תפריט ראשי:

רישום לעדכון בדואר אלקטרוני

חיפוש באתר

קטגוריות

ארכיון

ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

קישורים

האנחנו שבנו

null

לו הייתי בר מזל
לבקש גורל
אז הייתי מבקש
להיות אדם
בלי דוחות ובלי מע"מ
בלי חובות לבני אדם
ובלי עשן והמולה
בלי צווים ומילואים
בלי קנסות ותמרורים
רק עם חווה יפה לנעים

לו הייתי כאדם שם בגן פוסע
ובים פרחי שמיים היה ביתי
לא הייתי מבקש
לא אוצר ולא מוקש
כך אדע שלווה ואהבה
ומפרי הגן אשבע
בעץ הדעת לא אגע
ולעולמים צער לא אדע

באתי לעולם לא שאלו את פי
מה אבקש ומה חפץ לבי
באתי לעולם וכבר הכל קיים
וכמו כולם אני רק בן אדם
עייף ומאוכזב ורק חולם
להיות אדם

("להיות אדם" – זוהר ארגוב, מילים: אביהו מדינה)

חשבתי מה לכתוב לכבוד יום הולדתו החמישים של דייגו ארמנדו מראדונה – מה כבר אפשר לכתוב על האיש שלא נכתב או נאמר? לאחר התלבטות ארוכה החלטתי לנסות לכתוב עליו מהזווית שלנו – מה אומרת עלינו ההערצה למראדונה?

לכאורה התשובה די פשוטה- ההערצה לדמיות כמראדונה ודומיו מעידה על הצורך שלנו, בני-האדם, להעריץ דמויות אותן אנו מאדירים לדרגת אלים, מה שמעיד באופן מסוים על החולשה והתלותיות שלנו. אלא שכאן הייתה תפנית נוספת בעלילה- כי בעצם דמויות כמו מראדונה רחוקות כבר שנים רבות מלהיות איזשהו מודל, וגם חסידיהם השוטים ביותר כבר התפכחו, אז למה אנחנו עדיין כל כך אוהבים אותם?

אני אנסה לענות השאלה דרך התבוננות בדמות אחרת, מהתרבות שלנו, דמות שבעיני היא הדבר הכי קרוב בממדים שלה לתופעה מן הסוג של מראדונה בתרבות הישראלית – זוהר ארגוב.

יש משהו מעניין בשני המקרים, של זוהר ארגוב ושל מראדונה, נדמה שככל שהם נפלו לתהומות עמוקים יותר והידרדרו למחוזות שפלים יותר כך אהבנו אותם יותר. בתרבות האנגלית אוהבים לייצר כוכבים ואחר-כך להתענג בצורה כמעט פרוורטית על הנפילה שלהם. במקרה של זוהר ארגוב ומראדונה אף אחד לא התענג על הנפילה שלהם, להיפך. נדמה כי הדאגה להם הייתה כנה. כנראה שבאמת אנחנו אוהבים אותם.

אז אם לא מושלמות- מה הופך את הדמויות האלה לנערצות? התשובה אולי תפתיע- אבל נדמה לי שדווקא הפגיעות שלהם, הפגיעות הזו שמעידה דווקא על אנושיות ולא על על-אנושיות, היא שזו שטמונה בסוד ההערצה הגדולה להם.
אני אנסה להעביר את זה דרך האנטי-תזות המובהקות של זוהר ארגוב ומראדונה- אייל גולן ופלה.

אייל גולן הוא מבצע בחסד עליון, יהיו כאלה שיאמרו אפילו שקולו יפה יותר משל זוהר, וודאי שהוא נקי ומהוקצע יותר. אבל האם גולן מרגש כמו זוהר? וודאי שלא. כשזוהר שר אתה שומע את הקרביים שלו מבעבעים, אצל גולן נדים רק מיתרי הקול.

הוא הדבר במקרה של פלה ומראדונה- הוויכוח מי היה שחקן כדורגל גדול יותר יכול להימשך עד קץ ההיסטוריה אבל מעט יתווכחו מי היה שחקן מרגש יותר, שחקן שעורר יותר אמוציות. פלה עם חיוך הקולגייט שלא נמחק מפניו לעולם נדמה כי עשה הכול נכון, במובן הזה הוא דמות הרבה יותר מתאימה להפוך לדמות אליל. ועדיין, כך נדמה לי לפחות, עוצמת ההערצה למראדונה ועומק הרגש שהוא מעורר בארגנטינה עולה על זו שמעורר פלה בברזיל.

