יום ירושלים הנחגג היום קיבל במרוצת שנים אפיון של יום חג "ימני" ש-, כמו שבין השאר ציין יו"ר הכנסת רובי רבלין, נחגג בעיקר על-ידי אוכלוסיות המזהות עם הימין כמו חובשי הכיפות הסרוגות. אינני מתווכח על כך שזוהי המציאות, אם כי בתור ירושלמי, ללא קשר לדעותי הפוליטיות המורכבות, זה מצער אותי. בדיוק כמו שמצער אותי שיום הזיכרון לרצח רוה"מ יצחק רבין ז"ל נתפס בציבור כיום זיכרון של "השמאל" ולא כמו שהוא אמור להיות- יום זיכרון ממלכתי.
העובדה שיום ירושלים נתפס כ"חג של הימין" קשורה לדעתי לא רק לכך שמדובר באופן רשמי כיום חג לציון איחודה של ירושלים- מה שמוציא לכאורה ממעגל החוגגים את אלה שרואים בירושלים עיר מחולקת דה-פקטו, או שהיו מעוניינים לראות אותה מחולקת במסגרת הסכם מדיני עתידי כזה או אחר- אלא גם לעובדה שירושלים, כסמל, ממחישה אולי יותר מכל את המחלוקת בין שני התפיסות המרכזיות, האתוסים, הרווחים כיום בציבוריות הישראלית:
מן הצד האחד ישנו האתוס- שלשם שינוי לא אפול הפעם למלכודת ואנכס אותנו לקבוצה בעלת שיוך פוליטי/עדתי/דתי כלשהו- על-פיו ישראל הינה פיסת שטח גיאוגרפית שהתמזל/אתרע מזלו של מאן דהוא להיוולד בה, וכל רצונו הוא לקיים בה חיי נוחות ורווחה. בהתאם לכך גם תפקידה של המדינה הוא אחד- לספק את המסגרות הפורמליות שמאפשרות זאת.
הקשר של אלו האוחזים בתפיסה הזו לארץ-ישראל לא נובע מתחושת שייכות היסטורית, לאומית או דתית, אלא רק מתוקף העובדה שהם חיים במקום הזה. עבורם אם ישראל אינה מספקת להם את האלטרנטיבה הטובה ביותר לסגנון החיים אותו הם מבקשים לחיות היא למעשה לא ממלאת את תפקידה ולכן, בהינתן האפשרות הפרקטית, אין להם בעייה להמיר אותה ביישות מדינית אחרת. אם על-ידי עזיבה פיזית והגירה למקום אחר ואם על-ידי הפיכת היישות המדינית הקיימת כיום בתחום המוכר כארץ-ישראל ליישות המנותקת מאותם שורשים שלכאורה מונעים ממנה להיות אותה האכסנייה מסבירת פנים בה הם חפצים לשהות.
לעומת זאת, מן הצד השני קיימים אלה המחזיקים באתוס שונה. לשיטתם ארץ-ישראל היא לא "סתם מקום", אלא היא שונה ומיוחדת מכל מקום אחר בו יכלו לחיות בעולם. זאת, לא רק מתוקף העובדה שזה המקום הפיזי אותו הם מגדירים כבית, אלא מכיוון שזהו המקום שהם חשים כלפיו שהוא "ביתם" ברמה הרגשית.
התחושה הזו מקורה במשמעות ההיסטורית, הדתית והלאומית שיש לארץ-ישראל עבורם כיהודים. לכן, מבחינתם, ללא המשמעות הזו וללא שתישא הישות המדינית הקיימת כיום בארץ-ישראל- היא מדינת ישראל- אופי יהודי שורשי המחובר לאותה מסורת אין לאותה יישות משמעות עבורם. לכן הם נאבקים בכל הכח על הצביון והאופי של מדינת ישראל.
אז היכן נכנסת ירושלים לתמונה? ובכן, נדמה שירושלים היא בדיוק הנקודה בה שתי התפסיות האלה מתנגשות בעוצמה הגדולה ביותר. כי ירושלים היא אכן הרבה יותר מסתם מקום- כל פיסת אדמה וכל אבן בעיר הזו נושאים בחובם היסטוריה ארוכת שנים, פעמים רבות עקובה מדם, ומשמעות טעונה. משמעות, שעבור האוחזים באתוס הראשון, רק מכבידה ומונעת, הלכה למעשה, את היותה של ישראל "מדינה נורמאלית". משום שירושלים מונעת הסדר מדיני, מערערת את יחסינו עם העולם ומחרחרת עלינו מלחמה. לדידם אין שום הבדל בין אבני הכותל לאבני בנין עזריאלי והשיקול היחיד האם לוותר על האחיזה באבנים אלו או אלו הוא שיקול תועלתני קר.
