למות ביום אחר

תחת שמי ים התיכון,
היה לך זמן להתאפר ולהקסים
יוצאת לרחוב בשמץ של ביטחון,
חוזרת בזנב מקופל בין הרגליים

(שלמה ארצי)

פייר? אני מזה מבולבל…
לילה שלם התהפכתי במיטה וניסיתי לפענח את ההרגשה שלי מהמשחק, לצאת עם תמונה קוהרנטית, עם איזה תובנה ברורה ו.. נאדה, גורנישט, וואלו..

מצד אחד יש לא מעט דברים חיוביים שאני לוקח מהמשחק ובכלל מנבחרת ישראל הנוכחית. מצד שני השורה התחתונה היא, שאם לא יקרה נס, שוב לא נעלה למונדיאל. ולפספס הזדמנות כזאת זו באמת בכייה לדורות.

נתחיל חיובי.

אי אפשר להתעלם מהמהפך המנטאלי שעברה נבחרת ישראל בעשור האחרון. אחרי הטראומה של החמישיות נגד אוסטריה ודנמרק, שהיו בהקבלה הששת-הימים ויום-כיפור של הכדורגל הישראלי, נקעה נפשו של העם במאניה-דפרסיה של הנבחרת. ואכן, בעשור הנוכחי אנחנו מקבלים נבחרת ישראלית אחרת- בוגרת, מושמעת, צפויה עד כאב ו, לא נעים להודות אבל חייבים, משעממת. משעממת במובן החיובי, כזו שאפשר לחיות איתה בכיף מבלי לדאוג כל לילה מחדש על איזה צד היא תקום בבוקר.

במחצית התחושה הכללית ביציעים הייתה שנשווה. וזה לא עניין של מה בכך. כי נבחרות ישראל בדורות קודמים היו נשברות משער שכזה, אחד שהופיע בכל תסריטאי הבלהות שלנו, ממצב נייח ממש רגע לפני המחצית. אבל הנבחרת הנוכחית שכנעה אפילו אותנו, למודי הקרבות ושבעי האכזבות, שיש לה את היכולת לאזור כוחות יש מאין, לקום מהקרשים, לעשות מהפך של 360 מעלות (הטעות במקור) ולחזור למשחק.

לצד האופי הנבחרת גם הראתה לא מעט נקודות חיוביות בפן המקצועי:

בראש ובראשונה בן סהר, שהפתיע אותי, אפילו הדהים, עם יכולות טכניות של כדרור ומסירה שלא ידעתי בכלל שיש לו. גם גל אלברמן תרם את חלקו עם משחק מלא תשוקה ומחויבות ועשה עבודת גרזן נהדרת (למרות שיש לי עליו גם ביקורת אליה אני אגיע בחלק הפסימי של הפוסט). ההגנה הייתה סבירה פלוס, כשלראיה, יון לא הגיעה (למיטב זכרוני) למצב מסוכן אחד במשחק מסודר. לעומת זאת, ישראל הראתה לפחות שלושה ארבעה מהלכי כדורגל שובי עין (בראשם השער הנפלא) והוכיחה שבכדורגל, במובן הטהור של המילה- זה של מה עושים עם הכדור ברגל, היא נבחרת שראויה להיות במונדיאל, בטח אם המועמדות האחרות הם שוויץ ויוון.

אפילו יוסי עשה את שלו, למרות משחק חלש (כצפוי) ובישל נהדר את השער. ובכלל, על יוסי יש לי רק מילים חמות. שחקן שנמצא אולי על סף רגעי שיא שכל כדורגל בעולם היה חולם עליהם- מאבק אליפות באנגליה ושלבי הכרעה בליגת האלופות, סיכן את הכול עבור הנבחרת וסימן, שוב, איפה ראוי לו הלב שיימצא.

אגב, למי שהתרגש יותר מדי מהפסטיוסי שבוע שעבר ואמר לעצמו ש"רק בישראל יש דברים כאלה" אני רוצה להביא בקטנה שני דוגמאות ממקום שאנחנו אוהבים להסתכל עליו בעיניים כלות: מונדיאל 2002- דיויד בקהאם והרגל השבורה. מונדיאל 2006- 48 למשחק הפתיחה של הנבחרת, הממלכה עוצרת נשימת וסקיי ניוז משדר ישירות את וויין רוני נוחת במטוס פרטי היישר ממחנה הנבחרת בגרמניה לבדיקה מכרעת במרפאה בלונדון.