אם אני צריך לבחור את הרגע הגדול ביותר של מראדונה אני בוחר ביד-האלוהים ורק אחר-כך בשער השני באותו משחק. הסיבה לכך פשוטה- יד-האלוהים, על אף שמה, מבטאת בעיני יותר מכל את האנושיות שבמראדונה- שהרי מי מאיתנו מעולם לא גנב רמזור, העתיק במבחן, קיבל יותר עודף ממה שהגיע לו ולא החזיר למוכר?

על אותו משקל, הביצועים של זוהר שאני הכי אוהב הם אלה מהסוף, כשהוא כבר היה מחוק מהסמים, גמור. כשהקול שלו רעד והוא התאמץ עד כאב ממש להחזיק את הסולם בשירה כמטאפורה מדויקת לניסיונות הנואשים שלו להיאחז במה שנשאר מחייו המתפוררים.

שום דבר בסביבה שבה גדלו לא הכין את דייגו מראדונה וזוהר ארגוב להפוך למה שהם היו – מושא מאוויהם, אהבתם ושנאתם של מיליונים (קצת יותר במקרה של מראדונה)- כל מי שיש לו ילדים יעיד וודאי כמה זה קשה להיות דבר דומה לשניים או שלושה בלבד. ועכשיו, קחו גם בחשבון שהם עשו זאת בעידן שבו עדיין לא היו יחצני"ם ויועצי תקשורת ותדמית (שזו אולי גם באמת הסיבה למה אין לנו יותר זוהר ארגובים ודייגו מראדונות).

זה היה קרב אבוד מראש ולא היה להם סיכוי להישאר שפויים בסערת החיים האדירה אותה חוו, אנשים מאבדים שפיותם על הרבה פחות מזה.

אבל בקרב אחד, אולי זה שהיה חשוב להם יותר מכל, הם בכל זאת ניצחו – הקרב להישאר מי שהם.

אין מי שיתווכח שזוהר, לטוב ולרע, מת כזוהר, ודייגו, ייבדל לחיים ארוכים, יהיה עד סוף ימיו, לטוב ולרע, דייגו.

ובדיוק בגלל זה אנחנו אוהבים אותם- כי לשחק כדורגל כמו פלה או לשיר כמו אייל גולן לעולם לא נוכל, אבל להישאר מי שאנחנו, כמו זוהר ודייגו, כל אחד מאיתנו, בנסיבות ההרבה יותר פשוטות של חיינו, יכול לפחות לנסות.

ואת המסר הזה ביקש גם זוהר ארגוב בעצמו להעביר בראיון שנערך איתו בשנת 1982 מייד לאחר שפרץ לתודעה כשזכה עם "הפרח בגני" בפסטיבל הזמר המזרחי. ראיון שבאופן מדהים היה הראיון העיתונאי הרציני היחיד שנערך אי פעם עם זוהר ופורסם לאחרונה שוב במוסף חג שמחת-תורה האחרון של מעריב:

"העורך (ברדיו, א.א.) הולך יותר על חיקוי של אמריקה, אשכרה חיקוי. הוא הולך על הפאנק, החיפושיות, טינה צ'ארלס, ג'יי ג'יי קיי, אבל קודם כל אנחנו! אנחנו גרים במזרח-התיכון, אנחנו שרים מוזיקה ים-תיכונית! על מה אתה חושב אני גדלתי? על עליזה עזיקרי, אריס סאן, ג'ו עמר, יהורם גאון עם 'רוזה רוזה'. אבל היום קם דור צעיר, אין אריס סאן ודברים כאלה, אז מה עושים? עושים להקה 'קליק' 'בליק'… אבל כל המוזיקה שלהם לא שייכת לפה. הכול חיקוי. למה לא לשיר את האנחנו? מה עם האנחנו שבנו?"

שתף רשימה זו באמצעות:
  • Print
  • Facebook
  • Twitter
  • Add to favorites
  • email

תגובות

תגובה מאת אבישי
30 באוקטובר 2010, 12:24

מקסים, איציק. השוואה מאוד מוצלחת. מה גם שזוהר ודייגו פרצו שניהם בערך באותה תקופה כרונולוגית, היה להם את אותו סוג של מעריצים (העם הפשוט) ואת אותה ההתנכלות מהממסד (פיפ"א לעומת הרדיו הישראלי הממוסד)

אני ברשותך אוסיף את שני הפני שלי, בעיקר על דייגו.

