קטע קצרצר מהפוסט שלך, ובמקום השם תיירי הנרי שיבצתי כמה שמות אחרים.
    למשל:
    "יעקב אלפרון הוא גאון. וגאונות משמעותה היכולת לחשוב ולראות דברים שאחרים לא יכולים לראות, להגות רעיונות שלא יעלו כלל על דעתו של אדם מן השורה."

    עוד דוגמא:
    "בועז יונה הוא גאון. וגאונות משמעותה היכולת לחשוב ולראות דברים שאחרים לא יכולים לראות, להגות רעיונות שלא יעלו כלל על דעתו של אדם מן השורה."

    ןכך הלאה.

    אינני מעלה על דעתי שאתה מקבל את מעשהו של הנרי או מצדיק אותו, ונכון אתה מציין כי מעשהו אינו מוסרי ומדובר ברמאות פר סיי. יחד עם זאת, ההקבלה שאתה עושה בינו לבין גאונות צורמת לי. עצם העובדה שמישהו עושה מעשה שאינו מקובל ואף אסור בחוק כדי להצליח, ותהא המטרה אשר תהא, פסול בעיני ללא כל קשר לרגעי קסם שלהם הוא אחראי.
    אינני רוצה למחזר שוב את טענותי כלפי מראדונה, ומבחינתי שני המקרים זהים, אני יוצא נגד מה שנתפס בעיני כסוג של גלוריפיקציה שנעשית במקרים דומים.
    כדורגל הוא משחק של אמוציות, משחקים אותו בני אדם ולא מכונות וכל תכליתו השגת המטרה. יחד עם זאת, קיימת בו מערכת מוסדרת ומקובלת של איזונים, הנשענת על מותר ואסור, עשה ואל תעשה וכנגדם מערכת סנקציות. נכון שתמיד יהיו מקצרי דרך. נכון שלעולם יהיו מי שיחפשו לעקוף את החוקים על מנת להקל את דרכם להשגת המטרה. תכניס למשבצת הזו רמאים מכל סוג, החל מאלה הגונבים כספם של אחרים דרך פריצה לביתם או סחיטה, עבור לנוכלים כדוגמת בועז יונה וכלה בעלוקות מסוג האלפרונים החיים בנינוחות על חשבון אחרים. לא בזיעתם, לא במאמציהם, אלא ביכולתם לצפצף על מוסכמות מקובלות, לדעת את החוק ולהתעלם ממנו ביודעין, להיישיר מבט ולירוק לנו בפרצוף.
    עצם העמדת הקריירה של הנרי כסוג של "אבל בכל זאת, תראו במי מדובר" כנגד מעשהו האחרון, מוקדמת מידי. במערכת המשפט נדונים קודם לכל חומר הראיות במטרה לזכות או להרשיע את הנאשם. טוב ליבו, השיגיו ומעשיו לטובת הקהילה באים אך ורק בשלב הטיעונים לעונש, לאחר שהורשע ודינו נגזר. הנרי לא יכול עדיין ליהנות מעוצמת התענוג שהקריירה שלו גרמה לכל כך הרבה אנשים, הוא צריך קודם כל להיות מובא לדין, לנמק את מעשהו ולחכות בהכנעה לפסק הדין – אשם, על פי הראיות המצולמות. אחר כך, יציגו באי כוחו את מגוון השערים המדהימים שלו ויבקשו רחמים.
    עוזי דן במאמר מצויין ב "הארץ" של אתמול, מציע עונש הולם. תמנע מהנרי ההשתתפות במונדיאל, אליו העלה את קבוצתו במו ידו…
    כריסטופר של מרק האדון, עורר בי חמלה ואהבה. מעשהו של הנרי מעורר בי בחילה. ההתייחסות למקרה שגרמה לי להניד ראשי בהסכמה מלאה היא דווקא זו של אריק קאנטונה: " "מה שהפתיע אותי יותר מכל זה לא כדור היד. הייתי המום מזה, שבסוף המשחק, לפני כל מצלמות הטלוויזיה, השחקן הזה (הנרי) הלך והתיישב לצד שחקן אירי כדי לנחם אותו, למרות שהוא עצמו דפק אותם שלוש דקות לפני כן. אם הייתי אירי, הוא לא היה שורד יותר משלוש שניות".

