קטגוריות
בבל יהדות השרירים כל הרשימות ממשיך לנסוע נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

סוף עידן האשליות

יש הרבה דמיון בין שני האירועים שהתרחשו אתמול בוושינגטון ורמת-גן- שניהם מתרחשים במרווחי זמן קבועים (האחד כל שלוש-ארבע שנים, לשני שי לו"ז קבוע יותר של כל שנתיים), נפתחים עם הרבה מילים יפות על "אמונה", "חלומות" ו"עתיד טוב יותר" ומסתיימים עם שער חובה מבעיטה חופשית שתי דקות למחצית.

אי לכך אין פלא ששני האירועים לוו בפרופיל תקשורתי וציבורי נמוך למדי יחסית לעבר ובתחושה צינית כללית של "נערים היינו וגם זקנו" והפעם לא ניפול למלכודת האשליות.

אלא שאולי דווקא מתוך הפיקחון הזו, הירידה מענני החלומות והאחיזה בקרקע המציאות תוכל לצמוח איזושהי הפתעה מ- מי משני הכיוונים. לפעמים דווקא כשמתעייפים מהחלומות פתאום, כבר כמעט בלי להתכוון, מגשימים אותם.

ברשימת הפרידה שלי מאנגליה המלצתי כאן לכל מי שיכול לנסוע לחיות תקופה מסוימת בחו"ל. אחרי הביקור שלי אמש באצטדיון ר"ג (ייחרב במהרה בימינו, אמן!) אני שונה המלצה זו וביתר שאת!

נהניתי אמש באיצטד' הלאומי. זו הייתה עבורי חוויה ממקום אחר: שלם יותר, שלו, מפוקח. המעבר מהבוקס באמירויות למונומנט הארכאי הזה נשמע לכאורה אכזרי. אבל בסופו של יום לקפה של הבוקר אחרי שהיית ביציע העיתונאים בוומבלי ואחרי שהיית ביציע המזרחי בטדי יש את אותו טעם. וזה משהו שאפשר להאמין לו, מה לעשות, רק אחרי שטועמים את שניהם.

אבל את התחושה הזו- עם ההמנון, הדגל, הסגירה העלובה בכדורים הנייחים והעקבים (בחצי שעה ראיתי אתמול בר"ג יותר עקבים מאשר ראיתי בארבע שנים באנגליה)- אף מקום אחר לא סיפק לי מעולם.

התחושה שזה שלי. שזה אני.

חשוף בחולשותיי כמו הבטון האפור אפור הזה שמקיף את אצטדיון ר"ג ואמיתי כמו כל אחד מהאנשים שהיו שם איתי בתוכו.

יהודה פוליקר ביטא את התחושה הזו, כמו שרק הוא יודע לבטא תחושות, בשורות האלה מתוך מה שהוא שיר השנה תש"ע שלי:

עכשיו כשאין לי חשבונות לסגור
או אשליות לפתוח
אין לי חלומות לפתור
או תירוצים למרוח
יש עוד נפילות ביניים
כמו חתול אני נופל על הרגליים
משהו חזק בפנים לוחש לי די
לא עוד אהבה על תנאי

קטגוריות
בבל כל הרשימות ממשיך לנסוע נשמת כל חי

שבע דקות בגן-עדן (אנגליה. הסוף)

null

אם מישהו מבין אלו שהכירו אותי בגלגול של לפני אנגליה היה יוצא מחיי בתחילת ספטמבר 2006, חוזר עכשיו וקורא את מה שאתם קוראים כאן בבלוג מדי כמה ימים הוא היה משוכנע שמדובר באיציק אלפסי אחר.

כי האיציק אלפסי ההוא לא סבל את הארץ, הוא סלד ממנה וחיפש לברוח ממנה אל מקום מופלא שנמצא אי שם מעבר לשער היציאה בנתב"ג, מקום שהוא גן העדן עלי אדמות עליו ערג משחר ילדותו- הממלכה המאוחדת, אנגליה!

אז מתי בדיוק התרחש המהפך הדרמטי הזה של 360 מעלות (וזו לא טעות הגהה, פרטים אצל אבא שלי)? כמה זמן לקח לתהליך הזה להבשיל, לתובנות להתגבש, לנפש לעכל את השינוי?

בדיוק שבע דקות.

