העונה הזו של ליברפול היא שיעור חשוב לחיים
שוב אני נלחם
מגנט מושך למטה
זה בנקודות הקטנות
במילות עידוד
הפעם אנ'לא לבד
איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב
בין הבור למים
לפחות יש פה קרב
לפחות יש מים
פעם היה רק בור
(אביתר בנאי)
אני כותב את הדברים האלה עכשיו למרות שזה עדיין לא נגמר. הסיכוי נמוך, נכון, אבל זה כדורגל ודברים יכולים לקרות. כאחד שהיה באיסטנבול באותו לילה, אני יודע היטב שכל עוד זה לא נגמר, תמיד משהו עוד יכול לקרות. וחוץ מזה, שיש עדיין כמובן את ליגת האלופות, שלמרות שזה לא הגביע שרצינו להניף השנה, זה בהחלט "פרס הניחומים", אם אפשר לקרוא לאליפות אירופה כך, הכי "מנחם" שאפשר לבקש.
ועדיין, חשוב לי לכתוב את הדברים האלה דווקא כעת, לפני המשחקים מול ברצלונה ולפני שני המחזורים האחרונים בפרמייר ליג, משום שהעונה הזאת היא לא משהו שצריך למדוד בתוצאות. כי גם אם ליברפול תסיים אותה בלי תואר, זאת העונה הטובה ביותר של ליברפול שאני חוויתי בשלושים ומשהו השנים בהן אני אוהד את הקבוצה.
כשליברפול הייתי במיני משברון לפני כחודשיים, עם סדרה של תוצאות תיקו שגרמו לאיבוד ההובלה לסיטי, כתבתי כאן שהיא ניצבת בפני אתגר מנטלי גדול. ובכן, ליברפול, ויורגן קלופ בראש ובראשונה, עמדו בכך בצורה מעוררת השראה!
זה לא רק העובדה שליברפול יצאה מאז לסדרה של עשרה ניצחונות רצופים בפרמייר ליב ובליגת האלופות, זה בעיקר הדרך שבה קלופ הוביל את המועדון להתמודד עם הסיטואציה.
במהלך התקופה הזו, מהרגע שבו נטלה סיטי את המושכות במרוץ האליפות, קלופ חזר שוב ושוב על כך ש"אנחנו מתרכזים רק בעצמנו" ו"חושבים רק על המשחק הבא". אלו יכולות להישמע כמו קלישאות, אבל זו פשוט הייתה הדרך הנכונה ביותר, כפי שהוכיחו התוצאות, להתמודד עם הסיטואציה.
ליברפול לא יכולה הייתה להשפיע על תוצאות המשחקים של סיטי, אבל היא כן יכולה הייתה לעשות הכול, ועשתה, כדי לתת לעצמה את הסיכוי הטוב ביותר. כאשר אתה משווה את עצמך רק לקריטריונים חיצוניים, אתה עשוי בטעות לפרש הצלחה, גם הצלחה גדולה, ככישלון. אלא שבסופו של דבר, הקריטריון הכי חשוב לפיו אתה צריך למדוד את עצמך, הוא אתה עצמך.
אם אחרי שאיבדה את המקום הראשון לסיטי ליברפול הייתה קורסת, היה יכול להיגרם נזק גדול הרבה יותר מאובדן האליפות. מה שיכול היה להיפגע זו האמונה של ליברפול ביכולת שלה. אבל העובדה שליברפול לא וויתרה על אף משחק, וניצחה את כולם בסופו של דבר, לא רק ששימרה את האמונה שלה ביכולת שלה לזכות באליפות – העונה או בטווח הזמן הקרוב – אלא אף חיזקה אותה.
בפעמיים הקודמות בהן ליברפול הייתה קרובה לזכות באליפות – בעונות 2008/09 ו-2013/14 – חוסר ההצלחה לעשות זאת הוביל לסיומו של עידן. העונות שלאחר מכן היו עונות רעות של ליברפול, ובעקבותיהן סיימו רפא בניטז וברנדן רודרג'רס את תקופתם במועדון.
בפעם הזו הסיטואציה היא שונה בתכלית. גם אם ליברפול לא תזכה באליפות זאת לא תהיה תחושה של סוף עידן ולא של הזדמנות בלתי חוזרת שהוחמצה, אלא של הזדמנות אחת מני רבות שעוד ממתינות בעתיד הממשי.
העונה ההיסטורית הזו של ליברפול, כפי שמעידים המספרים (אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בתולדות המועדון בליגה הראשונה, מספר נקודות הגבוה ביותר לקבוצה בפרמייר ליג חוץ מסיטי של העונה הזו והקודמת), היא לא איזה עונה שבה איכשהו הכול התחבר, אלא תוצר של תהליך השתפרות עקבי וסדור. תהליך שעוד רחוק מסיומו, ולכן האופטימיות הגדולה.
כאשר אתה מסתכל על ליברפול של העונה, אתה רואה איך כמעט כל שחקן השתפר. לא רק מהעונה שעברה, אלא תוך כדי העונה. אפילו מוחמד סלאח, שלכאורה נתן עונה פחות טובה ברמה אישית, נתן לדעתי עונה טובה יותר אם מסתכלים מההיבט הקבוצתי. טוב ונכון יותר לליברפול, שהוא יבקיע 20 שערים בעונה ומאנה 20, מאשר שהוא יבקיע 40.
העונה הזו של ליברפול היא שיעור חשוב לחיים. מה שהיא מלמדת אותנו, זה שכאשר אתה לא משיג את המטרה ששאפת אליה, הדבר שאתה צריך לשאול את עצמך זה לא "למה זה תמיד קורה לי?!" ולשקוע ברחמים עצמיים, אלא איך אני יכול לעשות את זה עוד יותר טוב בפעם הבאה.
כי הצלחה וכישלון הם דבר יחסי. אבל דרך נכונה היא דבר מוחלט. ואם אתה הולך בדרך הנכונה אל תשנה כלום. כן, בהחלט, תבצע שיפורים ותעשה התאמות – וזה נכון גם אם הצלחת להגיע למטרה וגם אם לא – אבל אל תסטה במילימטר מהדרך.
וכל עוד יורגן קלופ באנפילד, אני רגוע, סמוך ובטוח שליברפול בדרך הנכונה. ושליברפול תמשיך בדרך הנכונה. ושליברפול תגיע בדיוק לאן שהיא צריכה להגיע.