מכל התוצאות שהושגו בסוף השבוע האחרון בליגות שאני עוקב אחריהן, אחת (והיחידה בערך..) שימחה אותי במיוחד: הניצחון של האל על סטוק (2:1) בפמריירליג. אתם וודאי שואלים את עצמכם מה לי ולמשחק תחתית איזוטרי למדי באנגליה? ובכן הסיבה היא המאמן של האל- פיל בראון. כסאו של בראון מתנדנד בשבועות האחרונים בעקבות ההדרדרות של האל אל מתחת לקו האדום (בהמשך ישיר לחצי השני הנורא של העונה שעברה שבסיומו נשארה בליגה רק בזכות הקריסה של ניוקאסל) והמשחק נגד סטוק ביום ראשון האחרון היה משחק ההזדמנות האחרונה שלו לפני שהוא נבעט מהתפקיד. אז שמחתי שהאל ניצחה ובראוני הרוויח לפחות שבוע (ובעצם שבועיים- בסופ"ש הקרוב אין ליגה) נוסף של חסד.
מה לי ולבראון אתם שואלים? ובכן, יש לי סימפטיה גדולה לאיש. לאו דווקא בגלל איכויותיו כמאמן- יצא לי לראות מעט משחקים של האל והדרך היחדיה שלי לשפוט את תפקודו היא התוצאות של הקבוצה שנראות לי סבירות בהתחשב בעובדה שמדובר במועדון שתחת הדרכתו של בראון עלה בפעם הראשונה בתולדותיו לפרמיירליג ושרד שם, גם אם בקושי רב, בעונה הראשונה- אלא בגלל שבכל פעם שאני רואה אותו מתראיין אחרי משחקים או מתארח באחד מתוכניות הספורט בטלוויזיה אני מוקסם מהאיש- צנוע, פשוט, חינני ובעל חוש הומור עצמי בריא. אף פעם לא תשמעו אותו מפיל את התיק על שחקנים אחרי הפסדים, אף פעם לא מתחמק מלקחת אחריות על עצמו כשלא הולך. ביידיש קוראים לזה 'מענטש'.
יש עוד כמה מאמנים כאלה שאני אוהב ומייחל להצלחתם עקב אישיותם הנעימה. אחד מהם, ראובן עטר, קצר גם הוא בסוף השבוע האחרון ניצחון יפה שאלמלא היה מושג נגד הקבוצה שלי היה בהחלט משמח אותי. נדמה לי שהיום גם אלה מקרב אוהדי בית"ר שהיתה להם ביקורת מקצועית על האיש מתגעגעים לעבודה שעשה עם צעירי הקבוצה, לכדורגל השמח ששיחקה וודאי לתוצאות היפות שעל-פי רב השיג.
עוד אחד כזה הוא אלישע לוי. נדמה לי (ותקנו אותי אם אני טועה) שאלישע מקבל מעט מדי קרדיט על העבודה שהוא עושה במכבי חיפה. כשהגיע לפני שנה ומשהו המאמן מבית-שאן לקבוצה המדוכדכת שהותיר רוני לוי בכרמל מעטים האמינו שתוך עונה הוא יהפוך אותה לקבוצת ליגת אלופות שבמקביל מטיילת בהליכה לאליפות בליגה המקומית. וכל זה תוך שיתוף וקידום צעירים מקומיים וכדורגל חיובי מאוד בסך הכל הכללי. ועדיין, כשהצעתי כאן לא מזמן למנות אותו למאמן הנבחרת הבא זכיתי תגובות צוננות למדי. לעומת זאת כשאלי גוטמן, למשל, מצרף כמה נצחונות (יפים כשלעצמם, במיוחד אלה באירופה) הוא מייד הופך למועמד הבכיר למשרת המאמן הלאומי.