אותן שבע דקות שחלפו מהיציאה משרוול המטוס עד להתמקמות בתור לבדיקת הדרכונים בנמל התעופה הית'רו ביום שבו הגעתי לאנגליה לראשונה, לפני ארבע שנים פחות שבוע וחצי.

בסיומן של אותן שבע דקות יכולתי להסתובב אחורה ולחזור על הטיסה הבאה לארץ. כל מה שהייתי צריך ללמוד כאן כבר למדתי.

ארבעת השנים שלאחר מכן היו לא יותר מאשר הרצה בהילוך איטי מאוד של אותן שבע דקות.

אז מה התרחש באותן שבע דקות ששינה, והפעם לשם שינוי אני לא מגזים, את חיי?

לא הרבה. אבל בהחלט מספיק.

אני רואה את זה כמו בהילוך איטי: אני עוזב את המטוס וככל שאני מתקדם אני מרגיש את האנשים סביבי מתרחקים יותר ויותר ומתפזרים לכל מיני כיוונים עד שבסוף הקטע אני לבד בתוך חלל ענק.

התיאור הוא מטפאורי כמובן. האנשים לא התפזרו, הם עשו את דרכם כמוני לכיוון ביקורת הדרכונים, וכשהגעתי לתור הייתי מוקף בעשרות אנשים.

אבל הייתי לבד. לבד במובן הכי טהור של המילה. לבד בתחושה שאם עכשיו אני מתמוטט ונופל על הרצפה אף אחד לא יחוש לעזרתי, מקסימום ידלגו מעלי בזהירות וימשיכו לדרכם.

וזו התחושה שליוותה אותי בכל יום מ- 365 הימים של כל אחת מארבע השנים הבאות (למעט הימים אותם ביליתי בחופשה בארץ).

נושא המחקר שלי, כמו שהקוראים הוותיקים כאן וודאי כבר יודעים, הוא התקשרות (Attachment). המוטיב המרכזי בתיאוריית ההתקשרות הוא שכדי לצמוח, ליצור ולהיות בריא נפשית (ואף פיזית) אדם זקוק ל"בסיס-בטוח"(Secure-Base). על-פי התיאוריה את הבסיס-הבטוח הזה מספקת לו הדמות המטפלת המשמעותית (שהיא מטבע הדברים האם ברוב המקרים) בימים והשבועות הראשונים לחייו.

במידה וההתקשרות מתבצעת כהלכה, היינו התינוק חש שהאם היא דמות זמינה, רגישה ומגיבה לצרכיו, הוא יפתח תחושה שהעולם הוא מקום בטוח ומוגן ומתוך התחושה הזו יצמח לאדם בוגר יוצר ומאושר. גם הרבה אחרי שינתק מטבורה של האם עדיין תהיה נטועה בו אותה תחושה ראשונית ותעזור לו להתגבר על המכשולים, המשברים והקשיים הצפויים לו במהלך חייו.

בסיומן של אותן שבע דקות בשדה-התעופה בלונדון, ביום בו נחתתי כאן לראשונה, הרגשתי בצורה חדה איך ניתקתי מהבסיס הבטוח שלי וכעת אני לבדי בעולם. או אז הבנתי מה המשמעות של בית במובן הכי עמוק של המילה: מקום שאתה יודע שהוא שם בכל רגע שתצטרך אותו.

ועכשיו עזבתי אותו וטרקתי את הדלת. והתחלתי תהליך ארוך של הכאה על חטא וחזרה לחיקו.

בימים הראשונים פיתחתי את מה שכינתי אז כתסמונת "בני-ישראל על הים". שמה של התסמונת נלקח מהסיפור בספר שמות על בני-ישראל שכאשר עמדו לכודים בין ים-סוף מלפנים ובין פרעה וחילו שסגרו עליהם מאחור ערגו לפתע לחייהם הקודמים כעבדים במצרים ("זכרנו את השומים והבצלים אשר אכלנו במצרים") והתריסו כלפי משה על ששיכנע אותם לצאת ל'הרפתקאה' הזו.

כך אני, באותם ימים ראשונים באנגליה, ערגתי לפתע לכל אותם דברים שחיפשתי לברוח מהם בארץ- החום, הדביקות (של האנשים ושל הלחות), חוסר הסבלנות, ואפילו הצפירות בכבישים והדחיפות בתור.

אלא שהיתה זו ערגה לא לאותן חוויות מעיקות, כי אם להרגשה שלמישהו אכפת ממך. כי ההפך מאכפתיות הוא לא כעס, אלא אדישות.

