ניפגש ברומא (או: תמיד תהיה לנו איסטנבול)

גרנט:
מגיע לו את מירב הקרדיט על הניצחון וההעפלה של צ'לסי לגמר. עשה ביה"ס לבניטז בכל התחומים: החל מבחירת ההרכב דרך החילופים, ניהול המשחק, הטקטיקה והתגובה לשינויי מומנטום. חבל רק שהוא לא יקבל את הקרדיט הזה. אין מה לעשות, גם אם אברם יזכה באליפות, ליגת האלופות, גביע ערי הירידים וכל תואר אפשרי אחר, באנגליה לעולם לא ישכחו שהוא את תפקידו במועדון במרמה. בחסד ולא בזכות. ואם יש דבר שהאנגלים לא אוהבים זה רמאים, קורצי עין ותחמנים.

למעלה מחצי שנה בתפקיד ובאנגליה אף אחד לא באמת מכיר במינויו של אברם גרנט למנג'ר של צ'לסי- לא השחקנים, לא האוהדים לא התקשורת. מבחינתם הוא סתם אחד שהשיג כרטיס טוב לשורה הראשונה כי יש לו קשרים עם הבעלים. ולמרות שהיושר האינטלקטואלי (המעט שבכל זאת יש) של הפרשנים כאן חייב אותם לומר בלשון רפה שגרנט בכל השיג משהו ש"המיוחד" (כך מכונה בפיהם מוריניו) לא השיג, הקרדיט שניתן לו הוא מועט מאוד ויתרוקן חיש מהרה במידה וצ'לסי תיכשל לגבור על יונייטד במרוץ לפחות לאחד משני התארים עליהם הן מתחרות.

גם האופי של גרנט לא ממש מוסיף לשיפור התדמית שלו. לא נעים אולי להגיד אבל יש באיש משהו קצת אוטיסיטי. זה מתבטא בעיקר שפת הגוף שלו: הוא צוחק איפה שלא קשור, מחייך או מרצין בפתאומיות וללא הסבר, ומשדר קשר רופף למדי עם המציאות ובידוד בעולם משלו. ולמען האמת זה בדיוק המצב בו הוא נמצא בצ'לסי. התמונה הכי עגומה וסמלית מאתמול הייתה אי שם בשלהי המחצית הראשונה: כדור חוץ לטובת ליברפול התגלגל החוצה ליד הספסל של צ'לסי ונאסף ע"י גרנט שעיקב את החזרתו למגרש בכדי לתת להגנה שלו להתארגן. בעיני סטיבן ג'רארד זה לא מצא חן והוא חטף את הכדור מידיו של אברם באגרסביות. גרנט המופתע מעד ונפל לאחור אל הספסל כשבדרך הוא אף סופג מכה קלה בראשו. באופן מדהים אף אחד מהשחקנים או אנשי הצוות שהיו על הספסל של צ'לסי לא דרש בשלומו ואפילו לא הסתכל לכיוונו לראות שהוא בסדר! הקהל, שאפשר רק לדמיין מה הייתה התגובה שלהם אם אותו דבר היה קורא למוריניו, לא רק שלא התרעם והתעמר בג'רארד על הפגיעה בגופו וכבודו של המאמן שלהם אלא פרץ בצחוק מתגלגל. גם תמונת הסיום של גרנט מתפלל/משתחווה הייתה הזוייה לחלוטין והוסיפה לתחושה שהאיש הזה הוא חתיכת Weirdo כמו שהאנגלים מכנים זאת.

ובכל זאת, כישראלי אני מודה שהתרגשתי לשמוע את הדברים של גרנט בסיום על המשמעות של ניצחון שכזה עבורו בערב יום השואה. אחרי כמעט עונה שלמה בעמדה שכרוכה בחשיפה ציבורית כ"כ עצומה סופסוף מוצא האיש לנכון לזכור ולהזכיר את שורשיו. אם בעקבות הראיון שלו אחרי המשחק איזה ילד אנגלי יכנס הבוקר לוויקפדיה מתוך סקרנות לדעת מה זאת ה"שואה" הזו שהמאמן של צ'לסי דיבר עליה אז יצא לנו משהו מזה שלצ'לסי יש מאמן ישראלי.

