בניגוד למקומות אחרים בעולם בהם "ביקרה" האימפריה הבריטית, אצלנו היא לא הותירה שום מורשת תרבותית או ספורטיבית. אתמול, כשישבתי עם השותף הפקיסטני שלי, מוניב, לראות את הנבחרת שלו בגמר אליפות העולם בקריקט, חשבתי שזה קצת חבל. לי, מן הסתם, אף פעם לא תהיה הזדמנות לראות את נבחרת ישראל בגמר של אליפות עולם של איזשהו ענף שהוא.
מה שמרתק הוא שאותם ילידים שהבריטים הנחילו להם את המשחק האריסטוקרטי הזה כחלק מהנסיון ל"תרבת" אותם הפכו עם הזמן להרבה יותר טובים מהם, מה שמביך את הבריטים שוב ושוב. אתמול, למשל, נפגשו בגמר אליפות העולם בלורד'ס (הוומבלי של הקריקט) פקיסטאן וסרי-לנקה, ולמרות שהבריטים מאוד השתדלו לפרגן ולארח אותם יפה, התחושה היתה כאילו מישהו הכניס להם צלם בהיכל. קצת כמו גמר מונדיאל בין ארגנטינה לברזיל בוומבלי.
אבל כמו בכדורגל (ובראגבי ובעוד ענפים אחרים שהבריטים "המציאו") האנגלים פשוט לא מספיק טובים, ולמרות שהתאוששו יפה מההפסד המביך להולנד במשחק הפתיחה וניצחו את שני המשחקים הבאים, נגד פקיסטאן (שהגיע כאמור לבסוף לגמר) והודו (האלופה היוצאת), כשלו כרגיל במשוכה שלפני חצי-הגמר כשהפסידו להודו-המערבית (הקריביים).
בחצי-הגמר פגשו הקריביים את סרי-לנקה, הסוס השחור של האליפות, והפקיסטאנים את דרום-אפריקה, שעד אותו שלב נראתה כנבחרת שתלך עד הסוף. אלא שגם במונדיאל של הקריקט, כמו זה של הכדורגל, פתיחה טובה של טורניר בד"כ מנבאת שברון לב בהמשך. וכך, גם הקריביים ,שהגיעו במומנטום אחרי הניצחון על האנגלים, וגם הדרום-אפריקאים, הפייבוריטים הברורים מבין ארבעת האחרונות, הודחו בכדי לקבוע גמר בלתי צפוי בין סרי-לנקה לפקיסטאן.
למרות שהשתדלתי לא להראות את זה למוניב, בגמר הייתי בעד הסרי-לנקים. במהלך הטורניר למדתי לחבב את הנבחרת הזו שמשחקת קריקט שגם בעיני הדיוט כמוני נראה שונה וחצוף. במיוחד הצורה שבה הם זורקים את הכדור, שטוח, כמו שמקפיצים אבן על המיים, ולא בתנועה מלאה של היד מלמעלה למטה כמקובל.
כשנשאל הקפטן הסרי-לנקי לפני המשחק על סוד ההצלחה של הנבחרת שלו הוא סיפר על זה שאצלם אין ממש מגרשי קריקט מסודרים והשחקנים בנבחרת גדלו למעשה על קריקט שמשוחק עם מקלות בחוף הים או עם כדור טניס על אספלט (קריקט-סטנגה!). ולמרות שלפי ההגיון הזה ישראל היתה אמורה להפוך מאמפרית סנגה בגילאי ביה"ס למעצמה עולמית בכדורגל, הסרי-לנקי הסביר יפה שכשהם מגיעים למועדונים המסודרים מקפידים מאוד לא לפגוע ביסודות "השכונתיים" של המשחק שלהם אלא לשלב אותם יחד עם טכניקה וטקטיקה מתקדמים.
במקום מטקות. הסטנגה של הקריקט
במשחק עצמו האווירה בלורד'ס היתה מדהימה. באנגליה יש אוכלוסיה פקיסטאנית עצומה והנבחרת שלהם הרגישה כמו בבית. האווירה דמתה הרבה יותר למשחק כדורגל מאשר למשחק קריקט ואנשים אפילו טיפסו על הגגות של הבניינים מסביב בשביל לראות את המשחק. קודש הקודשים של האריסטוקרטיה האנגלית הפך לאחה"צ אחד לימק"א..
בסופו של דבר הפקסטאנים ניצחו באופן מוצדק אחרי משחק שהיה בשליטתם לאורך כל הדרך למרות מאמץ ראוי להערכה של הסרי-לנקים הצנועים והחביבים. ולמרות שהייתי בעדם שמחתי לבסוף עם הניצחון הפקסטנאי, גם בשביל מוניב, וגם בגלל שממנו הבנתי מה המשמעות של הניצחון הזה עבור המדינה הגדולה ורוויית הצרות הזו. בסופו של יום אני תמיד שמח בניצחון של נבחרת שהוא כ"כ משמעותי ומשמח עבור האנשים במדינה שלה, כמו ברזיל בכדורגל, למרות שגם אותה אינני אוהד.