אולי הסיבה היא שאלי גוטמן הוא "גאון" ואילו אלישע לוי או רובן עטר, שלא מדברים על כדורגל במונחים של פיזיקה גרעינית, נחשבים סתם חבר'ה נחמדים והמחמאה הכי גדולה שתצליחו לסחוט לגביהם היא ש"שחקנים מאוד אוהבים לשחק אצלם".
הערכת חסר לדמויות מסוגם של בראון, עטר ולוי (וגם אפי בירנבוים מהכדורסל יכול להיכלל ברשימה הזו) נובעת לדעתי מהעובדה שאנחנו חיים בעידן חומרי, כזה שבו איכויותו של אדם נמדדות במושגים כמותיים ואת הכשרון הכי גדול של המאמנים האלה- הרגישות- לא ניתן לכמת. אלא שלדעתי הכישורים האלה- היכולת לנהל אנשים וליסוך בהם בתבונה ורגישות את הביטחון הדרוש בכדי למצות את הפוטנציאל המקצועי הטמון בהם- מהווים 'גאונות' לא פחות מהמעמדת שלושה קשרים אחוריים באמצע המגרש שמוציאים לקבוצה השנייה את הנשמה.
רוצה לומר- המושג 'גאון' מתקשר אצלנו בהכרח לגאונות אינלטקטואלית שנמדדת בפרמטרים כמותיים לפיהם ניתן להבדיל באופן אובייקטיבי בין אלה 'המוכשרים' יותר לאלה שפחות. אלא שיש גם גאונות אחרת: גאונות רגשית. אינטלגנציה רגשית היא מתת לאל לא פחות גדולה (ודעתי יותר) מ IQ גבוה.
מה שאני מנסה להגיד בעצם זה שפיל בראון לא בהכרח פחות "גאון" מרפא בניטז למשל, ו- וודאי שלאישע לוי ורובן עטר לא נופלים בכלום מאלי גוטמן, רוני לוי או שאר המאמנים הטקטיקנים שזוכים משום מה, בארץ ובעולם, לסוג של הערצה עיוורת.
זכור לי שבראון הושיב את שחקני האל באמצע המגרש להרצאה במחצית המשחק מול מנצ'סטר סיטי. לא הצעד הכי מקצועי ולויאלי אבל בסוף העונה הם נשארו איכשהו.
(בני – זה נשמע כמו אקט לגבש ולהראות לשחקנים שזה אנחנו נגד כל העולם. לי נשמע כמו גימיק חכם)
כל הכבוד, איציק. זווית מעניינת, כמו תמיד כשזה נוגע לכדורגל ופסיכולוגיה. אני מבין לאן אתה חותר, אבל לא בטוח שהגאונים שציינת זוכים להערכה אוטומטית. גוטמן לא חטף על הראש בהזדמנויות שונות? חטף ועוד איך. גם אחרים. אני מסכים שאין מספיק הבנה לחשיבות של אינטליגנציה רגשית, אבל זה לא בהכרח מביא את שאר העניינים שציינת. אני בטוח שאם אלישע לוי יראה שהתכונות שלו מביאות הצלחה (מבחינתי זה גם תארים, אבל גם לפתח שחקנים יותר שלמים), הוא יגיע מעלה. גוטמן בכל זאת זכה בהצלחות בישראל וגם ניפק כמה שחקנים מוכשרים (וגם גמר כמה אחרים, אני מכיר דוגמאות מקרוב).
לגבי עטר, אני חושב שהוא באמת יודע לגעת בשחקנים שלו ולתת בהם את הביטחון, כנראה חלק מהאוטוריטה שלו כשחקן עבר עם קריירה מכובדת. אלא שלא ראיתי הרבה ידע בכדורגל בקבוצות שלו. מה שאני מנסה לומר זה שבהכרח הפרדת בין השניים, ואני מחפש את השילוב – הבנת המשחק והבנת אנשים.
