במקור תכננתי לכתוב ערב הפיינל-פור היורוליג רשימה שתדרוש בסוגייה מדוע מכבי ת"א מעוררת אנטגנוזים עצום כ"כ (למרות מה הרושם שמתקבל מהתקשורת "המגוייסת") בקרב חלק גדול מחובבי הספורט בארץ. אלא שאז הזדמן לי לשמחתי לצפות הבוקר ברשת בסרטם של עופר דומינגוז והראל סלוצקי "עודד קטש- באמת ומקרוב" ששודר אמש בארץ ובעקבות זאת לשנות את נושא הרשימה. במקום לדבר על שנאה החלטתי לדבר דווקא על אהבה, האהבה שלי לאיש בהמיוחד הזה שקוראים לו עודד קטש. אגב, למי שבכל זאת רוצה להבין למה אנחנו כ"כ "אוהבים" את מכבי ת"א אני ממליץ בחום על סדרת הכתבות הנפלאה של יואב גורן באתר ספורט 5 בעניינו של שמעון מזרחי.
ועכשיו לעודד.
כשבוע לפני פיטורי של עודד ממכבי כתבתי כאן רשימה שאני מניח והפתיעה את כל מי שמכיר את יחסי למועדון. בקצרה, חשפתי אז שבניגוד למסורת ארוכת שנים של שנאה יוקדת לכל מה שקשור למועדון הצהוב העונה הנוכחית אני מוצף ברגשות אמביוולנטיים ולפעמים מוצא את עצמי בעמדה הבלתי נתפסת שבה אני אפילו מייחל לנצחונם של המכבים מיד-נוקיהו! הסיבה לשינוי הדרמטי הזה שהתחולל בקרבי היתה אחת- עודד קטש.
את עודד קטש השחקן הערכתי מאוד, הוא היה יריב מר אך לא ניתן היה להישאר אדיש מול כשרונו יוצא הדופן וסגנון המשחק המרגש שלו. אלא שלאהוב באמת את עודד קטש הגעתי רק אחרי אותה מסיבת עיתונאים מפורסמת בה הודיע על פרישתו הסופית בטרם עת ממשחק הכדורסל. האדם הכנה, הרגיש והאינטלגנט שהתעלה אז לעיני שבה את ליבי.
גם לכל אורך הסרט ששודר אמש עודד מצטייר שכזה. לכן הופתעתי מאוד מהסצנה בא הוא מדבר על כך שאנשים טוענים שהוא אדיש, לא איכפתי ולא מראה רגש. התיאור הזה מתאים אולי לרפא בניטז או אברם גרנט, אבל עודד קטש?! קשה היה להתעלם מהכאב הגדול שבו אמר עודד את אותם דברים ואפשר בהחלט להזדהות איתו. עודד יודע כמונו שהאמת היא הפוכל לחלוטין מהתדמית הקרה הזו שאנשים ניסו לשוות לו. בסרט, כאמור, אפשר לראות את זה היטב במס' ממקומות: ביחסים שלו עם החברים הקרובים ועם ידיד הנפש/עוזר המאמן אורן עמיאל ובצורה שבה הוא מדבר על אבא שלו.
אז מדוע, אם כן, במהך התקופה שלו במכבי שמר עודד על ארשת פנים חתומה המקרינה ניכור וקרירות שאינה מאפיינת אות כלל ועיקר? הסיבה לכך תמונה בעולמו הרגשי הרחב והמורכב של עודד. למעשה, ארשת פנים החתומה הזו לא הייתה תוצר של ריחוק וניתוק אלא בדיוק להפך, תוצר של רגישות עצומה. עודד שמכיר טוב מכל אחר את הלבה הרגשית שמבעבעת בו היה חייב לכסות עצמו בשריון גדול מאוד בכדי שלא תגלוש ממפתחת ההר ותמיס כל מה שעומד בדרכה. הוא היה חייב לשלוט בקשיחות ברגשות שבערו בתוכו בכדי לנתב את אותה האנרגיה לכיוון תועלתני ולא הרסני.
