גיבורה אולימפית

לכבוד יום הולדתו החמישים של אבי הכנתי סרט מיוחד על חייו ופועלו המרשימים. לצורך הכנת הסרט ליקטטי חומרים שונים מכל מקום אפשרי, בין השאר מביה"ס בו מלמד אבי למעלה משלושים שנה. הצפייה בקטעים היתה חוויה מאלפת ונתנה לי הצצה לאישיותו המרשימה של אבי. אלא שקטע אחד תפס אותי יותר מכל- היה זה באחד מטקסי סוף השנה, אבא העניק תעודת הערכה לתלמיד המצטיין של המחזור ובדברי הברכה אמר: "יש כאלה שנולדו עם הכישרון, אלוהים בירך אותם. אבל החוכמה היא של אלה שלא נולדו עם זה, אלה שהיו צריכים לעבוד קשה- לעשות שינוי של 360 מעלות". מרגש. אלא שרק בפעם השלישית שערכנו את הקטע הסב המפיק שעבדתי איתו את תשומת ליבי לעובדה שאין דבר כזה שינוי של 360 מעלות.. הכוונה היתה מן הסתם ל- 180. מאז הפך הקטע לפלוקלור אצלנו במשפחה.. אבל המסר נשאר תמיד: הגדולה האמיתית היא של אלו שלא התברכו בכישרון אבל בעזרת לב הגדול וכח והרצון הגיעו להישגים. זה היה עוד מסר קטן-גדול מני רבים שקיבלתי מאבי לחיים.

לשאלה מי הכוכב הגדול של המשחקים האולמפיים עד כה התשובה תהיה מן הסתם מיקל פלפס. אלא שבמחילה מכבוד השיאים והמדליות שלו פלפס זה לא עושה לי כלום. אני לא רואה אצלו שום תכונה אנושית מיוחדת שתגרום לי להזדהות איתו- מכונה שהתברכה בכישרון שחייה יוצא דופן. לבריאות שיהיה לו.

אלא שאחד הדברים היפים באולימפיאדה הוא שתמיד אפשר למצוא את הסיפורים הקטנים- של אלה שלא זכו במדליה ולא שברו שום שיא אולם הסיפור שלהם שווה יותר משני אלו גם יחד.

מיכאלה בריז היא מורה לחינוך-גופני מדבון, וולס. בגיל- 13 החלה להתחרות בהרמת משקולות. את הבכורה האולימפית שלה עשתה באתונה לפני ארבע שנים כשייצגה את בריטניה במשקל עד- 58 ק"ג וסיימה במקום התשיעי. בגיל 29 למיכאלה נותרה עוד הזדמנות אחת לנסות ולזכות בתהילה אולימפית- בייג'ינג 2008. ארבע שנים היא הכינה את עצמה לרגע הגדול. ארבע שנים של עבודה סיזיפית הרחק מאור הזרקורים. בדרך היא זכתה במדליית זהב במשחקי חבר העמים הבריטי שנערכו במלבורן 2006. אלא שחוקי האיגוד הבינ"ל להרמת משקולות קובעים שרק עשרת המדורגים הראשונים בעולם בשנה האולימפית מקבלים כרטיס אוטומטי לתחרויות. איתרע מזלה ומיכאלה היתה פצועה חלק גדול מהשנה האחרונה. היא נאלצה להחמיץ מס' תחרויות קריטריון חשובות ורק שלושה שבועות לפני פתיחת המשחקים התבשרה על זכייתה בכרטיס המיוחל.

מיכאלה, שבמשך כל החודשים האחרונים המשיך להתכונן למשחקים כאילו היא נוסעת כאשר יש אפשרות ממשית שכל מאמציה יהיו לשווא, היתה מאושרת. אלא שמשעשה שטן ושבועיים לפני הנסיע הלבייג'ינג תקפה אותה שוב הפציעה הטורדנית בגב. מיכאלה, גם לאור העובדה שאם הייתה פורשת סמוך כ"כ למשחקים היתה מאבדת את המקום היחידי שהוקצה לבריטניה בתחרויות הרמת המשקולות, החליטה ליסוע בכל זאת לבייג'ינג.

כבר מההנפה הראשונה בתחרות היה ברור שמיכאלה נמצאת תחת סבל גדול. היא הצליחה להשלים שני הנפות (הרמת משקולות מתחלקת לשני שלבים- הנפה ודחיקה) אבל נאלצה לוותר על ההנפה השלישית (לכל מתחרה מוקצים שלושה נסיונות בכל אחד מהמקצועות) כשהיא ממוטטת על שולחן הטיפולים שם הפיזיוטרפיסטית מעסה את גבה בניסיון נואש רק להעמיד אותה שוב על הרגליים.

עשרים דקות של טיפולים ובריז שוב מדדה אל מרכז האולם, מתקשה באופן ברור אפילו לשמור על היציבה. בדרך לא דרך היא משלימה שני דחיקות של- 80 ואח"כ- 90 ק"ג, תוצאות רחוקות משיאה האישי בדחיקה העומד על- 120 ק"ג. בשלב זה בריז כבר איבדה כל סיכוי למדליה ולפחות יכלה להתנחם בכך שרשמה משקל סופי שיבטיח לה דירוג בתחרות.

אלא שאז היא הדהימה את כל הנוכחים וחזרה שוב לדחיקה השלישית והאחרונה שלה בתחרות עם נסיון להרים מאה ק"ג. המחזה היה קורע לב- בריז התקשתה מאוד אפילו להתכופף אל עבר המשקולות, הסבל היה ניכר על כל עווית בפניה. השניות בהן הרימה את המוט הקורע תחת עומס המשקולות שבשני קצותיו היו נדמים כנצח. לא שמעתי אל מיכאלה בריז עד אתמול אבל באותם רגעים ליבי יצא אליה. "קדימה, למעלה!" אפשר היה לשמוע את המאמן שואג לה מהצד. ובריז, בעור שינה פשוטו כמשמעו, הניפה את המשקולות מעל ראשה והחזיקה אותם מטלטלת מצד לצד כשיכורה. "קדימה" היא צעקה לשופטים בתחינה! מצפה לאור הירוק המיוחל שיאשר את ההנפה. והשופטים לקחו את הזמן.. "קדימה!" היא זעקה בכאב בפעם נוספת עד שקיבלה סופסוף את האישור המיוחל, רק כדי להתמוטט לקרקע ולהיתמך בידי צוות האימון שלה בעודה יורדת מהבמה לכל תשואות הקהל.

מס' דקות אח"כ כשחזרה לעמוד רגליה פנה אליה כתב הבי.בי.סי: "מדוע התעקשת על הדחיקה האחרונה שהייתה חסרת משמעות למעשה?"

"זה המשחקים האולימפיים, אין משמעות לכאב. התאמנתי לזה כ"כ הרבה שנים ואני כ"כ שמחה שאני כאן. אני הולכת לחגוג עכשיו את מה שעשיתי" השיבה בקול חנוק מדמעות.

מיכאלה בריז נאנקת מכאבים במהלך התחרות אתמול בבייג'ינג