בקרון אני תופס את המושב הראשון הפנוי, מתוך הרגל, ושם לב שיישבתי כמו באנדרגראונד – במושב המקביל לחלון, ולא כמו באוטובוס – במושב המאונך לו. וזה מרגיש לי קצת כמו שם. וזה מרגיש מוזר ונעים שבמקום 'מרובע לסטר' או 'קרקס פיקדילי' זה 'שוק מחנה יהודה' ו- 'יפו מרכז'.
עדיין מוקדם ואני יורד בכיכר ציון להעמיס משהו קטן לאכול. אני מביט בכיכר ובמשביר החדש, שאולי גדול ומנצנץ כמו כלבו בשדרה החמישית אבל הוא הכי כאן שיש עם האבן הירושלמית והאריה מברונזה שמביט על הנכנסים והיוצאים ממקום מושבו הרם מעל הכסא של המאבטח בכניסה.
וחושב לעצמי איזה היסטוריה יש למקום הזה, ואיך אחרי כל הסיבובים שעשיתי בעולם אני נמצא כאן, שוב, אוכל פיתה שווארמה.
וחותך לתקליט. שם עדיין ריק. קצת חושש שתהיה פארסה. שהחברים מהמרכז לא יגיעו למה שנדמה להם מעבר להרי חושך, רחוק הרבה יותר מלונדון או פאריז. ונזכר איך דפני ליף לפני כל הפגנה היתה אומרת שהיא מקווה שלא יהיה כאן "הקיץ של אביה".
ובינתיים מעביר חוויות עם אבי, בעל המקום, ונזכרים בימי קופסת הלהיטים העליזים. אבי היה עורך התוכנית בימי הזוהר שלה והדיבורים האלה מחזירים אותי בשניה חמש-עשרה שנה אחורה כשממש לא רחוק משם הייתי מגיע לראות את עופר נחשון משדר את התוכנית בבניין הרדיו הרעוע באותו רחוב על שם הלני המלכה. ראסמי מלכה.
אבל בשריקה יש כמות יפה סה"כ. ועל הבאר אנחנו שלושה אוהדי בית"ר ומתבדחים שזה המקבץ הכי גדול של כאלה שהיה כאן, במבצר של הפועל קטמון. והחבר'ה של קטמון מספרים באמת על החוויות שלהם מליגה א' – אום אל פאחם, אורתודוקסים לוד. נשמע מאוד אקזוטי, ואפילו מביא את החשק לטייל קצת בארץ עם איזה קבוצה שם – אין איזו בית"ר בליגה הזו?
וגם ליברפול דווקא נראית טוב במחצית הראשונה, ולמרות שאנחנו לא ממש מסוגלים לייצר מצבים במשחק מסודר וסוארז בערב די בינוני בסטנדרטים שלו (שזה עדיין סטנדרט וחצי מעל השאר) – הלחץ על ההגנה של צ'לסי עושה את העבודה (אולי טיפ פנימי של סטיב קלארק?) ומחטיפות הכדור דווקא מגיעים מצבים מצוינים וגם שער יתרון יפה – שער של כדורגל.
וכשהמקום כבר מלא באדום ואפילו הנייטראלים נסחפים עם האווירה ומצטרפים לשירי ליברפול, הכחולים משווים ושוב חוזר הבלוז.
בשיא הלחץ אני אומר לדוד שאם נצא עם תיקו זה יהיה נהדר וכשהלחץ נרגע אני מודיע בחגיגיות ש- "על המשחק הזה רשום 1:1 באותיות קידוש לבנה".
דוד דווקא משוכנע שליברפול תבקיע ולמרות שאני לא רואה את זה קורה, זה כמובן קורה.
וזו שמחה טהורה, כיפית כזו, מהבטן. שכבר הרבה זמן לא היתה לי.
ובדרך חזרה ברחוב יפו, עם הרכבות שחוצות והאנשים המצועפים זה נראה ומרגיש קצת כמו בלונדון. ולמרות שבזמן האחרון אני קצת מתגעגע לשם, זה מרגיש הכי שלם להיות כאן.
*
המהלך המבריק ביותר של עודד קטש היה להוציא את יובל נעימי שלוש דקות לסיום. לא נעימי וכנראה לא אף אחד אחר שראה את המשחק, הצליח להבין למה דווקא עכשיו עודד מוציא את השחקן הכי חם שלו על המגרש – אבל המהלך הזה הבטיח את הניצחון.
נער הייתי וגם זקנתי וראיתי מספיק משחקים נגד מכבי – עשר הפרש שלוש דקות לסיום יכול להפוך בלי שתשים לב בכלל למינוס שתיים וכדור אחרון שלהם.
ובדיוק ברגעים האלה עדיף שיהיה לך על המגרש מישהו קצת יותר קר כמו גוני יזראעלי מאשר מישהו חם כמו נעימי, שבכיף יכול להתחיל להשתולל מול הלחץ של מכבי ולנסות לגמור את המשחק לבד, רק כדי לאבד אותו בצורה מפוארת.
חייבים להודות שמה שנהיה מהכדורסל בארץ, ובכלל באירופה, זו פארסה אחת גדולה – אני מודה שלא הכרתי את השמות של חצי מהשחקנים שהיו אתמול על הפרקט, בשתי הקבוצות, וזה די משעשע שחצי מהקבוצה של מכבי יושבת על אזרחי בחוץ.
אבל ניצחון על מכבי זה ניצחון על מכבי. ועודד קטש – כמה אני אוהב אותו – שלפני שבועיים לא היה מאמן כדורסל ועכשיו הוא "ניהול משחק מבריק", ותמיד תראה אותו עם השלווה הזו, הכוח הפנימי העצום, טונה אינטליגנציה ושתי טונה אינטליגנציה רגשית.
ובראיין רנדל. שרק חבל שבעונה הבאה יהיה במכבי.