כמו ברזיל בכדורגל. אוהדים פקסיטאנים חוגגים אמש בלאהור
לפני שהגעתי לאנגליה פקיסטאן היתה עבורי שם של מדינה רחוקה ומפחידה עםהמון אנשים שבטח לא אוהבים אותנו ו"מספיק וכל אחד מהם יזרוק נעל" בכדי להעלים מהמפה את מדינתנו הקטנטונת… היום פקיסטאן היא עבורי מקום ממנו מגיעים אנשים חמים וטובי לב עם מנטליות מאוד דומה לשלנו. אני יודע שזה מאוד בנאלי ואולי גם קיטשי מה שאני הולך לכתוב עכשיו- אבל יש רגעים כאלה בחיים שאתה פתאום תופס את עצמך ומבין שהעולם לא מתחלק לערבים ויהודים, נוצרים ומוסלמים או מזרח ומערב, אלא, כמה פשוט, לאנשים טובים וכאלה שקצת פחות.
ואפרופו העניין הזה, כל גישת הרב-תרבותיות- זה בדיוק עקב האכילס שלה. על פניו יש משהו מאוד נכון ויפה בלכבד את תרבותה היחודית של כל עם ועדה, להתייחס אל מערכות הערכים שלה בקונטקסט של התרבות ולא לנקוט גישה שיפוטית. אלא שבכל תרבות, בכל זמן ובכל מקום, יש מעשים ויש אנשים טובים יותר ופחות, וערכי מוסר אוניברסליים הם משהו, שעם כל הכבוד, איננו תלוי תרבות אלא תלוי היותך בן אנוש אם לאו.
________________
אחרי האכזבה מנבחרת הקריקט נשאה עיניה הממלכה לעבר ה"ליונס"- נבחרת הראגבי המאוחדת של סקוטלנד, אנגליה, וולס ואירלנד שמתכנסת אחת לארבע שנים לסדרת משחקים באוסטרליה או דרום-אפריקה. מסע של הליונס הוא אירוע ספורט מכונן בממלכה, כי בראגבי, כמו בקריקט (שם תערך בחודש הבא הסדרה החשובה ביותר- "האשז" בין אנגליה לאוסטרליה) המפגשים האלו בין הממלכה לקולוניות לשעבר הם בעלי חשיבות גדולה יותר אפילו מהטורנירים הבינלאומיים הגדולים.
בראגבי אני מבין עוד פחות מקריקט, אבל בנבחרות אנגליה יש לי איזה חצי מושג, ומכל ההתנהלות סביב הליונס היה לי ברור שהם הולכים לקבל בראש ובגדול מהספרינג-בוקס בשבת בדרבן. מה גם ש"הבוקס" הם אלופי העולם המכהנים ודרום-אפריקה היא היסטורית, כנראה, מעצמת הראגבי מס' אחת.
כשאני מדבר על ההתנהלות סביב הנבחרת אני מתכוון להייפ הגדול סביבה ולמעמסת הציפיות הלא ריאליות שמועמסת על כתפה. הכישלון, במקרה הזה, הוא כבר לחלוטין אסון שרק מחכה להתרחש. פאביו קאפלו אמר לא מזמן משהו מרתק: "הדבר הראשון שעבדתי עליו עם השחקנים האנגלים" אמר, "היה להוציא מהם את הפחד". וזה מדהים כי מדובר בשחקנים שמשחקים במועדונים הכי גדולים בעולם, ובכל זאת, כשהם לובשים את החולצה עם שלושת האריות רועדים להם הרגליים.
שלושת רבעי משחק הכל הלך לפי התוכנית- דרום-אפריקה דרסה את הליונס ובשלב מסויים התחילה אפילו להשתעשע איתה במהלכים שהם כנראה גרסת הראגבי למשולשים של הכדורגל. אלא שאז החליט המאמן הדרום-אפריקאי, באקט של חמלה או השפלה, להוציא את השחקן הכי טוב על המגרש- רואן פינאר, והליונס חזרו למשחק והפכו את מה שהיה נראה כתבוסה משפילה להפסד סביר (26:21).
למרות שבסופו של דבר הספרינג-בוקס ניצחו כאמור, דווקא האנגלים יצאו עם אופטימיות מסויימת לקראת המשך הסדרה (המשחק השני בשבת הקרובה בפריטוריה). שוב נשמעו הדיבורים על ה"רוח" וה"אופי" הבריטיים המפורסמים. דיבורים שיש בהם הרבה אמת, כי לבריטים יש באמת רוח לחימה מופלאה, לא רק בספורט אגב, אבל מעידים למעשה על הבעייה המרכזית של הנבחרות הבריטיות: הם גדולות רק כאנד-דוג, רק כשהסיכויים נגדן, כשכל אותה מעמסת ציפיות שלא ממש קשורה למציאות יורדת להם מהכתפיים וכבר אין להן ממש מה להפסיד.
"…שבכל תרבות, בכל זמן ובכל מקום, יש מעשים ויש אנשים טובים יותר ופחות, וערכי מוסר אוניברסליים הם משהו, שעם כל הכבוד, איננו תלוי תרבות אלא תלוי היותך בן אנוש אם לאו."
תמצית נכונה ומרגשת.
פוסט מעניין ומצוין וסתם תיהיה – את מי אתה אוהד איציק בדרך כלל במונדיאל/יורו ?
עד כמה שזה יישמע מוזר (בגלל השילוב..) אני אוהד של אנגליה וארגנטינה.