אני חושב שאנחנו צריכם להבחין בין האופן בו המאמן מבין את השחקנים שלו לבין השאלה האם השחקנים אוהבים אותו (או אוהבים לשחק אצלו). לשם שינוי הייתי רוצה להוציא את בניטס מהדיון (עוד לפני שממש נכנס אליו) והביא כדוגמא מאמנים אחרים שרחוקים מלהיות אנשי רעים להתרועע – פאביו קאפלו ומרצ'לו ליפי. הם לא הבינו את השחקנים שלהם פחות משוונגר (הלכתי על משקית הת"ש האולטימטיבית) הבין את שחקניו. הם פשוט ידעו מה מניע אותם.
מה שמזכיר לי סיפור בלתי קשור – יצא לי לשרת תחת שני אלופי פיקוד צפון. אורי אור ויוסי פלד. אני לא יכול לחשוב על מפקד פופולרי יותר מאורי אור. כשהוא היה מגיע לכנס אוגדה הגולנצ'יקים היו שרים לו "אורי אור, בן מחזור" חיילים בכו שהוא עזב (ועוד יותר כשיוסי פלד נכנס ושלח נהגים שנתפסו נוהגים בלי חגורה ל – 28 יום בפנים).
ואז הוא יצא לאזרחות והגיע נאום המרוקאים.
איציק,
לא יצא לי לראות את בראון מתראיין אבל אני חושב שאני מבין את סוג הקסם אליו אתה מתכוון. כזה מוליכים עלי גם עטר ואלישע לוי. הענווה היא המרכיב הבולט, אופן הצגת הדברים כשהוא (עטר/אלישע לוי) עומד בראש מערכת ונושא באחריות. האופי והקסם האישי מחפים על היעדר רשימה מרשימה של תארים, בינתיים, אבל זה עובד טוב. יחד עם זאת, אין ספק שכדורגל הם יודעים.
אצל רוני לוי זה עובד קצת הפוך. משום מה יש נטייה לשכוח לו שלוש אליפויות רצופות עם חיפה ולהתמקד באופי הבעייתי. הוא לא מקרין נחמדות, אבל כדורגל, ויסלחו לי אוהדי חיפה, הוא יודע.
אני לא יודע לנמק את הסיבות באופן מדעי, אבל יש לי תחושה שגם כאן נכרות טביעות אצבעותיה של התקשורת שמוליכה ביודעין, ולעיתים אפילו בזדון, לכיוון שאליו היא מכוונת.
גוטמן בניגוד לעטר ואלישע לוי, אינו מעורר אצלי את מיצי החיבה. הוא יבשושי וזועף כמעט תמיד, כל נצחון של קבוצה שניהולו הוא הישג הסטורי, יכולת הפירגון שלו מוציאה שם רע לפוליטיקאים, ובנוסף, הוא מציב לידו כעוזר בכיר את אחד הטיפוסים הדוחים (אותי) בכדורגל הישראלי. מצד שני, כדורגל הוא יודע, אין מה לעשות. אם זה הולך לתת לו יתרון במירוץ לאימון הנבחרת? לא בטוח, גם כאן תהיה לתקשורת השפעה רבה ולא בהכרח מן העניין.
אין לי מידע בנוגע למשרת מאמן הנבחרת, אבל לא אתפלא אם כל אחד מהארבעה יזכה, אולי יחד עם אחר, לקדנציה אחת לפחות. צריך להודות: מאמני נבחרות ישראל היו תמיד מאמנים מצטיינים ולאו דווקא נחמדים. לפעמים היה שילוב נכון. העובדה שכולם כשלו בסופו של דבר אינה משנה את העובדה שכל מינוי היה נכון מקצועית, בשעתו. אני לא בטוח שלגוטמן יש יתרון בולט על כל אחד אחר מאלה שהזכרנו.