במהלך המונדיאל יצא לי בוקר אחד לראות את הסרט של קוסטוריצה על מראדונה. היה באותו יום משחק של ארגנטינה, והרגיש לי טוב איכשהו. עזוב את זה שמדובר בסרט פנטסטי, היה שם רגע: הרגע שבו מראדונה עולה לבמה ושר את חייו בשיר יוצא דופן בכנותו – שחושף את כל הקרביים שלו, את הפשטות, את הרדיפה אחרי סיפוקים מהירים, את הרצון לטרוף את העולם וגם את הנפילה, את ההתמכרות. וברגע שהוא מעלה את שתי בנותיו לבמה ומחבק אותן, היה קשה להשאר אדיש…

דייגו מייצר אצלי קונפליקט לא קטן: מצד אחד מדובר בבנאדם שנרשמו לו לא מעט חטאים, בעיקר אחד שחטא את החטא הספורטיבי העליון – לרמות את האוהדים, לרמות את המשחק. ועוד נגד אנגליה, למען השם.

מצד שני, כמו שאמרת, הוא אמיתי. אין אצלו מחסומים. הוא אומר את כל האמת, איך שהוא חושב על מי שהוא חושב מתי שהוא חושב. לא מצנזר ולא צבוע. ואי אפשר שלא להעריך את זה. הוא מסוגל להפגין נגד בוש (והמערב בכלל), ולהחרים את פיפ"א, ולא לפחד לבכות אחרי שאתה מפסיד, ולתת גול ביד לאנגליה כנקמה על מלחמת פוקלנד. והאנושיות של דייגו כנראה ניצחה. כי עובדה שעם כל הכבוד לפלה, נדמה לי שאת מראדונה יזכרו הרבה הרבה יותר.

נראה לי שאני אוהב את האיש הזה.

תגובה מאת איציק אלפסי
31 באוקטובר 2010, 7:13

אבישי,
ראשית, הסרט של קוסטוריצה הוא באמת יצירת מופת! (כתבתי עליו בשעתו כמה מילים כאן: http://geshemalfasi.com/archives/152 )
מעבר לזה, מצטרף לכל מילה בקשר לדייגו- ביטאת את תחושותיי טוב יותר משעשיתי בעצמי- תודה.
והנה השיר:
http://www.youtube.com/watch?v=8NI5oTTW_is

תגובה מאת א.א. הפקות
31 באוקטובר 2010, 17:47

אבל ארגוב היה נרקומן אלים שנכנס לכלא על נסיון אונס וזה עוד בכלל לפני כל סיפור הסמים והגדולה שעלתה לו לראש. מדובר בחלאת האדם והנסיון להאליל אותו בגלל שהיה לו קול נפלא ולשכוח את כל החרא הוא עצוב.

תגובה מאת אריגיא
1 בנובמבר 2010, 9:19

איציק, סחטיין על קטע טוב ומעניין.

אני חייב להודות שכמו ברוב הויכוחים הקולקטיביים האלה, בשני המקרים אני לא בוחר באיש הזה. לא במראדונה (וגם לא בפלה – בגארינצ'ה כמו שיודע כל ברזילאי), וגם לא בזוהר ארגוב – אני מודה שאני לא מבין מה כל כך נערץ בקול שלו (מצטער, הייתי חייב) וגם כשאני חושב על אייל גולן כאלטרנטיבה, אני לא נופל. מבחינתי ישי לוי (וזה מה שטוען גם אייל בעצמו) הוא הדבר הגדול ביותר.

תגובה מאת איציק אלפסי
1 בנובמבר 2010, 11:28

א.א.
זו גם דרך להסתכל על הדברים. בהצלחה בהפקה הבאה.

אריגיא, תודה.
בזמנו אכן הזכרתי כאן שעבור חלק גדול מהברזילאים גארינצ'ה ולא פלה הוא הגדול ביותר (http://geshemalfasi.com/archives/646). אני מניח שלעובדה שסיפור החיים שלו מזכיר הרבה יותר את זה של מראדונה מאשר את של פלה יש חלק לא מבוטל בכך.

בעניין המוזיקלי- כבודו של ישי לוי בהחלט במקומו מונח והוא מבצע ויוצר בחסד עליון. אבל קול הפעמונים של זוהר ושל גולן זה קלאסה אחרת. מה שכן- מדובר בהחלט בעניין של טעם. אומר גם שלדעתי ישי מבצע מרגש יותר מגולן, אם כי עדיין היה ויישאר רק זוהר אחד מהבחינה הזו.