לעומת זאת, עבור האוחזים באתוס השני ירושלים היא המייצגת הטובה ביותר של מדינת ישראל אותה היו רוצים לראות. מדינה שבה לכל משעול, שביל ואבן-דרך יש משמעות ורקע. עבורם, אין ישראל בלי ירושלים כמו שאין גוף ללא נשמה. ירושלים היא הלב ולכן הזיקה שלהם ללב הזה, לירושלים, היא העמוקה והקנאית ביותר.
אלא שיש גם כאלה שנמצאים באמצע. כאלה שאוהבים את ירושלים ומחוברים אליה בכל נפשם, אך מצד שני גם מעוניינים לחיות בעיר וארץ חופשיים, חיי רווחה ויצירה. האם הדברים סותרים? לא בהכרח. הקיצוניים משני הצדדים רוצים שנחשוב כך, הם רוצים להציג את הדברים כמשחק סכום-אפס- צד אחד מגיע על חשבון הצד השני. אבל דווקא ירושלים היא אולי ההוכחה הטובה ביותר שאפשר לשלב רוח עם חומר, משמעות עם חיי-מעש. כי ירושלים, כמו שכתבתי כאן ביום הזה בשנה שעברה, היא המקום היחיד בעולם שבו לא צריך לחפש משמעות. פשוט מקבלים אותה ישר לריאות דרך כל נשימה של אווירה הצלול והקסום.
עבורי יום ירושלים הוא חג לא רק כירושלמי אלא כמישהו ש"מקום" מהווה עבורו לא רק פיסת אדמה אלא עולם שלם של זכרונות, חלומות, תקוות וגעגועים. לא קל להישאר נורמלי בירושלים אבל מי שכן מצליח לעשות זאת זוכה, לעניות דעתי, בחוויה נדיה של חיים מלאי משמעות. הירושלמים האמיתיים שאני מכיר אינם דווקא דתיים אדוקים או ימניים, הם אנשים חמים, פשוטים וטובים. אנשים שורשיים שיודעים קשר למקום מהו, וקשר בין אדם לחברו מהו.
ואלי הפשטות הזו, הצניעות הזו, העובדה שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, במובן הכי יפה ונכון של העניין, מאפשרת להם להישאר שפויים בעיר הזו שמפילה חללים רבים כל כך בגוף ובנפש. עם האנשים האלה אני חוגג בלב שלם ובשמחה גדולה את יום ירושלים.
חג שמח!
גאה בך שהצלחת לקפוץ מעל ההכללות והשיוכים. אתה יודע שעבורי יום ירושלים הוא אכן חג, ודווקא בשונה מהאופנה האחרונה, פחות פוליטי ויותר דתי. חג שמח.
כתוב נפלא, מדויק ונכון.
ותוספת, בקשר לאותה קבוצה שאתה מתאר, שכל רצונם הוא "לחיות", הבעיה עם זה שזה בעיניי לפחות קצת בעייתי, יש סיבה שהם ואנחנו בכלל כאן, זה לא שנשארנו כאן אלפיים שנה, אנחנו חזרנו לכאן ולרוב גם ברצון אדיר, לכן אני לפחות מתקשה לראות את זה באור הנייטרלי שאתה מציג אותו, אנחנו מדינה שונה ולא כמו כל המדינות האחרות וכל תושב כאן צריך להתמודד עם זה, יש סיבה שאנחנו כאן וצריך תמיד לזכור את זה.
חג שמח !
איציק, התמונה ששמת בראש הפוסט שלך מדגימה בדיוק את הבעיה שאתה לא מצליח להבין, שמפריעה לכל כך הרבה אנשים שאוהבים את ירושלים לא פחות ממך.
אתה יכול לקרוא את מה שאני כתבתי, גם בהקשר של רובי ריבלין.
הבעיה היא לא עם הכותל, שכולנו מתחברים אליו. הבעיה היא עם עשרות הכפרים שסופחו לירושלים בהחלטה אווילית וחסרת היגיון. איך אתה יכול להתייחס ברצינות לרחובות כפר עקב, א-טור, אבו-דיס ואום-טובא (שוב, רק ארבעה כפרים מתוך כמה עשרות) כשייכים לאותה עיר אליה שייך רחוב אוסישקין או דרך עזה?
אני מניח שלא יצא לך להיות שם אף פעם, כי כשהצעתי לך לבוא לאכול איתי חומוס בבית חנינא אתה נבהלת מהרעיון וכינית את בית חנינא בצחוק בתור שטחי A. אתה יודע כמו כל אחד אחר שחי בירושלים שמדובר בשתי ערים נפרדות, עיר יהודית ועיר ערבית. לגבי הכותל יש קונצנזוס שלא נוותר עליו, כולל בקרב השמאל הציוני (וגם שמאלנים לא ציוניים שאני מכיר לא דורשים לוותר על הכותל), אבל מה לגבי שאר הכפרים?
