קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

יורו תשע"ג (2). תיאוריית החלונות השבורים

באופן מדהים, כשמתייחסים לאוהדי כדורגל כבני אדם תרבותיים הם גם מתנהגים ככאלה

השדרנית בגלגלצ (נעמה חן זאת אני) מודיעה ש"עקב משחק אליפות אירופה לצעירים חסומים לתנועה כל הכבישים באזור אצטדיון טדי בירושלים", אבל התנועה דווקא זורמת נהדר. בטח יחסית לשעה של משחק בטדי, ועוד ביום חמישי בערב. אפילו חנייה, גם אם מאולתרת, יש לא רחוק – ממש מאחורי היציע הדרומי החדש. השיפוצים בכביש בגין דרום בעיצומם ובקרוב תהפוך ירושלים לאוטוסטראדה אחת גדולה.

התור לכרטיסים סביר פלוס, קצת חם וזורם לאט, אבל סבלנות וכולם מקבלים את הכרטיסים שלהם מסודרים יפה במעטפה. הקופות מחולקות לפי ארבע הספרות האחרונות של כרטיס אשראי וכולם מנסים להבין האם מדובר בספרה האחרונה של הכרטיס או בספרה הראשונה של הארבע האחרונות כדי לדעת היכן להמתין.

אני אוסף את הכרטיסים ומצלם כל דבר. כל שלט שיש עליו לוגו של האליפות. אני מודה שאני מתרגש. עשר דקות לשריקת הפתיחה והכניסה חלקה יותר מאשר הכניסה לוומבלי, רק חסר שיפרשו לנו שטיח אדום.

בפנים טדי נראה ממורק ומקושט כמו שלא ראיתי אותו מעולם. הקישוטים האלה של האליפות כל כך נאים לו, והוא נראה כמו בחורה יפה שהזניחה את עצמה ועכשיו מתאפרת לרגל אירוע מיוחד, ופתאום אתה נזכר כמה היא יפה.

לטדי, שהיה רגיל במשך שנים לקחת בהליכה את תואר האצטדיון היפה ביותר בארץ, יש עכשיו תחרות לא פשוטה מהאצטדיונים החדשים בפתח-תקווה ונתניה – אבל מה שיש לו ואין להם, ויש לו ואין להרבה אצטדיונים חדישים אחרים שהייתי בהם באירופה – זה אופי. אולי זה האבן הירושלמית, אולי זה האוויר הירושלמי ובטח זה הירושלמי שבי. אבל טדי, יש בו משהו מיוחד.

איכשהו נראה שאת האצטדיונים החדשים באירופה, כולל אלה בישראל (והי, אני לא מתלונן, אשרינו שהגענו ליום שאנחנו יכולים "להתפנק" ככה) בונים לפי שטאנץ אחיד. הם נוחים מאוד וקומפקטיים. וומבלי החדש והאמירויות של ארסנל הם דוגמא טובה לכך. אבל טדי שייך לאצטדיונים מהסוג של הסאן-סירו והברנבאו – שהם לא רק מרשימים, אלא גם נותנים לך הרגשה מיוחדת כשאתה נכנס בשעריהם.

המקומות המסומנים מחכים רק לנו. היה שווה להתעקש מול 'לאן' רק כדי לקבל את הפרגונים של אשתי על מקומות מושלמים – שורה 13 בדיוק באמצע. ברגע הזה אני בהחלט לא מצטער ששילמתי מחיר מלא.

אנחנו מתיישבים בדיוק כשהקבוצות עולות ואני מצלם בטירוף כמו תייר מתלהב. זה נראה לחלוטין כמו יורו או מונדיאל, ולמרות שאני יושב עכשיו עשר דקות מהבית אני מרגיש בדיוק כמו שהרגשתי בסיטואציות דומות בליסבון או שיזואוקה.

היציע הדרומי הופך את טדי למושלם. הוא נותן תחושה של בית. משהו שיש לו ארבע קירות. שלושים וארבע אלף מקומות יש עכשיו בטדי, אבל העובדה שהוא סגור מארבע פינותיו נותנת תחושה שהוא הרבה יותר קומפקטי.