הדרך שבה בחרתי להתמודד עם חבלי הקליטה הקשים אותם חוויתי באותם ימים היתה להזכיר לעצמי פעם ופעם נוספת שהחיים הם דרך אחת ארוכה שבה מה שחשוב הוא לאו דווקא להנות, אלא ללמוד. וגם אם אני לא נהנה עכשיו, וזה היה כואב כי הגעתי לכאן בראש ובראשונה בשביל להנות, כל המאמץ שהשקעתי כדי להגיע לכאן בכל זאת שווה לי אם אני לומד את הלקחים הנכונים מהחווויה שעוברת עלי.

והלימוד שלי היה לעדכן את סדר העדיפויות שלי בחיים. הבנתי שהרדיפה שלי אחרי אושר במקום רחוק היתה מקסם שווא. שהאושר היה לידי כל השנים אלה ומתוך עיוורון וגבהות לב לא הגשתי לו יד ופיניתי לו מקום בתוכי. הבנתי שהדבר הבסיסי, היסודי לכל דבר בחיים, שבלעדין אין אושר ואין צמיחה, הוא בית. בסיס-בטוח.

ובית זה משפחה, חברים, ומקום שבו אנשים מסביבך הם כמוך, מכירים את השפה, את המלחמות ואת הסרטים המצויירים. יודעים לראות עליך כשאתה עצוב או שמח.

לא מעט אנשים שדיברו איתי על הרעיון לגור תקופה מסויימת בחו"ל סברו שבעקבות החוויה שלי אמליץ להם לרדת מהעניין. אבל ההפך הוא הנכון- לכו על זה אני אומר להם- בעיניים פקוחות כמובן, לא כמוני, אבל תנסו את זה כי זה יגרום לכם להעריך את מה שיש לכם עכשיו.

לדעתי, הדרך הטובה ביותר להעמיד את הפוסט-ציוניים למיניהם על טעותם הוא לא הוויכוחים האינסופיים אלא לשלוח אותם, על חשבון המדינה אפילו (הם ישמחו), לחיות שנה-שנתיים בחו"ל ואז הם יבינו מספר דברים בסיסיים:

כמו למשל איזה זכות יש לנו לחיות בדור שבו יש דבר כזה שנקרא 'מדינה-יהודית'. כי אני לא מקנא, למשל, ביהודים שחיו בגולה כל אותן אלפיים שנה. התחושה הזו שאין לך בית ושאתה נתון בחסדי זרים זו תחושה נוראית. ואם יש דבר שמדינת ישראל נתנה לנו זה לא בהכרח 'המקום הכי בטוח בעולם ליהודים' כמו שהציונות אולי התכוונה (מהסיבה הפשוטה שישראל היא לא המקום הכי בטוח בעולם. נקודה), אלא היא את היכולת לחוש, בכל מקום שהוא שלא נהיה בו בעולם, שיש לנו בית.

וזה משהו שאין לו מחיר ממש וכולנו צריכים להיות אסירי תודה עליו לבורא עולם ושליחיו עלי אדמות שהקימו את מדינת ישראל.

אבל לא רק על ישראל למדתי מכאן. למדתי גם על המקום הזה, על אנגליה.

אני יודע שבין הקוראים כאן ישנם כמה אנגלופילים מושבעים, אני יכול להבטיח להם שאיציק של לפני ספטמבר 2006 היה נותן להם פייט רציני בתחום. עד כדי כך הייתי מעריץ של כל מה שקשור בממלכה שהייתי יושב לפעמים שעות ובוהה בסקיי-ניוז רק כדי להתמוגג מהמבטא של המגישות.

אבל אנגליה אכזבה אותי למן הרגע הראשון. אחת הדברים החשובים שלמדתי כאן כבר למן ההתחלה שזה שאת הפנטזיה טוב לפעמים להשאיר בפנטזיה, או את חו"ל בדיוק שם- בחוץ לארץ. אני יודע היטב איך אנגליה נראית מרחוק- מושכת, קסומה ומסתורית. אבל אנגליה, ומצטער אם אני הורס כאן למישהו, התבררה כאותה בלונדינית שפותחת את הפה ואז אתה מצטער על הרגע שבו היא עשתה את זה.