מה הקשר שלהם לירושלים? הם בכלל לא ירושלמים. כשחברים שלי מהעבודה שגרים בשועפט יושבים בשער שכם, הם אומרים שהם בירושלים. אחרי זה הם חוזרים לשועפט. זה ישוב אחר מבחינתם. על כל אוטובוס של חברת ההסעות המזרח-ירושלמית רשום מסלול הקו – וזה תמיד מ"אל קודס" לשכונה כלשהי – ג'בל מוכבר, או א-טור, או עיסאוויה או שועפט.
האיחוד הזה הוא מלאכותי ואין פה עיר אחת מאוחדת, זה עיוות שמילא אנשים שלא גרים בירושלים קונים אותו, אבל אתה??
אני אוהב את ירושלים.
באמת. בזמן האחרון יצא לי להיות בעיר הרבה (בעיקר באתרים התיירותיים שלה, מתוקף שירותי הצבאי), והקסם שיש בה הוא דבר שקשה להתעלם ממנו. אני לא רוצה להכנס לקלישאות אבל יש בה משהו מיוחד. היא בעיקר לא תל-אביב, וכמי שבא כל יום לתל-אביב (שוב, מתוקף שירותי הצבאי), זה גם סוג של יתרון. אני גם מאוד הייתי רוצה לגור שם בבגרותי (טוב, זה גם קשור לאהובתי היחידה מהמקדש ע"ש טדי קולק…)
אבל אני לא מרגיש נוח ביום ירושלים. יש תהליך מתמשך של פוליטיזציה של היום הזה. (ומה עם רבין, תשאלו? לדעתי לא צריך להתעלם מהעובדה שרצח רבין היה רצח פוליטי, ורבין היה אדם פוליטי שנרצח מסיבות פוליטיות. מי שרוצה לעמעם מבקש לקיים יום זיכרון לרבין בלי רבין)
כי הפכו את ירושלים מעיר קדושה, עיר של שיתוף פעולה ושל דו (אולי אפילו תלת) קיום, לסיסמא פוליטית משומשת שבעזרתה יוכל הפוליטיקאי (רמז: מתחיל בב') לנגח את יריביו (רמז: ראש האופוזיציה, נשיא המדינה, שר הביטחון) ולנצח מערכות בחירות. וכש"אוהבי ירושלים" הם אנשי הימין שרוצים "לשמור על אחדותה של ירושלים", מול "שונאי ירושלים" שרוצים "לחלק אותה" כי הם חושבים ששועפט לא בדיוק קשורה לעיר הזאת, מה הפלא שמלא אנשים לא מרגישים שייכים?
אבישי – מדוייק
יובל,
לאט לך.. אתה שש אלי קרב וידי בכלל מושתת לשלום. קראתי את מה שכתבת והסכמתי בערך עם הכל. גם אני לא רואה בג'בל מוכבר וא-טור ירושלים והשאלה האם לוותר עליהם בהסכם עתידי או לא קשורה, מבחינתי, רק לתמורה. ירושלים שאני מדבר עליה היא אותה ירושלים שאתה מדבר עליה- השוק, הכותל, טדי..
אביאל,
אמנם במקרה הנוכחי נקטתי טון נייטראלי, כי חשוב לי אישית שגם אנשים שלא מזדהים עם האתוס הראשון שדיברתי עליו יוכלו לחגוג את יום ירושלים. אבל דעתי ידועה ומוכרת והיא כדעתך- ישראל איננה בשבילי סתם עוד "מקום" וודאי שאיננו בארץ הזאת רק במקרה.
אבישי,
אל תיפול למלכדות הזאת. למרבה הצער אכן כמעט ולא נשארו דברים בקונצזנוס וכל דבר, גם ירושלים, מנוכס לצד פוליטי זה או אחר. אבל אתה לא חייב לקבל את זה, אתה יכול להמשיך לאהוב את ירושלים בלי קשר לדעותיך הפוליטיות ולחגוג את 'יום ירושלים שלך'- של הירושלים שאתה מכיר ואוהב. ע"ע אריגיא.
איציק,
סליחה, כנראה הבנתי אותך לא נכון.
מה שהפריע לי וכנראה "הדליק" אותי (מסתבר שאפילו לווזווז כמוני יש כזה צד :-)) הייתה ההנחה שמי שרוצה לחלק את ירושלים בהכרח משתייך לקבוצה שבעיניה אין לירושלים שום ערך מיוחד, וגם למדינה אין משמעות מעבר לחובותיה לאזרחיה (ובתפיסה שלי למדינה יש הרבה חובות לאזרחיה, אבל לא רק לה).
יובל,
אינני מחזיק בהנחה כזו. להיפך, אני בא לחזק את ידם של כאלה כמוך (וכמוני בעצם) שמוכנים לדון בהסדר מדיני בירושלים ועדיין קשורים אליה בנימי נפשם ולטעון שזה איננו סותר.