המסכים הגדולים בפינות האצטדיון נראים נהדר ופתאום (ומי שמכיר את טדי באמת הולך לחטוף שוק) אפילו מערכת הכריזה נשמעת כמו מערכת סטריאו חדישה! ובהפסקה יש פופ ודאנס. לא שיש לי משהו נגד מוזיקה מזרחית, אבל זה שינוי מרענן.

ד"ר שלומית גיא שכותבת כאן מדי פעם חוזרת על כך שהיחס לאוהדים והתנאים במגרשים משפיע מאוד על האופן שבו הם מתנהגים במגרש. היא משתמשת בדוגמא של תיאוריית החלונות השבורים, לפיה, ואני מצטט מויקיפדיה – "במקום מוזנח תשתלט העליבות במהרה ותתפתח לפשיעה והתנגדות לחוק".

כשרודולף ג'וליאני, ראש עריית ניו יורק לשעבר, החליט להילחם בפשיעה בעיר, הוא התחיל מזה שמחק את כל הכתובות הגרפיטי בתחנות הרכבת התחתית.

אני נוטה להסכים עם שלומית, אם כי יש לי הסתייגות – את הגרעין הקשה של האוהדים האלימים אצטדיון נקי וכניסות מרווחות בכל זאת לא ירשימו, מולם עדיין צריך להשתמש בשיטות הישנות.

גם באנגליה, עם כל הנחמדות והחיוכים של הסדרנים, במשחקים של מנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול, למשל, יש פלוגה מבצעית של המשטרה בכוננות, הפרדה מוחלטת בין מחנות האוהדים כבר מתחנות הרכבת ומסוק באוויר. מי שיגיע שתוי למגרש או יפלוט מילה לא במקום ימצא את מקומות בחוץ מהר מאוד ובלי יותר מדי גינוני נימוס, אנגלים או אחרים.

ועדיין, עבור הרוב הנורמטיבי זה עובד. תתייחס אליהם כמו בני אדם והם יתנהגו כמו בני אדם.

אני לא זוכר מתי העברתי משחק שלם בטדי בלי לשמוע אף קללה. עזבו, אך אחד לא עישן!

אני בהפסקה מעישון מספר חודשים, אבל גם אם לא הייתי, וגם אם אשתי לא הייתה לידי, לא נראה לי שהייתי מדליק סיגריה. זה פשוט הרגיש לא קשור.

הסתכלתי על האנשים סביבי, וזה אותם פרצופים שאני פוגש כל העונה. ופתאום הם מתנהגים כמו בני אדם מתורבתים.

בדרך חזרה אשתי, שעבורה זאת הפעם הראשונה בטדי, אומרה שהיא מאוד נהנתה ושתשמח לבוא איתי שוב. הלב שלי נחמץ לדעת שבמשחקים של בית"ר אני אצטרך לייעץ לה שעדיף לה לוותר.

*

בשלב מסוים ניסיתי להסביר לאשתי למה אני כל כך מתמוגג מנבחרת ספרד. חשבתי איך להמחיש לה את זה ופתאום קפץ לי לראש דימוי – בלט. זה כמו בלט!

אני מניח שבשביל לא מעט אנשים בלט זה אנשים עם תחתונים שקופצים ועושים תנועות מצחיקות עם הידיים. ואופרה זה נשים שמנות שצועקות.

אבל יש כאלה, ולחלוטין זה עניין של טעם – ואני מראש הולך לוותר על הוויכוחים של האם זו הדרך הנכונה לשחק כדורגל או האם יש בכלל דרך נכונה לשחק כדורגל – שבשבילם זו חוויה מפעימה.

ולראות את ספרד בשבילי זו חוויה מפעימה. שירה בתנועה.