האנגלים התבררו לי כאנשים רדודים למדי, שטחיים ובעיקר צרי-אופקים. אומר זאת כך, ביציע המזרחי בטדי ניהלתי דיונים יותרים מרתקים מאשר ניהלתי בין כתלי האוניברסיטה כאן. למדתי לא מעט כאן, אבל מהחוויה, לא מהלימודים עצמם. האקדמיה הישראלית ואפילו הרחוב הישראלי הינם סביבה הרבה יותר מאתגרת ומפרה אינטלקטואלית מאשר נתקלתי בה כאן.

אחד הדברים המושכים ביותר עבורינו הוא הנימוס הבריטי המפורסם. ובכן, הנימוס הזה ישנו, אלא שהוא איננו אלא ביטוי לניכור אותו חשים תושבי הממלכה האחד כלפי השני. בבחינת 'לא מעניין אותי מה אתה עושה ואל תתעניין במה שאני'. אני יודע היטב שזה נשמע מושך כשבאים ממדינה שבה אחד בורר בתוך הצלחת של השני כמו ישראל, אבל לאורך זמן אי אפשר באמת לחיות בסביבה מנוכרת שכזו, בתחושה שבעת הצורך אין לך על מי לסמוך. וזה משהו שלא מרגישים בטיול של שבוע בלונדון, שם הנימוס הבריטי דווקא מרענן כמו המעבר מהחום התל-אביבי לצינה הלונדונית, זה משהו שמרגישים רק כאשר חיים כאן.

אייל ברקוביץ', באחד הסרטים עליו, אמר משהו שכששמעתי אותו כמעט וירדו לי דמעות- כי זה היה כל-כך נכון וכל-כך עצוב: "תשע שנים חיינו באנגליה, אני והמשפחה, ואפילו לא פעם אחת, אחת, מישהו לא הזמין אותנו אליו הביתה לכוס קפה או לארוחת-ערב".

אז אני גרתי כאן ארבע שנים אבל נראה לי שגם אם הייתי נשאר עוד חמש שנים כמו אייל העובדה העצובה הזו לא היתה משתנה. לפעמים הרגשתי כאן כל-כך בודד שיכולתי ממש לחוש את הבדידות פיזית: לגעת בה, למשש אותה.

ולמרות כל זה לעולם אהיה אסיר תודה לאנגליה על שהכניסה אותי בשעריה ונתנה לי את ההזדמנות לחוות את החוויה המשמעותית ביותר בחיי.

וזו אכן היתה החוויה המשמעותית ביותר בחיי, כי בסופו של דבר, בדרך שונה לגמרי ממה שחשבתי, כמו שבדרך כלל קורה בחיים, קיבלתי מהחוויה הזו בדיוק את כל מה שבשבילו הכנסתי את עצמי אליה:

הפכתי לאדם בוגר יותר, שלם יותר והכי חשוב- בעל סדר עדיפויות ברור בחיים: קודם כל להיות במקום בו אני מרגיש שייך ואהוב, וזה לא רק ארץ ומדינה, זה גם בית ומשפחה וחברים- ורק אח"כ כל השאר- קריירה, חוויות וכסף. כי בלי הראשונים לאחרונים אין לא טעם ולא ריח, כמו לשתות אלכוהול על קיבה ריקה או לעשן בשרשרת- אתה לא באמת נהנה מזה, זה רק גורם לך להרגיש כל כך מגעיל שאתה שוכח את אותן סיבות שגרמו לך לעשות את זה מלכתחילה.

אז עכשיו אני חוזר לארץ ואם נדמה אולי שאני עושה זאת מתוך התלהבות גדולה אז גם זה לא נכון.

כמובן שאני שמח לחזור למשפחה ולחברים וזה נפלא להגיע לשם שינוי למקום שבו כן מחכים לך (יש מעט דברים שמרגישים רע יותר מאשר לנחות בשדה-תעופה זר כשאף אחד לא מחכה לך), אבל אין לי אשליות, מהר מאוד כל אותם דברים שחיפשתי לברוח מהם- החום והלחות, העצבים והלחץ, המתח והמלחמות- יטריפו אותי מחדש.

אלא שהפעם זה יהיה שונה, הפעם אדע שאני במקום הזה מתוך בחירה, מתוך הכרה שלמה ביתרונות ובחסרונות שלו והחלטה שכאן נולדתי וכאן אני רוצה למות.

ולא בגלל שישראל זה המקום הכי נפלא בעולם, היא לא, אם כי היא גם הרבה פחות גרועה ממה שנדמה לנו, אלא מהסיבה הפשוטה שאני, ברוחי ונשמתי, בכל איבר מרמ"ח איברי, ישראלי.