  2. מאת שלומית‏:

    מעניין אותי לדעת איך הגיבה העיתונות האנגלית למקרה (מעבר לפטריוטיזם הבריטי), ובעיקר איך הגיבה העיתונות מטעם של ארסנל. הנראי היה עבורם שיא ומודל של המשחק ההוגן לאורך שנים.
    ובנוסף, איך מגיבים האוהדים המקומיים (ושוב, בעיקר אלה של ארסנל)?

  3. מאת תומר‏:

    בני, אני חושב שהנקודה היא לא המעשה והעונש. כמו שאיציק כתב, את סוגית המוסריות כבר הכרענו. העניין הוא שאיך שאני לא מסתכל על זה אני מוצא בכל האירוע הזה משהו פשוט יפה. אריגיא כתב משהו בסגנון בפוסט הקודם, זה פשוט מדגים עד כמה הכדורגל הוא משחק ריאליסטי ואיזה עולם ומלואו יש במשחק הזה שרגע של חצי שניה משפיע על העולם כולו לכמה ימים. ניסיתי להסביר לחברתי, שמוצאה אירי, למה אירלנד לא תהיה במונדיאל ולא הצלחתי. היא טענה שזה נגד החוקים ואני צחקתי, כי היה כל כך הרבה היגיון במה שהיא אמרה ולא ניתן היה להסביר לה שכדורגל הוא משחק לא הגיוני, ההגיון הפשוט לא תופס בו. ומה שקאנטונה אמר זה גדול, אבל זו עוד המחשה ליופי של המחק ושל האירוע, הצביעות הזו יש בה משהו מאוד אמיתי.ראיתי שפדרר אמר שבטניס תמיד יודעים מי ניצח וזה לא תלוי בשופט. בכדורגל אין פדררים, כי טניס הוא לא כלכך אמיתי. את הריאליזים החזק הזה שאני מדבר עליו לא ניתן למצוא בטניס או כדורסל, רק בכדורגל.

  4. מאת בני תבורי‏:

    תומר,
    אני כנראה תמים ותלוש. אצלי הפייר פליי קדוש יותר מכל מטרה. אף פעם בחיי לא הצלחתי להתלהב ממעשי נוכלות. באותה חצי שנייה שהשפיעה על העולם כולו, מגולמות רמייה ואחיזת עיניים שיביאו למונדיאל את מי, שנכון לאותה שניה בדיוק, לא היה אמור להגיע לשם. אפשר תמיד ללכת בשיטה של בוא נקדש את זה. נסמם שחקני יריב, נשחד או נעוור את השופט, ננהג באלימות אולי נצליח לגרום ליריב לרפיון רגליים. מצטער, אני לא מצליח למצוא שום דבר יפה בעיוותים מהסוג הזה. מצד שני, זה כולה אני, אולי באמת אין סיבה להתרגש.

  5. מאת תומר‏:

    בני, בוא נבדיל בין סימום, שוחד ואלימות לבין רמאות שמתרחשת בתוך המשחק. זו רמאות אבל יש הבדל תהומי בינה לבין המקרים עליהם אתה מדבר, כי בין אם נרצה או לא נרצה היא פשוט חלק מהמשחק. איש לא ישאל את עצמו ברצינות האם היה מסמם שחקני יריב או לא, אבל לאחר המשחק כולנו שאלנו את עצמנו מה היינו עושים במקום הנרי. הצד המוסרי היה רוצה לומר שלא היינו מכייסים את האירים אבל בתור אוהדי כדורגל שיודעים שהשאיפה לניצחון לעיתים מתנגשת קלות עם הפייר פליי יכלנו להבין את הנרי. אני מבואס שהאירים לא עלו ונשדדו, אבל זה קסם המשחק שמאפשר לנו למצוא בתוכו את החיים. ההתנגשות המוסרית הזו לא שונה משום התנגשות מוסרית שאנו חווים ביום יום,בטח אם אנו עוסקים במקצוע תובעני ולכולנו יש את הנפילות שלנו, רק שאותנו לא מצלמים בעשרים מצלמות ומשדרים לכל העולם.