אפי בירנבוים הוא מקצוען רציני ויודע כדורסל. לעומת זאת הוא בהמה גסה לא פחות מפיני גרשון. ההתפוצצויות שלו על המגרש כלפי שופטים דוחות, אפילו אם יש צדק בטענותיו מידי פעם. אני גם לא בטוח מה זה עושה לשחקנים שרואים את המאמן שלהם מתחרפן ויורד מהפסים. זה האיש שאמור לשבת איתם מידי פעם לשיחה שמטרתה הקניית בטחון, רגיעה ושלוות נפש הנדרשים לביצוע העבודה שלהם. זה האיש האמור לנתח באופו קר ומקצועי מהלכים, לנהל מערכה טקטית באופן כירורגי ולהשרות בטחון. יש אולי צדק באופן הצגתו כאיש שפיו וליבו שווים ואומץ הלב שלו לומר דברים כהוויתם, אבל מכאן ועד להתנהלות שכונתית יש מרחק רב.
חברים,
דבר ראשון תודה על התגובות המעניינות. התגובות שלכם תורמות לבלוג לא פחות (אם לא יותר בעצם..) מהפוסטים שלי.
באופן כללי אני מסכים עם ההערות והתוספות שלכם לרשימה ולכן אחדד בקצרה את הדברים בהתאם לנקדודות שהעלתם:
בני ג.
מה שאתה מעלה היא נקודה טובה אבל אני מסכים עם הפרשנות של אריגיא לאותו אירוע.
אריגיא,
כמו שאתה יודע גם אני מאמין כמוך בשילוב של דברים. הבעייה היא שהאיזון הזה, בין רגש לרציונאליות, הוא חמקמק מאוד ולכן גם נדיר. זה לא בא להגיד שלמאמנים מסוגם של אלישע ועטר אין מושג בכדורגל וכל גדולותם בהיותם "פסיכולוגים" טובים. אם זה היה המצב הם וודאי לא היו רושמים לזכותם את ההישגים המקצועיים הנאים שכן יש להם ברזומה. מה שאני בא להגיד זה שמכיוון שהאיכות הדומיננטית שלהם היא בפן האנושי, יותר אולי מאשר בפן הטקטי, הם זוכים הלערכת חסר.
כשאני בא לחשוב על שילוב שמתקרב לשלמות הדוגמא הכי טובה שעולה לי היא כמובן ארסן וונגר, דוגמא נוספת תהיה אולי לואיס פרננדז. בארץ הייתי מביא כדוגמא את אורי מלמיליאן ומוטי איווניר שיודעים לדעתי לשלב היטב בין השניים.
באבא,
יפה אמרת לגבי קאפלו וליפי והייתי מוסיף גם את אלכס פרגוסון. אינטלגנציה רגשית לאו דווקא חייבת לבוא לידי ביטוי בחום ורגשנות (שאלו הדוגמאות שהתמקדתי בהן בפוסט הנוכחי), היא גם יכולה לבוא לידי ביטוי ביכולת לדעת על מי צריך לזעוף ואת מי צריך ללטף, מתי איך כמה ולמה. הדוגמא הכי טובה היא כנראה באמת פרגוסון: ממה שלפחות השחקנים שלו מעידים הוא יכול להיות מגעיל מאוד כלפיהם לעתים, ועדיין, מעטים המאמנים שהיו מוציאים משחקן בעל נפש מתוסבכת כמו זו של קנטונה את הכדורגל שהוא הוציא ומעטים אלה שהיו הופכים עבור כריסטיאנו רונאלדו לדמות אב שתשאיר אותם עוד עונה ועוד אחת בעיר אפורה ומדכאת כמו מנצ'סטר כשכול תענוגות העולם פרושים לפניהם.
בני ת.
בוידאו שבראש הפוסט תוכל לראות את פיל בראון מתראיין (ואפילו שר!) ולהתוודע לחן הרב שלו.
הדוגמא של רוני לוי אכן במקום- זוהיא דוגמא הפוכה למי שהעדר החן שלו פוגם בהערכה המקצועית שלה הוא ראוי. מצד שני אני לא חושב שהוא מאמן מקצועי יותר מאלישע לוי או רובן עטר ולכן הייתי מעדיף כל אחד מהם על פניו בקבוצה שלי בכל יום נתון.