בניון:
רגע אחד של קסם נתן לנו יוסי אתמול, רגע אחד יותר משקיבלנו מכל שחקן אחר של ליברפול פחות או יותר. הבישול שלו לגול של טורס היה מבצע מבריק, אלה מסי. מעטים, מעטים מאוד, השחקנים בעולם שיכולים לעשות להגנה של צ'לסי את מה שהילד מדימונה עשה לה אתמול בדקה ה- 64.

בניטז:
כמה סמלי שכאות תודה לעובדה שהחזיר אותו למשחק במו רגליו הוריד רפא את יוסי לספסל והעלה במקומו את פנאנט הדלוח. במשחק שבו ליברפול חייבת להבקיע במגרש בו לא הבקיעה למעלה מארבע שנים בניטז עלה עם חלוץ אחד (טורס) ובלי מערך קישור שיתמוך בו. הגישה השמרנית, שלא לומר התבוסתנית הזו (במסווה של גישה "טקטית"), היא בדיוק הסיבה שליברפול תחת בניטז לא עשתה (וסביר להניח שגם לא תעשה בעתיד הקרוב) אפילו צלילים של התמודדות על האליפות. אם תוסיפו לזה את החילופים התמוהים בהם מתמיד רפא, במיוחד במשחקים החשובים, כמו למשל הוצאתו של טורס שנייה אחרי שצ'לסי עולה ל 2:1 בהארכה (למרות שבניטז טען אח"כ שהחלוץ היה פצוע, לא היה לכך כל סימן במגרש ויותר מסביר להניח שגם אם חש כאבים מסויימים יכל טורס למצוא את הכוחות לסיים את המשחק) תקבלו תמונה די מדכאת.

בשורה התחתונה גם עלייה לגמר ואפילו זכייה בגביע לא הייתה משנה את העובדה שהעונה הזו היא כישלון חרוץ. שוב פעם מקום רביעי מרחק שנות אור ממאבק האליפות ושוב פעם כדורגל דוחה ששם את המועדון המפואר שלנו ללעג וקלס בקרב אוהדי הכדורגל ברחבי העולם. ההצלחה היחסית בליגת האלופות הינה אחיזת עיניים. זהו מפעל שבו היתרונות היחסיים של בניטז באים לידי ביטוי: הכנה טקטית יסודית והתאמות ליריבה ספיציפת. אלא שלא לעולם חוסן והפעם זה לא הספיק במיוחד כשהמזל אינו לצידנו בניגוד לפעמים קודמות. במפעל גביע שמטבעו מושטט הרבה מאוד על מזל טעות אחת של מגן יכולה להרוס עונה שלמה, מה שלא כן בליגה. למרות שגם בליגה עונה יכולה מוכרעת על משחק אחד, שם גם כישלון במבחן התוצאה הסופי לא יכול למחוק דרך של עונה שלמה כמו במקרה של ארסנל. נדמה שעל בניטז להיות בנקודת הזמן הזו כן עם עצמו ואיתנו: אם הוא חושב שליברפול לא מספיק טובה להתמודד עם יונייטד ארסנל וצ'לסי בתנאים הנוכחיים, ולכן האפשרות היחידה לשוות תמונה של עונה מולצחת היא הצלחה נקודתית במפעלי גביע, שיקום ויאמר ויתן למי שצריך להחליט לקבוע אם זה מספיק או לא. עוד עונה שבה הוא מניח את מאווינו על קרן הצבי של שער חוץ כזה או אחר לא באה בחשבון.

נ.ב.
ב-21 למאי בערב מנגל אצלי בגינה, חוגגים את האליפות של בית"ר, כולם מוזמנים!

פורסם בקטגוריה אנפילד, יהדות השרירים, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.