ואם יש משהו אחד, אחד, שלעולם לא אוכל לשנות בעצמי, לא משנה כמה אתאמץ, כמה ארצה, כמה רחוק אסע- זה את העובדה הפשוטה הזו.

וטוב שכך.

קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

הכל פרט לנערה

בדיונים לגבי נבחרת ספרד במהלך המונדיאל וגם לאחר סיומו נשמעו לא מעט טרוניות על כך שלכאורה לא מדובר בנבחרת התקפית ומלהיבה כמו הדימוי שיצא לה.

טענתי אז שאולי ספרד לא כבשה מספר רב של שערים אבל הנתון הזו הוא מקרה נוסף שבו הסטטיסטיקה לא רק שלא מספרת את כל הסיפור, היא מספרת את הסיפור הלא נכון.

מי שעוקב אחרי ההצגות של נבחרת הנוער של ספרד באליפות אירופה שנערכת בימים אלה בצרפת יכול לקבל הזדמנות נוספת להתרשם מתור הזהב של הכדורגל הספרדי.

מספר דברים מרשימים בנבחרת הספרדית הצעירה – ראשית, העובדה שהיא משחקת כדורגל דומה מאוד לזה המוכר מהנבחרת של צ'אבי ואנייסטה המבוסס על הנעת כדור ויכולת טכנית מרשימה (אין זה פלא שגם במקרה הזה מרבית השחקנים מגיעים מברצלונה); שנית, הביטחון המופגן של השחקנים שנראה כאילו שאב לא מעט השראה מהמעמד הנוכחי של הכדורגל הספרדי שנרכש בצדק ע"י ההישגים של הנבחרת הבוגרת; ושלישית, היצירתיות והדמיון הפורה.

הנה שתי דוגמאות מצויינות לכך:

ואגב, אני אישית לא הכרתי את התרגיל של יחזקאל קאלבנטה מהפנדל בוידאו הראשון אבל מסתבר שהתרגיל הזה כבר מוכר ורשום על שמו של (הפתעה, הפתעה…) תיירי הנרי:

לא אחת הרעתי כאן לגאון הצרפתי בו אני רואה את הנביא הגדול של היצריתיות, הדמיון והחוש לבלתי צפוי בכדורגל בעשור האחרון. זוהי הזדמנות נוספת לעשות זאת!

ואם לחזור ליחזקאל קאלבנטה, הרי אי אפשר שלא להיזכר בשורות הזהב של חיים חפר:

אנו בעד הנביא יחזקאל
נלך אחריו עם תרמיל ומקל
אל כל מקום שאותנו יביא
הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא!

טורניר הכדורגל הבינלאומי השני שמתקיים בימים אלה הוא אליפות העולם עד גיל 20 לנשים בגרמניה. בעודי בוהה משועמם באחד השידורים מהטורניר ביורוספורט, כמעט מעולף מהחום הנוראי שפוקד בימים אלו את צפון-אירופה, שפשפתי לפתע את עיני בתדהמה למראה הדבר הבא:

לשחקנית נבחרת ברזיל שמבצעת את הדבר המדהים הזה קוראים: ליאה לין גבריאלה פורצ'ון, או בקיצור- ליאה.

ליאה זו מגיעה בכלל משיקאגו ומייצגת את ברזיל בזכות העובדה שאביה מוצאו בארץ הסמבה. אלא שמפה לשם הפכה דווקא הטינאייג'רית האמריקאית הזו לאחד הלהיטים של הכדורגל הבריזלאי.

את האינדקציה הטובה ביותר לכך קיבלתי מצפייה בכתבה הבא. פורטוגזית אני לא מבין, אבל אם היא זכתה לכינוי "ליאה מראבייה" זה וודאי מעיד על כך שהיא סוג של אייקון:

מה שמעביר אותי כמובן לסיפור הנפלא של המקור לכינוי, הלא הוא פיו מראבייה האגדי.