לגבי אפי- נדמה לי שזה כבר עניין של טעם. אני לא חושב שמדובר באדם גס רוח, להיפך, מדובר באדם יוצא דופן ברגישות ובהתחשבות שלו באחרים (גם בחיים האישיים). המזג שלו חם, וודאי, אבל לא זכור לי שהוא בידועין ניסה אי פעם לפגוע או להעליב מישהו מהשחקנים או מהקולגות שלו.
ומעניין לעניין באותו עניין- מה קורה עם החבר'ה במפרץ? "10-6"- אלי גוטמן עבר לאמן ב- NFL? :)
לגבי האירוע עם בראון במחצית. הוא הושיב את השחקנים שלו על הדשא וצרח עליהם לעיני כל. לא דוגמא טובה לאינטילגנציה ריגשית, מה עוד שמאותו הרגע האל הדרדרה ללה הרף בטבלה וכמעט ירדה ליגה.
לגבי הנבחרת. אלי גוטמן בכלל לא מועמד עדיין אבל אם הוא מועמד אז זה לא רק בגלל שהפועל חיברה כמה ניצחונות. כבר שנתיים שהפועל נראית בבירור הקבוצה המאומנת ביותר בארץ וזה דפוס בקבוצות של גוטמן. אלי גוטמן באמת גאון, יצא לי אתמול במשחק גביע הטוטו לשבת מאחורי הספסל של הפועל והוא פשוט מבין את המשחק בצורה מעולה ומנהל אותו נהדר. אבל לדעתי הוא לא יתאים לנבחרת, הוא מאמן קבוצות. אחד היתרונות הגדולים שלו זה סקאוטינג, בנבחרת זה לא יבוא לידי ביטוי. אם אלי גוטמן חכם, והוא די חכם, הוא לא יכנס לתפקיד שהסיכויים להצליח בו הם קלושים. הוא צריך להישאר במסגרת של הפועל שמתאימה לו בול.
ראיתי ראיון עם בראון בטלוויזיה שבו הוא הודה בטעות שהוא עשה.
תומר,
אני משוכנע שאלי גוטמן מבין כדורגל לעילא ולעילא אבל זה בדיוק מה שנסיתי לטעון בפוסט- שזה פשוט לא מספיק. למרות ההצלחות שלו, היו לו גם לא מעט כשלונות מביכים. לדעתי מאמן גדול באמת הוא רק כזה שיש לו את השילוב בין היכולת לנהל אנשים לבין הידע המקצועי. מי שיש לו רק אחד מהשניים יצליח רק בנסיבות מסויימות- וכנראה באמת שהסיטואציה בהפועל היא כזו שמאפשרת למישהו כמו גוטמן להביא את האיכות שלו לידי ביטוי מקסימלי. בנבחרת לדעתי זה לא יעבוד- לא בגלל שהוא "מאמן קבוצות", אני לא חושב שיש דבר כזה "מאמן קבוצות" ו"מאמן נבחרת"- מאמן טוב זה מאמן טוב (ע"ע קאפלו). לדעתי הקהל של הנבחרת, בשונה מהקהל של הפועל כנראה, רוצה גם להנות מהכדורגל ומהאווירה סביבה. חוץ מזה שבנבחרת אתה צריך להתמודד עם מערכת ציפיות מאוד מלחיצה ושחקנים מפונקים שלא חייבים למאמן שלהם כלום- סיטואציה שונה בתכלית ממה שקיים בהפועל ת"א כיום ואחת כזו שכבר ראינו את גוטמן נכשל בה בכמה מקומות. סה"כ כבר יש לנו ניסיון עם מאמן שהצליח יפה מאוד עם הפועל באירופה ואז הגיע לנבחרת..
שחר,
קצת מפתיע אותי כי בכל הראיונות שאני ראיתי איתו כאן הוא דווקא אמר שהיה חוזר על מה שעשה אם היה נקלע שוב לאותה סיטואציה. מצד שני, היכולת הזו להודות בטעות היא בהחלט עוד סיבה לחבב אותו.