  6. מאת בני תבורי‏:

    מעריך את המאמצים שלך תומר, אבל אני לא מצליח להשתכנע. זה לא רק בגלל האירים שנשדדו ולא רק בגלל הנרי שאני לא ממש אוהב. זה פשוט מעוות לי את תפיסת העולם. אף פעם לא הלכתי בתלם וגם מהחניכים שלי בחברת הנוער בקיבוץ דרשתי לקחת אחריות על נקיון מגוריהם ולא לגנוב טרקטורים או לפרוץ לכלבו, למרות שאצל בני הקיבוץ בני גילם זה היה מאוד מקובל. אין כאן שאלה של מוסר נעלה או ערכי חינוך מיוחד, אלה פשוט אינסטינקטים שונים ואישיות לא מפותחת אצלי. איציק, כאיש מקצוע, יוכל להסביר את זה טוב ממני.

  7. מאת תומר‏:

    בני, קטונתי מלשכנע אותך. סתם נחמד להתפלפל.
    תנחומיי על השביעיה.

  8. מאת בני תבורי‏:

    אוי ואבוי, כתבתי והתפלפלתי כדי להסב את תשומת ליבך מהעיקר… :)

  9. שלומית,
    התקשורת הבריטית הגיבה כמו שניתן היה לצפות- היא כינתה את הנרי "נוכל", "רמאי", "גנב" ומה לא.. כל העיתונים התחרו בניהם מי יוצא בכותרת יותר סנסציונית. אין דבר שהבריטים אוהבים יותר מאשר להתהדר ב"עליונות המוסרית" שלהם ולהצטעף בפוזה של הקדושים המעונים.
    לגבי אוהדי ארסנל- לא יצא לי לשמוע או לקרוא תגובות שלהם. היחיד ששמעתי היה וונגר שכמובן יצא להגנת הנרי.
    מה שכן, תגובה מעניינת הגיע דווקא מכיוונו של רוי קין שיצא נגד "הבכיינות האירית":
    http://www.independent.co.uk/sport/football/internationals/keane-savages-mentally-weak-ireland-players-1824817.html

    בני ותומר,
    דיון מרתק. בני- תומר הביע את הצד שלי בנושא יותר טוב ממה שהייתי עושה בעצמי..

  10. מאת אריגיא‏:

    בחיי שניסיתי להתלהב, לסמפט, אבל כלום. אם נאמר שהנרי הוא גאון, והאמת שלפעמים נראה שמשתמשים במילה הזאת יותר מדי, אז גם אם הוא כן, גאון שמשתמש ביכולותיו כדי לרמות ולהשיג יתרון שלאחרים אין, הוא עדיין נוכל ולא משנה איך הופכים את זה.

    לדעתי השאלה הקשה יותר היא האם הנרי צריך להירשם בדפי ההיסטוריה כרמאי, או כמי שבאופן חד פעמי עשה דבר שלא ייעשה. מכיוון שהוא לא עשה לזכרוני עוד דברים כאלה בהיסטוריה שלו, מעניין אם באמת תידבק בו התדמית הזאת, ואם זה יהיה מוצדק.

    הפיתרון של הסאגה הזאת מבחינתי הוא רק אחד. ניצחון של אלג'יריה על צרפת במונדיאל (חוקי!) והשבת הכבוד האבוד של הקולוניות.

  11. אריגיא- יש רק בעייה אחת עם מה שאתה מציע- רובם המוחלט של שחקני צרפת, כולל הנרי, הם בעצמם ילידי (או בנים של) הקולוניות..

  12. מאת אריגיא‏:

    נכון, בגלל זה ההרגל המגונה הזה של שחקנים לנטוש את המדינה בה נולדו והתחנכו (מי שהספיק) וללכת לשחק עבור המדינה הכובשת עבור תהילה ופרסום, חייב להיפסק. הדרך לשם עוברת בניצחון כואב וצודק.