כבר כתבתי כאן על פיו כמה מילים לפני מספר חודשים, אבל הסיפור של ליאה סיקרן להתחקות מעט יותר לעומק אחר הסיפור המיוחד שלו:

בקצרה: פיו מראבייה היה שחקן בפלאמנגו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. את תהילת עולמו קנה פיו דווקא במשחק ידידות שולי למדי נגד בנפיקה ליסבון במרקאנה (מצד שני אף משחק במרקאנה הוא לא שולי). באופן מדהים פיו בכלל לא אמור לא היה לשחק באותו יום וישב על הספסל. אלא שהקהל שהגיע למרקאנה באותו יום דרש בתוקף לראות את פיו משחק ולא הפסיק לקרוא בשמו עד שהמאמן (מריו זאגלו האגדי) נעתר, שלח אותו למגרש והשאר כמו שאומרים, היסטורה…

שלושים ושלוש דקות לתוך המחצית השנייה כבש פיו שער מסחרר תוך שהוא חולף על כל שחקני ההגנה של בנפיקה והשוער ונכנס עם הכדור לתוך השער. רצה הגורל ובאותה היום אחד הצופים ברי המזל ביציע היה המוזיקאי המפורסם ג'ורג' בן ג'וניור. בן ג'וניור, שהתרגש עד עמקי נשמתו מהמחזה המופלא, החליט להנציח את השער בשיר מיוחד.

השיר שכתב בהשראת השער של פיו ושנשא את שמו – 'פיו מראבייה' – הפך בין לילה ללהיט היסטרי בברזיל ואח"כ ברחבי העולם ונחשב עד היום לקלאיסקה מודרנית שזכתה לגרסאות כיסוי בשלל שפות (כולל בעברית של אהוד מנור):

פיו כיום, כמו שעדכן אותנו אז ידידנו דוד מירושלים, עושה כשליח פיצה בסן-פרנסיסקו (והא לכם עוד קשר בלתי צפוי בין ארצו של הדוד סם לכדורגל הברזילאי). צוות טלוויזיה ברזילאי התחקה לא מזמן אחרי עקבותיו של האיש ומצא אותו בין משלוח משפחתית עם תוספות אחד למשנהו.

אולי הקטע הכי מרגש בכתבה הוא כשהמראיין נותן לפיו להאזין לשיר המפורסם שנכתב עליו. אני מודה שככשצפיתי בקטע (5:10 מתחילת הודיאו) הייתי קרוב להזיל דמעה יחד עם פיו:

וזה גרם לי לחשוב איזה אומת כדורגל נפלאה היא ברזיל! למרות שהיה לה את פלה וטוסטאו וגרסון וזיקו וסוקרטס ורומאריו ובבטו ורונאלדו וריבאלדו האתוס שלה נבנה דווקא סביב אגדות אורבניות כמו פיו מראבייה.

על אותו משקל, כך שמעתי, ברזילאים רבים מוכנים עד היום להישבע שהשחקן הגדול ביותר שיצא מארצם איננו פלה אלא בכלל אחד בשם מנואל פרנסיסקו דוס סאנטוס, שלימים נודע בכינוי 'גארינצ'ה' (ציפור שיר), שלמרות שהיתה לו רגל אחת קצרה מהשנייה בששה ס"מ עשה איתה דברים שאף אחד אחר לא עשה גם עם שתי רגילים בריאות לחלוטין:

ואיזה הבדל, למשל, מאנגליה, שהאתוס שלה נבנה על דימויים כמו זה של טרי בוצ'ר המדמם:

null

ולכן למרות שאני לא אוהד של נבחרת ברזיל משמח אותי בכל פעם מחדש להיזכר שזו המדינה עם הכי הרבה זכיות בגביע-העולם. ולכן למרות שאני לא אוהד של נבחרת ספרד משמח אותי מאוד שזו הנבחרת שמחזיקה כיום בשני התארים החשובים ביותר בכדורגל העולמי.

כי כדורגל הוא אחד התחומים היחידים בחיים שבו דווקא ידה של היצירתיות, הדמיון, השובבות ולעתים אף השכונתיות נמצאת על העליונה.

קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי סיפורים עשרים ושניים משוגעים

שירת הוובוזלה (10): האקסית המיתולוגית

תל-אביב, יולי 2006:
בהפסקה שבין ההארכה לפנדלים אני רץ לשרותים לרוקן את השלפוחית. פתאום שקט שונה כל כך מההמולה בפאב. גם התחושה שלרגע משתלטת עלי, מן שלווה כזו, שונה כל כך מהמתח העצום בו אני שרוי בשעתיים האחרונות.

