יום הילד

יום ראשון ארבע לפנות בוקר- אני מתעורר אחרי לילה בו בקושי השלמתי מס' זעום של שעות שינה מההתרגשות לקראת הביקור הראשון שלי העונה באנפילד! יום ארוך לפני והוא מתחיל בתחנת האוטבוס שליד האוניבירסיטה כאן בסואת'המפטון. חמש בבוקר והתחנה שוממה, אפילו הציפורים עוד ישנות על העצים כמאמר הזהב של סרג'ו קונסטנצה מגבעת חלפון.. האוטובוס ללונדון אמור להגיע כבר לפני חמש דקות, אבל הוא מתעכב, ולאור העובדה שאפילו כלב מת על קורקינט לא נמצא על הכביש בשעה הזו אני מתחיל להיות מודאג.. אלא שהאוטובוס ללונדון לא מאכזב ולמרות האיחור הקל אני על הדרך לעיר הקודש ליברפול!

בשמונה אני כבר בתחנת יוסטון בלונדון, משם יוצאות הרכבות לצפון מערב המדינה. בכדי להותיר לעצמי מרחב זמן סביר להגיע לאנפילד מתחנת ליים-סטריט אני לוקח את הרכבת של שמונה וחצי למנצ'סטר שאמורה לקשר אותי עם הרכבת של שתיים עשרה וחצי לליברפול. אם הכל ילך כמתוכנן באחד וחצי אני כבר בליים-סטריט עם שעה וחצי לשריקת הפתיחה- מספיק זמן להגיע אפילו ברגל לאנפילד.

הרכבת צפונה מלאה באוהדי כדורגל, רובם נוסעים לאנפילד, חלקם למנצ'סטר לראות סיטי נגד בורו ומס' לא מבוטל נוסף של אוהדים בדרכם למשחקים הזויים בליגות השלישת הרביעת ואלוהים יודע איזה עוד.. בכלל, יום ראשון בדרכים ברחבי הממלכה הוא יום חג, אוהדים מכל רחבי המדינה מצטלבים בתחנות הרכבת המרכזיות ופנאלים מלומדים על פילוספיה כדורגל ופילוספיה של כדורגל מתכנסים להם. בבוקר כולם עוד אופטמיים, מסבירי פנים ומחוייכים. בערב התמונה כבר תיראה אחרת לגמרי.

בקרון אני מוצא לי זמן לעלעל בעיתון הספורט של הבוקר, בין הקריקטורות ושאר ההסתלבטויות על אברם גרנט האנגלים יוצאים מגדרם אחרי הניצחון הסנסציוני על אוסטרליה ברבע גמר מונדיאל הרגבי בצרפת. אפרופו אוסטרליה.. לידי בקרון יושבים אם ובנה. לילד קוראים אואן והוא מספר לי שהתחיל לאהוד את ליברפול כשגילה שכוכב הקבוצה נושא את השמו. העניין האנקדוטי הזה הוביל אותו בסופו של דבר למסע של למעלה משלושים שעות מקנברה שצפון מערב אובטרליה למקדש באנפילד רואד. הילד מתרגש וסופר כל תחנה בדרך, אימו נראית נרגשת לא פחות.. מסתבר שאיכשהו הבחור הצעיר הצליח להדביק גם אותה חזק במחלה..