  13. "ההרגל המגונה הזה של שחקנים לנטוש את המדינה בה נולדו והתחנכו"
    זה תקף רק לשחקני כדורגל? :)

  14. מאת אריגיא‏:

    בכלל לא, זה נכון עבור כל מי שעובר לשחק עבור מי שכבש אותו. עכשיו אני מודה שאני קצת מרגיש לא נוח עם השירות הצבאי שלי במדי הצבא הציוני…

  15. מאת בני תבורי‏:

    לא לפני הרבה שנים, נבחרת בני המהגרים מהקולוניות שלבשו את מדי הטריקולור, הציגו במשך כמה שנים את הכדורגל היפה והמרגש בעולם עם זכיות רצופות במונדיאל ויורו. זה קרה מיד אחרי שילד יהודי מתולתל נעץ סיכה בנפיחות היהירה שלהם והראה להם איך עושים זאת נכון. מאז הפסיקו הקולוניות להוות גורם משפיע באיכות ועתה הם נזקקים לעזרים חיצוניים כדי להמשיך ולהפגין את הכדורגל המשעמם שלהם על מיטב הבמות בעולם. יוחזר הילד היהודי לאלתר!

  16. אריגיא,
    הייתכן שגם אותם בני קולניות ש"הצתרפתו" מרגישים את אותן תחושות כלפי מולדתן שלהם? הרי אף אחד לא אחד לא הכריח אותם לעזוב. להיפך, זה מן הסתם היה כרוך היה בלא מעט קשיים שהרי המדינה אליה עברו לא ידועה ב"הכנסת האורחים" שלה?

    בני,
    אני דווקא מתגעגע לצרפת של פאפאן וקנטונה…
    ובענייני דיומא- התבאסתי נורא על ההפסד המרגיז בלמבו-פילד אתמול..
    וגם- אלימלך הוא המלך?

  17. מאת אריגיא‏:

    אין לי מושג מה מרגישים בני הקולוניות, אבל אני נוטה להאמין שלפחות אצל רובם התהליך שבסופו של דבר עברו לשחק בנבחרת הכובשת הוא לא יותר מאופורטוניזם זול. זכותם המלאה לעשות כן, עובדה שאף אחד לא עצר בעדם, אבל באופן אישי אני מעריך הרבה יותר כאלה שנשארו נאמנים למקום בו הם גדלו, גם אם כמו שאמרנו פעם, זה סוג של אידיאולוגיה שהם נאלצו להקריב עבורה.

    כל הנבחרות המערב אירופיות שהחזיקו קולוניות, ובכדורגל המקרים הכי מעניינים מבחינתי הם צרפת והולנד, פשוט נמצאים עבורי תחת אותה קטגוריה של "עושק המקומיים ולקיחת אוצרות הטבע שלהם". לשכנע שחקני כדורגל לבוא לשחק אצלך זה קצת כמו לקחת את היהלומים. עבור מי שכבר נולד במדינה הכובשת זה יותר מורכב כי זה המקום שהוא גדל בו (ולכן מבחינתי זידאן היה מייצג של מארסיי והסיפור של המהגרים משם בצרפת) אבל שחקנים שלא נולדו בצרפת ועברו בגיל מבוגר, הם לא ממש דמויות ראויות להערצה בעיניי.

  18. מסכים עם כל מילה, אריגיא.
    אתה יודע היטב את דעתי לגבי חובתו של אדם למולדתו. בכל תחום, לא רק בכדורגל.

  19. מאת בני תבורי‏:

    איציק,

    תאר לעצמך שגם אני התבאסתי, אני לא ממליץ לך להסתכל על הסטטיסטיקה של המשחק, תאבד את התיאבון לשבועיים.

    באשר לאלימלך, הסיפור שמסתובב עכשיו במלאבס מדבר על מערכת יחסים עכורה מאוד בין דני ניראון לשחקנים, ומדברים אפילו על סבוטאז' במשחק. אני מופתע מאוד, כי דני ניראון שאני מכיר הוא איש שקט וחביב מאוד ולא מסתדר לי עם השמועות הללו. מצד שני, מספרים שאלימלך נמצא בקשר מצויין עם השחקנים שהביעו בו אמון. אם זה יעזור בהמשך? אין לי מושג, אני רק יודע שהדרבי בשבת יהיה רותח, ומי שינצח יזכה לקצת שקט תעשייתי שחשוב מאוד לשתי הקבוצות שהולכות להילחם חזק נגד הירידה.

סגור לתגובות.