תוך כדי הפעולה המרגיעה, בשקט הסוריאליסטי משהו, ברגע הפרטי הזה עם עצמי, אני מרשה לעצמי לפנטז: "חצי-גמר, זה כל-כך קרוב… מחר בבוקר אני הולך לברר על טיסות לברלין…"

כשסטיבי ניגש לבעוט דותן לא מסתכל. "ידעתי שהוא יחמיץ" הוא יגיד עשר שניות אחר-כך.

שנייה לפני שהוא נועץ את הכדור בחיבורים של רובינסון ואת הסכין בלב שלנו, כריסטיאנו מאט, כמעט עוצר, כאילו כדי להאריך את הסבל שלנו. עינוי הדין.

בדרך חזרה באוטו של דותן הרדיו על גלגל"צ. הדר מרקס חופרת כהרגלה בטון הכל-כך מעצבן שלה. אני, פקעת עצבים ותסכול, מתפוצץ – "בגלל אנשים כמוה אני עוזב את הארץ!" אני מודיע לדותן, המבוהל משהו, בטון כמעט אלים.

סאות'המפטון, אוקטובר 2006:
זה המשחק הראשון של נבחרת אנגליה שאני רואה מאז רבע-הגמר הארור ההוא בגלזנקירשן (כאילו שמשהו טוב יכול לקרות במקום שנקרא בשם הזה, 'גלזנקירשן').

כשהכדור שגארי נוויל מחזיר אחורה עובר מתחת לכף הרגל המושטת של רובינסון ומתגלגל באיטיות פנימה אני מסתכל על המבטים המבועתים סביבי ומרגיש פתאום משהו מוזר, מפחיד.

אני מרגיש שמחה.

זוהי שמחה לאיד. לאידם של אלה מסביבי כאן שאין לי דבר וחצי דבר איתם, שרואים אותי סובל, זר אבוד בעירם, ומתעלמים כאילו כלום.

'שירגישו קצת כמוני' חולפת בראשי המחשבה האסורה שאני מנסה לשווא להדחיק. כדי להסתיר את החיוך אני לוגם מהמשקה המר הזה שאני לא סובל והם, אלה מסביבי שאין לי דבר וחצי דבר איתם, כל כך אוהבים.

סאות'המפטון, יוני 2010:
אני קם בבוקר עם תחושה מוזרה: אני במתח אבל ממש לא מבין על מה. למרות שרציתי והשתדלתי לא הצלחתי לעורר את האהבה הישנה שנהגה לבעור בעצמותיי. עד לפני שהגעתי אליה, כמה אירוני.

אפילו לא לקראת המשחק היום נגד גרמניה. 'גרמניה, רבאק!' אני אומר לעצמי ופשוט מתבייש.

שעה לפני המשחק והרחובות כמו בארץ בזמן סעודה מפסקת בערב יום-כיפור. בתוך הפאב מנגנים את THREE LIONS של הלייטנינג-סידס ןזה עושה לי משהו. לרגע אחד אני שוב בכיתה י' חולם על גביע אנגלי.

שלושים וחמש הדקות הראשונות הן הגרועות ביותר של נבחרת אנגליה שאני זוכר. גרמניה מטאטאת אותה מהמגרש וכל נבואות הזעם השלי על הכדורגל האנגלי מתאמתות אחת לאחת.

ואז משום מקום זה 2:1 והפאב בשמיים. אנשים שכבר היו בדרך החוצה רצים מהר חזרה פנימה.

ולרגע זו אנגליה במיטבה- נמרצת, נחושה, בטוחה בעצמה. יש לי דה-ז'ה-וו לקאמבאק של ליברפול באיסטנבול.

ועוד אני הוזה וזה 2:2!! או שלא.. 'מה הוא לא אישר את זה??'

אני ממתין להילוך החוזר ומתפלל שהכדור בכל זאת לא עבר. אין לי כח עכשיו לעוד ארבעים שנה של דיוני 'מה היה אם…'

כשההילוך החוזר מופיע קופץ עלי מישהו מאחורה ובמבטא שאין סיכוי שאבין ברעש הזה צועק לי באוזן: "בלבלבלבלבלבלבל סיקסטי סיקס!! בלבלבלבלבלבלבלבלב סיקסטי סיקס!!"

כשאני מסתובב לראות מה הוא רוצה אני כמעט מתעלף… פאביו קאפלו פשוט יצא כרגע מהטלוויזיה וקפץ עלי! לא באמת, הבחור הזה הוא פשוט שתי טיפות עראק זחלוואי פאביו קאפלו!