ספרד לא המציאה את משחק המסירה והתנועה, אבל מכל מה שאני ראיתי בימי חיי היא זו שהביאה אותו לדרגת מושלמות. אתה רואה את הילדים האלה מבצעים את זה באופן כל כך אלגנטי, כל כך חלק, שבשלב מסוים פשוט עמדו לי דמעות בעיניים מהתרגשות שאני רואה את הפאר האומנותי הזה בחצר האחורית שלי.

הם לא עושים שום דבר שלא עשו לפניהם. אבל הם עושים את הפעולות הפשוטות האלה של המשחק ברמת הגימור הגבוה ביותר. טכניקה זה לא רק דריבל, זה כל פעולה בסיסית עם הכדור. וכל אחת כזו – עצירת כדור, מסירה, כדרור, נעשית באופן מושלם. ואלגנטי, ומלא חן.

יכולתי לשבת ולצפות בזה שעות, וממש לא שינה לי אם הם יבקיעו או אפילו יבעטו לשער.

מסירה תנועה, מסירה תנועה, מסירה תנועה…

לנסות לנחש לאן הוא ילך הפעם, איפה הוא ימצא את המטר מרובע הפנוי בין שלושה שחקנים רוסיים. ולהתפעל שוב איך הכדור יגיע בדיוק לשם.

אחרי ישראל, הם הנבחרת שלי בטורניר. מסיבות אנוכיות לגמרי – אני רוצה לראות אותם פעם נוספת בטדי, במשחק הגמר. לטעום עוד פעם אחת קטנה מהאדום האדום הזה.

*

איסקו. ברור לי שראיתי אתמול את אחד הכוכבים הגדולים של הכדורגל העולמי בעשור הקרוב. בהינתן תנאים אידיאלים הוא יכול להגיע לרמות צ'אבי ואינייסטה.

ועכשיו, אחרי שנתתי לו את המחמאות האלה, אני הולך לרשום פה משהו שייתפס כמופרך – שעל אותו מגרש ראיתי שחקן בשם מאור מליקסון עושה דברים דומים. למעשה, אני חושב שאם מכמתים את זה לכישרון נטו אין בניהם הבדל גדול.

אז למה גיחכתם כשקראתם את ההשוואה? בגלל שכמו שהאישיות של בנאדם מרוכבת משילוב של תורשה וסביבה, כך היכולת של שחקן כדורגל.

ואם בחלק של התורשה – היכולות המוטוריות המולדות שהקנו להם את הפוטנציאל להיות כדורגלנים ברמות הגבוהות  – ייתכן והפערים בין מליקסון לאיסקו הם לא כאלו משמעוותים, בחלק של ההשפעה הסביבתית כבר מדובר בפער כמו זה שבין השמיים והארץ.

את היכולות שלו איסקו שיכלל ושיכלל מהרגע שבו התחיל לשחק כדורגל במסגרת מסודרת – שזה נניח כבר משהו כמו חמש עשרה שנים – עד שהם הגיעו לרמת המושלמות הזו. וגם מכאן זה עוד ילך וישתפר.

לאורך כל הדרך הוא אותגר ע"י השחקנים מסביבו – לעשות את אותו דריבל חד יותר, לתת את אותה מסירה עם החיצון מהר יותר, באופן אוטומטי, תחת לחץ של שחקן אחד, ושניים ושלושה.

על מליקסון עמדו הסתכלו ועשו פששש…

הנה, תראו איך הוא השתפר ברגע שהוא התחיל לשחק במקומות שבהם אתגרו אותו.

וזה בעצם הסוד של הספרדים, ורואים את זה אולי הכי טוב בנבחרות הצעירות, הם פשוט לוקחים את הפעולות הפשוטות והאלמנטאריות של המשחק ולומדים לבצע אותם מהר יותר וחד יותר. או בקיצור, על אוטומט.

מה שנותן למשחק שלהם את האלמנטים האירופאים של סדר ויעילות. ועל זה הם מוסיפים את האלמנטים הלטיניים של יצירתיות ותשוקה.

והרי לכם יצירה מושלמת.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url