לא כך היה צריך להיראות המשחק הכי חשוב בטורניר
אתמול בצהריים התפניתי לזמן קצר לכתוב פוסט לקראת פתיחת הטורניר בו ביקשתי להחמיא לאבי לוזון על ההישג הנאה בהבאתו לארץ. כתבתי על כך שלמרות ההסתייגות המובנת מסגנונו של האיש, מן הראוי לתת לו קרדיט היכן שמגיע. ואירוח הטורניר בארץ הוא הישג ראוי מבחנת יחסי הציבור של הכדורגל הישראלי והמדינה בכלל.
ואז התיישבתי מול הטלוויזיה ברבע לשבע בערב והודיתי למזלי הטוב שבלחץ הזמן לא הספקתי לערוך את הפוסט באופן שישביע את רצוני ובחרתי לבסוף שלא לפרסם אותו. כי אם לא כן הייתי מרגיש באותם רגעים די אידיוט.
הזדמן לי להיות במשחק הפתיחה של הטורניר שנערך בהולנד לפני שש שנים בין הנבחרת המקומית לישראל. לפני המשחק נערך טקס קצר. אמנם לא היה מדובר בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, אבל היה אירוע של כעשרים דקות עד חצי שעה – צבעוני, קצבי ויפה שנתן מה שהאנגלים מכנים "סנס אוף אקייז'ן" והכניס לאווירה.
משחק הפתיחה של טורניר בינלאומי אמור להיות אירוע שיא, חגיגי ומרגש. אם ההולנדים, שרגילים באירוח אירועים בפרופיל קצת יותר גבוה מאשר אליפות אירופה לנבחרות צעירות, מצאו לנכון להכין ולהשקיע, ישראל, שעבורה זה אירוע נדיר, הייתה יכולה וצריכה אפילו להיסחף.
במקום זה קיבלנו את איל גולן וכמה רקדניות לעיני יציעים חצי ריקים.
וכך כשנפתח המשחק זה בכלל הרגיש כמו ליגה לאומית ביום שישי בצהריים – יציעים ריקים, קהל מנומנם, שחקנים אלמוניים. אני אישית לפחות, התרגשתי לקראת פתיחת האליפות וזה היה עבורי אנטי קליימקס נורא.
זה מביך שהאצטדיון בנתניה לא היה מלא אתמול. אפשר לבוא בטענות להתאחדות שלא דאגה שהמגרש יהיה מלא לא רק במה שהוא משחק הפתיחה החגיגי של הטורניר, אלא גם במה שהוא המשחק החשוב ביותר של הטורניר כולו – ניצחון של נבחרת ישראל במשחק הפתיחה יכל ליצוק עניין לאירוע ששום מסע פרסום לא היה מצליח.
אלא שאני רוצה לבוא בטענות הפעם דווקא לקהל הישראלי, המפונק, והגם מעט קמצן צריך לומר.
לפני חודש נערכו כאן שני משחקי ידידות של אותה נבחרת שהכניסה אליהם הייתה בחינם. או אז היו האצטדיונים בבלומפילד ובמושבה מלאים והאווירה הייתה חגיגית.
אז נכון שאנחנו אמורים להרגיש שהמצב הכלכלי לא משהו (הוא אף פעם לא משהו) – אבל דחילק, המחירים של הכרטיסים נעו בין 40 ל- 60 שקלים למבוגר ובין 20 ל- 30 לילדים, נוער וסטודנטים. בהתחשב בכמות המבצעים הרבה שהיו בנמצא אפשר היה גם לקנות כרטיסים גם ב- 1+1 או משהו דומה ולשלם עוד פחות.
הגיע לנבחרת הזאת, שמעבר לעובדה שהיא מייצגת אותנו מעל במה בינלאומית חשובה, יש בה גם אמירה חברתית חשובה, שנעשה עבורה את ההשקעה הקטנה הזו ונבוא לתמוך בה במשחק הכי חשוב שלה.
אנחנו מרבים להתלונן על כך שאין תרבות ספורט בארץ ומאשימים את אלו שמנהלים את הספורט, אבל שוכחים להסתכל על עצמנו. תרבות זה משהו שמתחיל מלמטה, מהאנשים שצורכים אותה.
תרבות ספורט זה בין השאר לתמוך בספורטאים המקומיים שלך. איך אנחנו רוצים להפוך כאן ספורטאים צעירים לגיבורי תרבות אם אנחנו אפילו לא מטריחים את עצמנו לבוא לצפות בהם ברגע השיא שנערך ממש ליד הבית שלנו?
בנתניה היה צריך להיות אתמול יום חג, בתי-ספר היו צריכים להגיע למגרש באופן מאורגן, עם ילדים נרגשים צבועים בכחול ולבן. לא צריך לחכות להתאחדות או לעירייה שיארגנו את זה. אם הם לא מתפקדים מנהלי בתי-הספר היו צריכים לקחת את התלמידים שלהם לראות ספורטאים מקצוענים צעירים, שהם גם פסיפס מרהיב של החברה הישראלית – יוצאי בריה"מ ואתיופיה, יהודים, בדואים וערבים – מייצגים את מדינת ישראל. יש לזה ערך וחינוכי ובטח השפעה הרבה מעבר לעוד שיעור עבש באזרחות בכיתה.