אלא שהאווירה האופטימית מתחלפת  בדאגה הולכת ומתגברת כשקצת אחרי שתיים עשרה אנחנו מחשבים ומוצאים שבקצב ההתקדמות הנוכחי של הרכבת לקונקשן שלנו במנצ'סטר בזמן כבר לא נגיע היום. כשאנחנו מגיעים סופסוף לתחנת פיקדלי במנצ'סטר, באיחור של למעלה מחצי שעה, אנחנו לפחות יכולים לפלוט אנחת רווחה כשאנו למדים שהרכבת הבאה תאפשר לנו להגיע לליברפול, בלחץ אמנם, אבל בזמן למשחק. אלא שמבירור קצר אנחנו מבינים שהרכבת אליה אנחנו הולכים לחבור עכשיו היא בעצם הרכבת הישירה מלונדון שיכולנו לקחת בכל מקרה אם היינו מוותרים על הניסיון להתחכם ולקצר טווחים ועוד היינו מרוויחים שעת שינה נוספת.. מה שלא יהיה, התחנה במנצ'סטר מוצפת באוהדי ליברפול שהתקבצו מכל קצוות הממלכה והתחושה מוזרה לראות כ"כ הרבה חולצות עם ליבר-בירד בלב ליבו של מחנה האוייב. גם התחושה שלי קצת לא נעימה, לא אוהב את העיר הזו..

ב"ה לליברפול אנחנו מגיעים בזמן, ומייד תופסים מונית לאנפילד. הנהג מוריד אותנו לייד סטנלי פארק ואנחנו מתחילים בצעידה אל המקדש. יש משהו במיקום של אנפילד על ראש הגבעה באנפילד רואד שנותן תחושה של עלייה לרגל, אתה יכול להרגיש את חרדת הקודש! כשמראהו הנאווה של אנפילד סופסוף מגיח מבין שורות הבניינים הצפופים אני מסתכל על הילד והוא קרוב להזיל דמעה, האמת גם אני.. בטח כך מרגישים יהודים מהגולה שמגיעים בפעם הראשונה לירושלים אני חושב לעצמי.. בכל מקרה, אין זמן ליותר מידי טקסים, המשחק הולך להתחיל ואני מכוון את אואן ואמו ליציע שלהם במיין סטאנד ורץ לתפוס את המקום שלי באנפילד רואד.

יש משהו עוצר נשימה בכניסה הזו למגרש כדורדל כשהדשא והיציעם נפרסים לפניך בבת אחת.. בתזמון מושלם אני מגיח ממעלה המדרגות בדיוק כשברקע מתחיל להתנהגן "לעולם לא תצעדי לבד" וממולי נפרש מחזה עוצר נשימה של ארבעים אלף צעיפים שנותנים רקע ויזואלי מרשים להרמוניה המושלמת שבה מקהלת המאמינים של אנפילד מנעימה את המזמור הקדוש. אחוז צמרמורת אני כבר לא מצליח להתאפק ומזיל דמעה..

 הרמוניה מושלמת של מקהלת המאמינים  אנפילד שר את המזמור הקדוש לפני פתיחת המשחק

אחרי כל העומס הרגשי הזה קצת קשה להיכנס למשחק, אבל המשחק מכניס אותך אליו. ליברפול פותחת טוב! אחרי התצוגה המזעזעת נגד מארסיי ביום רביעי שעבר התחושה היא שהפעם החבר'ה באו לעבוד ולא רק סתם באו לעבודה. עשר דקות מהפתיחה כדור חופשי ליהודים ממרחק בעיטה לשער. בד"כ את הכדורים האלה מעיף אדון ארנה ריסה לחצר של הפאבים באנפילד רואד או ביום טוב במיוחד לנדנדות שבמגרש המשחקים בסטנלי פארק.. אלא שהפעם דווקא סטיבי לוקח את העניין לידיים וכדור מסובב נפלא שלו נהדף בקושי ע"י רובינסון ומגיע לרגל של וורונין שפחות מעשר מטר קו אוייררי ממקום מושבי משגלגל את הכדור פנימה. פתיחה חלומית ובלתי צפוייה בעליל.