עוד מילה טובה אני רוצה לתת להתאחדות. כן להתאחדות. או לכל מי שארגן את המשחק אמש לצורך העניין. בגלל אילוצי השבת הגענו לאצטדיון רבע שעה לפני פתיחת המשחק, ועדיין, נכנסו בצורה חלקה לאצטדיון ללא עיקובים מיוחדים היישר למקומות שהיו מסומנים לנו בכרטיס. לרגע חשבתי שאני באנפילד. גם האירוע עצמו היה מכובד ויפה ואורגן בטוב טעם. הייתה אווירה יפה בר"ג, עד כמה שאפשר לייצר אווירה במפלצת הבטון הבולשביקית הזו.

רק בקשה קטנה, אנא וותרו על הופעת האמן במחצית, ממילא בד"כ הנבחרת בפיגור בשלב הזה והאמן המסכן רק זוכה לקבל קללות מהקהל שמוציא עליו את העצבים. בטח אם הוא שר שירים בשפה של המדינה אותה מייצגת הנבחרת שזה עתה עלתה עליך ליתרון. ועוד אחת- תרשמו את הדקה על הלוח הגדול במספרים. השעון קוקייה הזה מוציא לנו את העיניים ושובר את הראש. או בקיצור, לא נעים להודות אבל אנחנו לא באמת יודעים לקרוא שעון מחוגים.

ומחמאה אחרונה לקהל. אולי היה לי מזל ונפלתי במקום טוב, אבל בהשוואה למגרשים באנגליה קשה לי שלא להתרשם מהבנת הכדורגל של האוהד הישראלי. אם באנגליה כל טעות של המגן או מסירה נוראית של הקשר מתקבלת באנחות unlucky פתטיות, כאילו מדובר בגזירת גורל משמיים, כאן יודעים להסביר ש"הוא לא מספיק מהיר לסגור את הקיצוני שלהם באגף" או ש"לא היו לו אופציות מסירה כי דדי לא עולה". יפה

ועכשיו לשלילי.

בדרך לאצטדיון אני אומר לאחותי שיש לי תחושת דז'ה-וו קשה. כבר עשרים שנה שכל שנתיים אני עובר את העינוי הזה שסופו ידוע מראש. כמו הולך תשוש בחרבה שרואה נווה מדבר באופק, יודע שזוהי שוב פאטה-מורגנה, אבל עדיין מאמין שהפעם זה הדבר האמיתי, כך אני מטפח שוב את התקוות, אוזר התרגשות ותחושת גודל השעה רק כדי לאסוף את עצמי מחדש בסוף הערב אחרי עוד אכזבה.

שני דברים עיקריים חסרים לנבחרת ישראל:

א. אסטרטגיה- ביציאה מהאצטדיון החבר'ה אמרו, בצדק גמור, שממילא אנחנו אף פעם לא עולים, אז לפחות שנהנה מהכדורגל. שנדע שגם אם נכשלנו עשינו את זה בדרך שלנו. במצב הנוכחי אנחנו גם אוכלים את הפירות הבאושים וגם מגורשים מהעיר.

בשביל זה צריך אסטרטגיה. אחת כזו שתהיה מבוססת על הכישורים של הכדורגלן הישראלי ותיקח בחשבון, בהבנה והשלמה, את החסרונות שלו. ר"ל, נבחרת שתשחק כדורגל פשוט ויפה. איך צעקו ביציע: "שחקו על הארץ". בדיוק כך. כדורגל שמבוסס על שחקנים יצירתיים, החזקה והנעת כדור. היכולת הטכנית של השחקן הישראלי גבוה מהממוצע באירופה ובעולם וצריך ליצור לנבחרת שיטת משחק שתביא אותה לידי ביטוי בצורה מקסימאלית. גם על חשבון תשומת לב הגנתית. ממילא לא נעלה, כבר אמרנו?