וזה גם מתקשר לעובדה אחרת שנחשפת בצורה מאוד בולטת והיא שלעודד יש "דרך משלו" לעשות דברים- דרך שונה ובלתי קובנציונלית, שלא לומר כמעט בלתי מתקבלת על הדעת… אלא שרק מי שמבין לנפשו העדינה של עודד יכול באמת להצליח ולהבין שאם בשביל כל מאמן או שחקן אחר להתכונן למשחק חשוב פירושו לעבור בפעם האלף האחת על עוד קלטת של היריבה, בשביל עודד זה לצאת לסיבוב בעיר או לפתוח שולחן סנוקר. פשוט בגלל שזה מה שמביא אותו רגוע ומפוקס למשחק ומאפשר לו להיות במיטבו ולייצר במוחו הקודח את כל אותם הברקות "גאוניות" שהפכו אותו לשחקן גדול ועוד יהפכו אותו למאמןן גדול. ושלא יהיה לכם ספק, עודד מאוד רוצה להיות מאמן מצליח, כי עודד רוצה להיות מס' 1 בכל מה שהוא עושה כמו שאפשר לראות, כן, בסנוקר…
בהרבה מובנים עודד מזכיר לי גאון אחר שאהב לעשות דברים בדרך "ייחודית" משלו. גל פרידמן. ערב אולימפידת אתונה בה היה לספורטאי הישראלי הראשון שזוכה במדליית זהב אולימפית נצפה פרידמן מבלה שעות ארוכות דווקא על אופניים במקום על גלשן כאילו לטור-דה-פראנס הוא מתכוננן הקיץ ולא לתחרות הגלישה האולימפית. גם אז כולם מצצו את דמו של פרידמן אבל הוא ענה להם מצויין עם הניצחון באולימפידה. אלא שכמו גל פרידמן, גם עודד נכשל בנקודה בעייתית מאוד וזה הריספקט לאנשים שרואים ועושים את הדברים שונה ממך. גל פרידמן גמר בערוב הימים את ההלל על מאמנו גור שטיינברג ועל ראשי איגוד השייט, עודד דיבר בסרט בצורה מאוד מעליבה על צביקה שרף.
אני מקבל את זה שעודד חושב שלצביקה אין מושג בכדורסל, זכותו לחשוב כך בדיוק גם שזכותו של צביקה לחשוב בדיוק אותו דבר על עודד. אני גם מבין בערך מה עודד רצה בעצם לומר וזה שלשרף אין יכולת דברים בצורה מורכבת ומפושטת (כמו שיש לעודד עצמו, בכדורסל ובכלל) אבל זה לא צריך לגרום לעודד, שעדיין לא קרע "זוג שרוכים" כמאמן, להתבטאות בפומבי בצורה כזו נגד מאמן ותיק ועתיר זכויות והישגים כשרף. דווקא עודד מכולם היה צריך לקבל את העובדה שכמו שלו עצמו יש דרך איקס לעשות דברים גם לצביקה יש דרך משלו, וגם אם הוא לא ממש מחזיק ממנה עליו לכבד אותה ולו מכיוון שהיא הוכיחה את עצמה לא פעם ולא פעמיים בעבר.
אבל זו טעות קטנה, החלקה בלשון שאני בטוח שעודד מצטער עליה. הטעות האמיתית, כפי שעודד בעצמו מודה בגילוי הלב האופייני לו כ"כ, הייתה קבלת המשרה של מאמן מכבי באותה נקודת זמן. עודד יכל היה להצליח רק אם היתה נוצרת סיטואציה מאוד מסויימת, כזו שבה הוא היה מקבל יד חופשית לעשות את הדברים בדרך שלו. יד חופשית שכזו אף אחד במכבי לא התכוון מעולם לתת ל"ילד" שעם כל הכבוד והאהבה ברוזמה האימון שלו יש בקושי שנתיים וחצי. לא היה קורה כלום היה מסרב למכבי עכשיו, הם היו חוזרים אליו בעוד כמה שנים ונותנים לו כל מה שהוא רוצה. בדיוק כמו שקרה עם פיני גרשון, עוד טיפוס שידוע באורחותיו "יוצאות הדופן", שהגיע בשלב מאוחר יחסית בקריירה למכבי וקיבל במה לכל השגעונות שלו בצורה כ"כ גורפת שגרמה לאנשים לתפוס ראשם בתדהמה שככה יעשה בממלכתו המהוגנת של עו"ד שמעון.
בסיכומו של עניין אל תדאגו ובטח שאל תרחמו על עודד. כמו כל דבר שעבר עליו (טוב או רע) בחיים הקצרים ומלאי התהפוכות שלו גם מהניסיון הזה הוא ילמד. ואתם יודעים מה? ראוי שגם אנחנו נלמד פה שיעור קטן מהניסיון של עודד: גם אם מגישים לך את פסגת שאיפותך על מגש של כסף, אם לא הגיעה השעה ולא בשלו התנאים, צריך לפעמים לדעת לאזור את האומץ והחוצפה ולסרב בנימוס.