במקום להעיף את הכדור לפארק  סטיבי עם הבעיטה החופשית שהובילה לשער הראשון

למרבה ההפתה לפתיחה הזו יש גם המשך. אז נכון, זה לא שליברפול תקפה גלים גלים, אלא שהפעם לפחות הנעת הכדור האיטית המפורסמת שלנו הייתה טיפה יות ר מהירה ואסרטיבית וכך יוצא שבחצי שעה הבאה אנחנו יוצרים איזה שלושה ארבעה מצבים מצויינים כאשר לפחות שניים מגיעים, תאמינו או לא, ממהלכי כדורגל יפהפיהם! לא רע, בסטדרנטים שלנו אפילו מצויין. אלא שאחרי ההחמצות האלה, ומהכירותי את ליברפול, אני יודע שכל הסיפור הזה עוד ייגמר בדמעות. אלא שלא תיארתי לעצמי שזה יקרה כ"כ מהר..ואכן, את אשר יגורתי בא לי, ודקה למחצית רובי קין משווה לתרנוגלים אחרי טעות הזוייה לחלוטין בהגנה שלנו.

במחצית אני יורד להכניס משהו לפה במזנון (ההיצע עלוב, אלא אחרי השעות הארוכות ברכבת הבטן מוכנה כבר לעכל הכל..). כשאני חוזר, אני לא מספיק להתיישב ואותו קין משלים מהפך עם שער שני. בחצי שעה הבאה אני רק מנסה להבין מאיפה נפלה עלינו הצרה הזו.. משחק שנפתח כ"כ טוב והלך בכיוון שלונ מתמסמס לנו בין הידיים. נראה שגם אחד עשר האדומים במגרש שקועים באותם מחשבות וטוטנהאם קרובה מאוד לסיים את אחה"צ עם שער שלישי ולשלוך אותנו לדרך ארוכה ארוכה (אז עוד לא התחלתי לשער עד כמה..) הבייתה עם הפנים בין הידיים.

אלא ששני ילדים מצילים לי את היום: דקה 78 ויוסי בניון, הילד הנצחי של הכדורגל שלנו נכנס למגרש, מראדונה מדימונה לא זקוק ליתר זמן התאקלמות שממש אין לנו לתת לו וכבר מהנגיעה הראשונה בכדור הוא מתחיל להזיז עניינים. המהלכים של יןסי מחזירים את הקבוצה ואת הקהל לחיים, ומסיביב שואלים מה לעאזאזל עשה פנאנט על המגרש עד עכשיו כשבספסל מחכה היהלום מהדרום- מחמם את הלב! אלא שככל שהדקות נוקפות התחושה היא שליברפול ויוסי נכנסו למשחק מאוחר מדי והתרנגולים יקרקרו כ"כ הדרך חזר לצפון עם שלושת הנקודות. גם האוהדים שלהם מרגישים כך ומתחילים לקרקר ביציע האורחים כאילו בזים המה לרוח של אנפילד ולכבוד של הסקאוסרים..

אלא שאם יש דבר שאתה באמת לא רוצה להתעסק איתו עם הסקאוסרים זה עניין הכבוד. תגידו עלינו מה שלא תגידו, ואור למצב הנוכחי אתם כנראה צודקים, אבל את הרוח של ליברפול לא יקחו לעולם. גם לא עוד עשרה טקטנים ספרדים מזוקנים המתחזים למאמני כדורגל.. מכל קצוות המקדש עולה פתאום שאגה גדולה: ליברפול! ליברפול! ומכאן והלאה זה לא אוסף השחקנים האנמי המוכר שמשחק על המגרש עבור ליברפול, מכאן והלא זוהי הרוח של אנפילד!

יוסי מתחיל מהלך באגף השמאלי, חותך לאמצע ומעביר כדור בדואר רשום לנמען בלבד ישר לרגל של פינאן החופשי בימין. פינאן לא מתמהמה ומעיף את הכדור לבוקסה של החמש מול הקופ.. אל ניניו מתרומם ואיתו רשת החרגוליים. 2:2!

הצבע חוזר לפנים של כולנו והמשחק מסתיים בתוצאה שאחרי וככלות הכל משאירה טעם טוב בפה.. 

הצבע חזר בסוף לפנים  אנפילד אחרי המשחק