סתם דוגמא לסבר את האזון – כשגרתי באנגליה הגיעה פעם אחת הנבחרת הצעירה למשחק ידידות בעיר שבה גרתי סאות'המפטון – האצטדיון היה מלא בשלושים אלף צופים, וזה במשחק ידידות לא חשוב.
*
ואם דיברנו על קהל, אז מילה על הכרטיסים, ואני אשתף בחוויה האישית :
כשיצאו הכרטיסים למכירה לפני כחודשיים הזדרזתי להתעניין ברכישת כרטיסים למשחקים בירושלים שתכננתי מראש שאלך אליהם. ידעתי שמן הסתם יהיו מבצעים ובטח אפשר יהיה גם להשיג הזמנות בקומבינות, אבל לא היה אכפת לי לשלם בכסף מלא כדי להבטיח לי לעצמי מקום טוב במשחקים זמן רב מראש.
כשנכנסתי לאתר של משרד הכרטיסים לאן הופתעתי לגלות שימים בודדים אחרי שהוצאו הכרטיסים למכירה כבר לא מוצעים כרטיסים ליציעים המרכזיים, אלא רק ליציעים הפחות טובים. התקשרתי למשרד עצמו ושם עדכנו אותי שכרגע אלו הכרטיסים המוצעים ושייתכן שיוצעו כרטיסים נוספים בהמשך.
העדפתי להמתין והמשכתי לבדוק את האתר שבו נמכרו הכרטיסים על בסיס כמעט יומי.
כשחלפו מספר שבועות וראיתי שגם הכרטיסים הפחות טובים הולכים ואוזלים, התקשרתי שוב למשרדי לאן. כעת כבר הודיעו לי שהכרטיסים ליציעים בהם אני מעוניין אזלו. בצר לי "נשברתי" והזמנתי כרטיסים ליציעים צדדיים.
ואז להפתעתי, שבועיים לפני הטורניר נכנסתי שוב לאתר וראיתי שיש לפתע שפע של כרטיסים למקומות הטובים ביותר ביציע. התקשרתי מייד למשרדי לאן וביקשתי להחליף את הכרטיסים שרכשתי.
בלאן היו מוכנים לעשות זאת, אבל רק תמורת עמלת ביטול של 5%. כמובן שהתרעמתי – מדוע עלי לשלם קנס על כך שלמעשה הוטעיתי? יתרה מזאת – איך קורה הדבר שאוהד כדורגל אמיתי שמעוניין לרכוש כרטיסים מראש בכסף מלא צריך להידחק ליציעים הצדדיים ואלו שהמתינו ובחרו לרכוש כרטיסים ברגע האחרון יצ'ופרו במקומות הטובים ביותר באצטדיון?
אבל שיא השיאים הוא שלמרות שכבר כמה ימים אי אפשר יותר למצוא כרטיסים לשני המשחקים שנערכו אמש, האצטדיון בנתניה היה לפחות שליש ריק, וגם בבלומפילד, למרות שזה היה נראה טוב יותר, היו עדיין לא מעט כיסאות ריקים.
אז ניחא הכול, באמת. אבל לא לעשות לפחות את המינימום ולדאוג שאלה שחילקו להם כרטיסים גם יהיו כאלה שיואילו בטובם להגיע למגרשים?
*
והיה גם כדורגל כמו שאומרים.
גם על גיא לוזון רציתי לכתוב דברים טובים. רציתי לכתוב שהחיסרון הכי גדול שלו זה דווקא זה שקוראים לו לוזון. כי זה מסיט את העניין מכך שבסופו של דבר מדובר באיש מקצוע ראוי ביותר.
מכל אנשי המקצוע שמכירים אותו אני מבין שמדובר במאמן חרוץ ויסודי. ובאמת האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא לראות שחקנים, כמו אלי דסה ואיל גולסה למשל, שאצל גיא לוזון בנבחרת נראים הרבה יותר טוב מאשר בקבוצות.
מה שאני הכי אוהב אצל גיא לוזון אלו הביטחון והאמונה שלו בשחקנים, וחוסר ההתבטלות, שכל כך מאפיינת אותנו, מול האירופאים.
אבל המרחק בין זה לבין יהירות הוא קטן ונדמה שלוזון חצה אותו.
המשחק אתמול היה חשוב ביותר של ישראל בטורניר. אם היה לה סיכוי ריאלי כלשהו לעלות לחצי הגמר הוא היה כרוך בניצחון על נורבגיה, באיזושהי גניבה של תיקו הרואי נגד איטליה או אנגליה ותקווה שאיכשהו המתמטיקה תסתדר לטובתנו.