עד עכשיו מאד נהנתי להתעמק בדיון מבחוץ ולעקוב אחרי הדעות של החברים, שפייר חייב לפרגן באמת לכולם בלי יוצא מהכלל פשוט מרתקות.
אבל משהו שאיציק אמר בתגובה האחרונה שלו פשוט הקפיץ אותי לתוך הדיון, "אני לא חושב שיש דבר כזה מאמן קבוצות ומאמן נבחרות- מאמן טוב זה מאמן טוב.."
מעניין לדעת האם גם שאר חברי הפורום מסכימים אם הקביעה הזאת, או כמוני דעתם קצת שונה.
גם הרחבה של איציק באותו עניין אשמח לשמוע, כי גם מי שטוען כך יסכים שהעבודה של מאמן בקבוצה ומאמן בנבחרת עם השחקנים היא שונה בתכלית. ולכן מעניין לשמוע למה בבסיסו של עניין מי שטוב לפה יהיה טוב גם לשם (כי אם ע"ע קאפלו להצלחה אז ע"ע קשטן לכשלון).
* את ההרחבה שלי אני אתן שאני אהיה בלי טיפת אלכוהול בגוף וקצת יותר צלול :-)
איציק, בישראל זה לא מספיק. בישראל המאמן צריך להבין את השחקנים ולהיות חבר שלהם מאיזושהי סיבה. לגוטמן הייתה באמת בעיה מסוימת ביחסי אנוש והוא בהחלט פתר אותה, ההצלחה שלו עם איתי שכטר מעידה בדיוק על זה. אילו כשלונות מהדהדים היו לגוטמן?אוהדי הפועל חיפה ובאר שבע לא יסכימו איתך לגבי זה, אוהדי נתניה עד היום מצטערים שהוא הועזב מהקבוצה ולא השלים את התהליך שהוא החל.
אישית, אני לא חושב שהוא נכשל בבית"ר. מקרה קלאסי של חוסר סבלנות ישראלי, הוא היה במקום השני, במאבק אליפות מול חיפה של יעקובו ובניון ושתו לו את הדם על כך שהקבוצה לא נתנה חמישיות למרות שהיה לו את התקציב הגדול בליגה. אני בהחלט מאמין שאם הוא היה מקבל את האשראי לבנות את בית"ר לאורך שנים הוא היה מגיע איתה רחוק מאוד, לליגת האלופות.
בענין הזה לגבי מאמני נבחרת-קבוצות. אני כן חושב שיש דבר כזה, כמו שיש שחקנים שטובים בקבוצה ולא בנבחרת(דל פיירו למשל). אי אפשר להשוות את אופי העבודה, גוטמן(ואולי גם קשטן) זקוקים לשליטה מלאה בקבוצות שלהם ובנבחרת ישראל זה בלתי אפשרי. קאפלו הוא אכן גאון שמסוגל לאמן אפילו את חברי הלוג ולהגיע עמם להישגים אבל גם יש לו באנגליה חבורת שחקנים שמשחקים באותה הליגה ברמה סופר גבוהה עם סופר משמעת וסופר מקצוענות, אפשר באמת להשוות זאת לישראל?
גם קשטן לא קיבל את הנבחרת רק בגלל שהצליח עם הפועל באירופה אלא בשל הצלחתו עם הפועל,ביתר, מכבי תל אביב והפועל כפר סבא. הוא בכלל קיבל את הנבחרת שש שנים לאחר הקמפיין המוצלח באופ"א ואני משוכנע שבזמנו יכולת למצוא מעט ישראלים שיחלקו על המינוי הזה.
אני אגב, הייתי נותן את הנבחרת לברקוביץ כי הוא אמר שהוא מוכן לאמן בכלום כסף. ככה נחסוך קצת כספי ציבור. בעצם, כלום כסף בשבילו זה עשרת אלפים דולר בחודש אז אולי כדאי שמישהו מאיתנו יעשה את זה בפחות, אני בטוח שהתוצאות יהיו דומות.