מההילוך החוזר המצלמה עוברת לקלוז-אפ על הקוון. איך שהפרצוף שלו מופיע על המסך ההמון הזועם מאבד עשתונותיו וכוסות בירה עפות לעבר המסך.

קשה לי שלא להבין אותם ומכאן והלאה אני חוזר להיות אנגלי במשרה מלאה. פתאום אני יוצא מהאדישות- דוחף את רוני, משתולל על למפארד וצועק שיתנו את הכדור לסטיבי כי "רק הוא יודע!".

ובדיוק לכבוד המאורע המרגש הזה, בו חזרתי לראשונה אחרי ארבע שנים לאהוד את נבחרת אנגליה, היא חוטפת שניים נוספים במחצית השנייה ומשלימה עוד הופעה מבישה בגביע-העולם.

ככה זה עם אקסיות מיתולוגיות. אתה לא יודע אם לשנוא אותן או לאהוב אותן. האמת שאתה פשוט רוצה להיות אדיש כלפיהן, אבל הן לעולם לא נותנות לך מנוחה.

קטגוריות
כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

שירת הוובוזלה (7): כדורגל, וכדורגל אנגלי

null

כשעוד היה שחקן נשאל פעם משה סיני איזה תחביב נוסף יש לו חוץ מכדורגל? "כדרוגל אנגלי" ענה.

למרות שכנראה לא התכוון לכך, משה סיני הציע כאן אבחנה דקה ומדוייקת. כי אכן, יש כדרוגל, ויש כדורגל אנגלי.

במושגים של כדורגל זו היתה עוד הופעה בינונית של אנגליה. במושגים של כדורגל אנגלי זאת היתה הופעה טובה, קרובה למקסימום שאפשר לצפות ממנה.

קאפלו עשה להם את זה פשוט – 4:4:2 ישן וטוב עם שני קשרים באמצע ועוד אחד בכל צד – הנעת כדור פשוטה מהאמצע לאגף וחזרה בהגבהה למרכז הרחבה. בדיוק כך הגיע השער של דפו. כשהם לא צריכים לחשוב אין עליהם, האנגלים.

הגיע לדפו לכבוש, הבחור סובל מהערכת חסר אעפ"י שכבר כמה עונות הוא החלוץ האנגלי הטוב ביותר אחרי ווין רוני. מילה טובה גם לסטיבי ג'י שלנו ששוב נתן הופעה יפה ומלאת תשוקה בתפקיד הקשר השמאלי הזר והמוזר לו (ולנו).

אבל זה בעניין הכדורגל האנגלי. בעניין הכדורגל שוב לא ראינו (וגם לא נראה בעתיד הנראה לעין) שום שחקן אנגלי עובר מגן בדריבל או נותן כדור חכם בין שניים.

מה שאומר שלמרות האופוריה המתחדשת בממלכה אחרי הניצחון על סלובניה (המאוד בינונית) המרחק בין הנבחרת של קאפלו לברזיל, ארגנטינה, ספרד ואפילו גרמניה הנוכחית אותה ייפגשו בשמינית הגמר הוא, פלוס מינוס, שנות אור.

ארה"ב היא מסוג הנבחרות שמצליחות פחות בגלל מסורת הכדורגל שאין להן ויותר בגלל מסורת הספורט שיש להן.

הדבקות במשימה עד השניה האחרונה ואי ההתבוססות ברחמים עצמיים אחרי החלטות השיפוט השערורייתיות, שכמעט עשו לה עוול גדול והשאירו אותה בחוץ, הם בדיוק הערכים שיש למעצמות ספורט בסדר גודל שכזה.

גרמניה היא באמת המרענן הרשמי של המונדיאל הזה, במיוחד אוזיל. וגאנה היא בצדק הנבחרת האפריקאית האחרונה בטורניר כי יש בה השילוב הנכון בין כדורגל אפריקאי משוחרר למשמעת אירופאית.

מבט להמשך מראה שעל-פי ההגרלה אחת מהארבע: אורגוואי, דרום-קוריאה, ארה"ב או גאנה תגיע לחצי-הגמר- מה שמבטיח לנו סיפור סינדרלה מרגש אחד לפחות במונדיאל הזה.

לעומת זאת, לפחות שתיים מהשלוש – ארגנטינה, גרמניה ואנגליה, תלכנה הביתה ברבע-הגמר לכל המאוחר.