ב. חלום- איכשהו קשה לי להתחמק מההתרשמות המצערת שכמדינה, כעם, פשוט הפסקנו לחלום. במקום זה עברנו להתעסק בהישרדות. הריאליטי והמציאות. אנשים הצביעו לביבי כי זו נראתה להם האופציה הכי בטוחה. הם כבר לא מאמינים שיהיה פה שלום או שננחית על מבקשי רעתנו מכה ניצחת באומץ ועורמה- הם מטאטאים את המרחב המוגן.

כך גם הנבחרת, בהשראת המאמן שלה, עסוקה בלצאת בשלום. להשיג את המינימום ההכרחי. תיקו בבית שאחריו נגיד ש"זה לא בשמיים לנצח אותם בחוץ" ואז לנסוע, להוציא שוב תיקו או הפסד מינימאלי ולהסביר ש "בחוץ קשה לנצח נבחרות ברמה הזו, פעם הבאה נעשה את העבודה בבית" וחוזר חלילה. ביל שאנקלי אמר פעם: "קודם כל תאמין שאתה הטוב ביותר, אח"כ תצא ותוכיח את זה". ואנחנו לא צריכים להיות אפילו הטובים ביותר, רק מספיק טובים.

מבחינה מקצועית יש מס' חולשות בולטות:

פאלטה אוואטה- באולפן החי של ספורט 5 לייב לפני המשחק הראו את דודו עסוק בלחלק הזמנות שעה ומשהו לפני המשחק. הוא המשיך לחלק תשורות, הפעם ליוונים, גם עמוק לתוך המשחק. רק בדקה התשעים התעורר סופסוף. עדיף מאוחר וגו'

תמיר כהן- בזבוז מיותר של מקום בהרכב. בעצם באצטדיון. לא שאני מחדש פה משהו למישהו

גל אלברמן- אני יודע.. נלחם, ניקה, טיאטא, באמת האמצע שלנו כשר לפסח למהדרין. לא מזלזל בעבודה החשובה הזו כמו שהייתי נוהג לעשות בעבר- הנה, אפילו מצאתי לו מקום בחלק החיובי. אבל עדיין, למרות פה ושם ניצוצות מינימום תרומה בחלק ההתקפי, אפס איומים לשער (אתה קשר באמצע, רבאק) והכי גרוע- מפזר את הכדורים שזוכה בהם (בצורה מעוררת כבוד כאמור) בצורה שלומיאלית- לא מדויק, לא בזמן, ולא בחכמה. אליה וקוץ בה.

ברדה וגולן- הדארלינגים של קשטן. האמת, אני יכול להבין למה: שחקנים של מאמן- רצים, נלחמים, נותנים עבודה ועושים מה שאומרים להם. אבל אלו בדיוק סוג השחקנים שאם אתה עולה איתם אתה מודה שאתה בעצם לא באמת מאמין. עסוק בלהכין את המרחב המוגן.

השניים מזכירים לי את אלונסו וקאוט בליברפול: ברדה את הראשון- כנראה שיש בו משהו אם כ"כ הרבה, כולל כאלה שאני מעריך מאוד את דעתם, גומרים עליו את ההלל. רק שסהדי במרומים, איך זה שכל פעם שאני רואה אותו אני מגרד בפדחת שוב ושוב ומסה להבין על מה לעזאזל הם מדברים? וגולן הוא בדיוק קאוט- לא עושה כלום תשעם דקות (לא בתור חלוץ לפחות) אבל אז שם לך איזה גול שמציל את המשחק והנה.. הופה! "הוא תמיד מביא קבלות"..

יצחקי- דקה 77', לבד מול השוער, הכדור פוגע ביווני ומטייל לאט לאט וכואב כואב חצי מטר מהמשקוף. פלאשבקים של רוני רוזנטל מול קולומביה ב- 89' ועוד רבים "וטובים" שכאלה לאורך השנים. עוד אייטם לכתבות ה"אולי הפעם" ב"חדשות הספורט" והעיתונים היומיים ערב המשחק המכריע של הקמפיין הבא.

אז מה עכשיו? איך אמר מי שאמר- ישראל היא לא מקום שמקווים בו לנסים, היא מקום שבו סומכים עליהם.

"אין לנו על מי להישען.." עומר גולן מצביע על מקור הסיכויים האמיתי שלנו.