איציק,
הערה שלי לגבי אפי. ראיתי אותו מתראיין בכמה הזדמנויות ואכן מדובר באיש חביב עם חיוך מקסים. על המגרש זה לא מר אפי, זה ד"ר בירנבוים ואת זה ממש קשה לי לקבל. אני זוכר משחק פוטבול תיכונים בנוקסוויל טנסי בו נכחתי עם המארח שלנו שבנו שיחק באחת הקבוצות. בשלב מסויים המאמן החליט שצריך להבהיר נקודה מסויימת לאחד השחקנים והוא עשה זאת כשהוא אוחז במסכת המגן על קסדתו של השחקן ומטלטל אותה בפראות, כשראשו של השחקן בתוכה כמובן. מבחינתי, האיש יכול להיות גם גאון כמו וינס לומבארדי, אילו מאמן של אחד מבני היה מתנהג כך, אני הייתי גומר בתא המעצר והוא בכירורגית. יש לדעתי קו אדום ברור ומודגש אותו אסור למאמן/מורה/מדריך/מנטור מכל סוג, לחצות, ואפי חוצה גם חוצה.
נחזור לכדורגל, בכל מקרה הייתי מעדיף מאמן שהוא גם מענטש, לא רק גאון בתחומו ומכאן שלאלישע לוי ועטר יש יתרון מבחינתי על רוני לוי וגוטמן.
עכשיו תן לי לעצבן אותך קצת ולהזכיר את בניטז. מדובר באדם שאינני מכיר, אבל דרך מסך הטלביזיה נשקף איש חמור סבר שאינו מרבה במחוות שהייתי מצפה ממאמן. לא נדרשת החלקה גרוטסקית על הברכיים כמו מוריניו, אבל איזה חיוך קטן אחרי שער, לחיצת יד חמה וכמה מילים לשחקן מוחלף, עוד כמה שניות על המגרש אחרי שריקת הסיום ולחיצות יד לשחקני שתי הקבוצות – את זה דווקא אהבתי אצל מוריניו, משהו שבתחום האנושי ולאו דווקא המקצועי. אילו רק הישגיו המקצועיים היו כאלה שהיו מחפים על היעדר מחוות אלה…מצד שני, יכול להיות שהבעייה רק שלי?
בנוגע לכדור האליפטי, ניו זילנד קצת הרחיקה אותי מהנעשה שם, אבל חזרתי למוטב…ברשותך אביא את התייחסותו של זאב אברהמי, עיתונאי מצויין וכותב בלוג נפלא, למשחק של הניינרס' מול שיקגו, וכך בערך הוא אומר: ככל שהעונה מתקדמת, נחשפות המוגבלויות ההתקפיות של שתי הקבוצות, אבל בניגוד לשיקגו, לסינגלטרי יש מוטיבציה מיוחדת לנצח את הקבוצה בה שיחק.
זה אכן הספיק לנצחון גוטמני.
יאיר אלון,
שאלה מצויינת, אתייחס אליה אחרי הג'חנון…
האם יתכן שמאמן שטוב לקבוצות לא יהיה טוב לנבחרות? לדעתי כן.
הנימוק הוא שיש הבדלים רבים בין המאמנים, לא רק ההבדל של מאמן הגנתי מאמן התקפי ולא רק טקטיקן גאון או פסיכולוג המבין את נפש השחקן.
כך לדעתי יש מאמנים שמתאימים יותר למצבים שונים.