למרות מה שאמר על כך שהוא לא מכיר את הנורבגים, אני משוכנע שגיא לוזון למד אותם היטב. ועדיין, בשעה הראשונה של המשחק זה היה נראה כאילו הוא באמת לא התייחס אליהם. אלמלא שיפוט ביתי מובהק ישראל הייתה יכולה להיות בקלות בפיגור של שלושה-ארבעה שערים, בדרך למפח נפש שהיה הורג את האווירה לא רק סביב הנבחרת אלא סביב הטורניר כולו.
הדבר הכי בסיסי שאתה יודע על סקנדינבים שזה שהם חזקים בכדורי גובה – אז מילא שקפצת איתם והם הקדימו אותך, אבל שהם ישארו לבד ברחבה פעם אחר פעם?!
ומה זה ה- 4-4-2 הזה שלקוח הישר משנות התשעים? המערך הזה מתאים לכדורגל האיטי של פעם, בכדורגל המהיר של היום זה יוצר את הבעיות שאפיינו את המשחק של הנבחרת בשעה הראשונה במשחק אמש – מרחקים גדולים בין השחקנים שלא מאפשרים להניע כדור, חלוצים בודדים שמנותקים משאר הכוח ומרווחים עצומים בין הקישור להגנה שמאפשרים חגיגה לקישור של היריבה.
כיום כמעט כולם משחקים את ה- 4:2:3:1 הקומפקטי שמאפשר הרבה יותר גמישות במגרש. אין זה פלא שכאשר אלון תורג'מן נכנס במקום אור ברוך והנבחרת עברה לשחק במערך הזה היא הצליחה סגוף סוף להניע כדור בחלק המגרש הנורבגי ולהגיע למצבי הבקעה.
גם אלי גוטמן פתח את הקמפיין שלו בנבחרת הבוגרת עם ה- 4-4-2 שהוא הביא מהליגה הישראלית. איך זה היה נראה מול נבחרת כמו רוסיה, שעם קצת מהירות וטכניקה פשוט חגגה על המרחבים האינסופיים שהמערך הזה יוצר בין הקישור להגנה, אנחנו זוכרים היטב. גוטמן הבין מהר ושינה למערך הנפוץ כיום בעולם של חמישה קשרים (4-3-2-1 במקרה שלו) ובמשחקים הבאים הנבחרת באמת נראתה טוב יותר.
אבל בעוד לגוטמן יש טורניר של עשרה משחקים המתפרס על פני שנה וחודשיים, לגיא לוזון יש טורניר של שלושה משחקים בשבוע. יאמר לזכותו של לוזון שהוא הבין שטעה והודה בכך אחרי המשחק. לוזון מאמן אינטליגנט שאני מאמין שיידע לתקן את הליקויים (הוא כבר עשה זאת תוך כדי משחק עם החילופים הנכונים שביצע) ולכן אני די משוכנע שהנבחרת תיראה טוב יותר בשני המשחקים הבאים בטורניר.
אלא שזה יהיה מעט מדי מאוחר מדי, מה שיכל להספיק מול נורבגיה בעשרה שחקנים עם שופט ביתי כבר לא יספיק מול איטליה ואפילו לא מול אנגליה.
הנבחרת הייתה צריכה לשחק את המשחק הכי טוב שלה בטורניר אתמול. אין לה זמן ומקום להשתפר תוך כדי תנועה. אני אוהב את הגישה של גיא לוזון ואני חושב שהביטחון שלו במקום. אני באמת חושב שהנבחרת הזו מספיק טובה לתת פייט לנבחרות האחרות בטורניר.
גיא לוזון הרגיש שהוא הולך להפתיע את כל העולם כי הוא ידע את זה והאמין בזה. ומי שראה את הנבחרת בין הדקות השישים לשמונים אתמול ראה שגם היה על לו על מה לסמוך. אבל הוא התאהב ברעיון הזה יותר מדי, הביטחון הפך לזחיחות ועכשיו יהיה קשה מאוד לתקן.
*
המשחק השני בבלומפילד כבר היה נראה טוב יותר מבחינת כמות הקהל והאווירה, גם אם יש משהו קצת עצוב בכך שהיו בו יותר צופים מאשר במשחק בנתניה.
מבחינת הכדורגל יפה לראות איך אם בכדורגל המעודנים כבר אין שום הבדל בין אנגליות לאיטלקיות לספרדיות, בכדורגל הנבחרות אתה עדיין רואה את זה, וזה מוסיף עניין וגיוון.
האיטלקים זה המון קשיחות עם נגיעות של טכניקה וסטייל. והאנגלים, נו טוב, האנגלים.
אתה רואה טיפוס כמו ג'ונג'ו שלבי, כאשר הוא הגיע לליברפול הוא היה סוג של הבטחה. וזה אותו נגר אנגלי טיפוסי.
אני לא לגמרי מבין מה עושים שם באקדמיות באנגליה, אבל הם לגמרי מבזבזים את הזמן שלהם אם, כמו המטבח האנגלי, הם ממשיכים להציע בעקביות את אותו מוצר דלוח ותפל.
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url