אני לא רוצה להגיד שיש מאמנים לקבוצות גדולות ויש מאמנים לקבוצות קטנות, ז"א צמרת או תחתית כי זה יהיה מוגזם מדי. אבל כן משהו בכיוון…
יש את המאמנים שמתאימים יותר לקבוצות ששולטות רב הזמן בכדור, שתוקפות ועליהן להתמודד עם בונקרים ולפרוץ אותם. מאמן כזה יתאים יותר לקבוצה גדולה שרוצה לרוץ בצמרת. זה לא שמאמן כזה לא יכול להצליח בקבוצה קטנה, יש פה ושם (ובעיקר בספרד) את הקבוצות הקטנות שמצליחות לשחק כדורגל יפה ולשרוד בליגה, אבל בשביל שזה יקרה צריך סיטואציה מאד מסויימת ושהחיבור בין השחקנים הבינוניים יותר שיש בקבוצה קטנה יתחברו מצויין, ברם זה הרבה יותר מורכב, מסוובך ומסתמך על מזל מאשר מה שמאמן כזה יכול להפיק מקבוצה גדולה שממילא צריכה לשחק יותר פתוח כדי לנצח כל משחק.
כך למשל לדעתי יש מאמנים שמתאימים יותר למסגרת של נבחרת כיום (בשונה ממסגרת של נבחרת בעבר) ויש כאלה שפחות.
כל מאמן נבחרות טוב יכול להצליח בקבוצות, אך לא כל מאמן קבוצות טוב יכול להצליח בנבחרות. זו דעתי.
מאמן נבחרת צריך להיות אחד שמנהל משחקים טוב יותר מאשר זה שעושה הכנות טקטיות יסודיות מראש באימונים, החיונית של קריאת משחק נכונה (לשנות אסטרטגיית התקפה והגנה תוך כדי משחק) וחילופים טובים עקרוניים יותר בנבחרת מאשר בקבוצה.
צריך לצאת מנקודת הנחה שנבחרת מגיעה לכל משחק לא מוכנה, או לפחות הרבה פחות מוכנה ממה שקבוצה טובה תגיע. ומאמן הנבחרת פשוט צריך להגיב לסיטואציה בהתאם כדי להפיק את המירב.
לעומת קבוצה שאם עברה הכנה טובה לפני המשחק, ולא חטפה גול מוקדם ששיבש את כל התכניות תפקידו של המאמן כדי לעזור לקבוצה להצליח במשחק משני בהחלט.
מאמן נבחרת צריך להיות מוטיבטור של אסיפות, אחד שיודע לקרוא אנשים מהר ולהתחבר לאנשים מהר כדי להוציא מהשחקנים את המיטב. אין פה זמן להתחבב על השחקנים דרך בילוי זמן משותף רב, או לתת לשחקן לפתוח הרבה פעמים בהרכב ואז הוא יאהב אותך, מהסיבה הפשוטה שאין כמעט אימונים ויש מעט משחקים.
ואולי הכי חשוב מאמן נבחרת, בדומה למאמן של קבוצה קטנה צריך לדעת הכי טוב להסתדר עם מה שיש. כלומר אין לו את האפשרות לעשות רכש, יש היצע שחקנים מסויים ומהם צריך לבחור את הטובים ביותר לשחק ולהפיק מהם את המירב.
המאמנים שיודעים לזהות את הפוטנציאל של השחקן ולפתח אותו זה לא מה שיעזור להם בנבחרת, מקומם בקבוצות או בנבחרת הנוער. בנבחרת אין זמן לזה, יש מעט מדי אימונים, מעט מדי משחקים והדרישה לתוצאות עפ"ר הרבה יותר מיידית.
ככה שעם כל הכבוד להמון מאמנים טובים ברחבי העולם, הם יכולים להיות מאמני קבוצות מעולים עם רזומה מרשים. לנבחרת זה פשוט לפעמים יכול שלא להתאים.
קצת (הרבה) באיחור – מסכים לחלוטין איציק, אני חושב שאלישע לוי הוא המועמד הראוי ביותר למשרת מאמן הנבחרת (חיפה לא תסכים לוותר עליו, ובצדק, אבל זה משהו אחר) וגם לי יש חיבה אליו דווקא בגלל הצניעות ובגלל שהוא מדבר על הכדורגל בצורה הרבה יותר פשוטה וחיננית.
את פיל בראון אני ממש לא מכיר, אבל אאלץ להאמין לך :-)