אריגיא,
מה אני קורא עכשיו?! המאור הגדול זומן לנבחרת!!
עכשיו גם אתה חייב להיות אוהד :)
מאור מלקיסון בנבחרת וברק יצחקי בחוץ, הולך להיות משעשע עם פרננדס.
אני חושב שזו הנקודה החשובה. חלוקת ירושלים אינה עומדת בסתירה לאהבת הארץ ולאהבת ירושלים. הרי זה בדיוק העניין – זה לא חוכמה לוותר על משהו שלא אכפת לך ממנו. כשמדברים על ויתורים כואבים מדברים בדיוק על זה. יכאב לי לוותר על חלקים בירושלים אבל אם זה מה שיבטיח מדינה יהודית ודמוקרטית אז הויתור כואב אבל בעיני מוצדק.
מליקסון אכן זומן, והרבה מאוד באר שבעיים קורנים מאושר בזכות זה. בעיקר כי מגיע לו. אני אישית שמח בשבילו כי ברור לי שזה חשוב עבורו (ואהבתי מאוד את התגובה שלו, הבחור לומד אצלנו כמה דברים), אבל כמו במקרה סטיבי ג'י, שרק יחזור בריא, זה הכי חשוב.
ואני עדיין לא נחסף אבל חכה קצת, יכול להיות שבזמן הקרוב יהיו עוד בשורות עם מליקסון (לא כאלה שישמחו אותי, אבל אני כבר למוד ניסיון).
מליקסון זומן ובצדק, וברק יצחקי לא זומן בצדק.
ע"פ היכולת של השנה האחרונה ברק יצחקי בקושי ראוי לחולצת ההרכב בבית"ר ירושלים, רק שבקבוצה אין אלטרנטיבות במקומו. אז לנבחרת? טוב מאוד שהוא לא זומן.
אריגיא,
למה חשוב כל כך שסטיבי יחזור בריא? הרי ממילא הוא הולך…
קודם כל חשוב שיהיה בריא תמיד, זה מה שאני מאחל לאנשים שאני אוהב. מעבר לכך, לא חושב שהוא הולך כל כך מהר למרות שזה תסריט ריאלי קצת יותר מלפני שנה או שנתיים.
לא נעים להגיד אבל גם אם הוא יישאר אני חושש שכבר לא נראה יותר את ג'רארד שהכרנו, במיוחד אם בניטז נשאר.
מאוד יכול להיות. וגם יכול להיות שמאמן חדש יזריק אנרגיות חדשות, ואז אולי נקבל עוד יותר ממה שאנחנו מכירים. כל אוהדי ליברפול וג'רארד מדברים על האסון הספורטיבי בכך שהוא יסיים קריירה בלי אליפות, אבל אני מאוד עצוב עבורו על שאת שנותיו הטובות ביותר היה צריך להעביר אצל מאמן שלא באמת הבין לליבו.
אריגיא, כמו שאתה יודע אני בדעתך לחלוטין בנושא הזה. לכן גם אני יבין אותו לגמרי אם הוא יחליט לעזוב, זאת אולי ההזדמנות האחרונה שלו לזכות באליפות (או בכלל בעוד איזשהו תואר) והוא כבר הקריב בשביל ליברפול מעל ומעבר.
אריגיא,
בהחלט יתכן שמאמן חדש עשוי להוציא מסטיבי את מה שבניטס לא השכיל לעשות ואני לא חושב שמדובר בשחקן גמור מבחינת היכולות הפיזיות והמנטליות.
איציק,
מבחינתו סיום קריירה ללא תואר אליפות יחשב לכשלון צורב ומעיק כמו להרבה שחקנים שאליפות היתה תמיד חלק ממערך הציפיות שנבנה סביבם. מאידך, סטיבי אינו עוד שחקן יוצא דופן שצריך אליפות בשביל הרזומה. סטיבי צריך אליפות עם ליברפול כשהוא מוביל בכדי להזכר בנשימה אחת עם דאלגליש או קווין קיגן כמי שצמח במועדון והפך להיות חלק מהמורשת המפוארת. אליפות עם צ'לסי או סיטי נניח, ובוודאי אליפות בספרד או איטליה, לעולם יעוטרו בכוכבית מבחינתו. דוגמא שעולה בראשי הוא איציק ויסוקר, הכדורגלן הישראלי הנערץ עלי מאז ומתמיד, אמר לי יותר מפעם אחת שעם כל הכבוד לשלוש אליפויות שלקח עם נתניה, הן לא המתיקו עבורו את העובדה שהוא מעולם לא זכה באליפות עם הפועל פ"ת, מועדון שהוא היה סמל שלו ומזוהה איתו.
בני,
צודק. אין ספק שאליפות עם כל אחת מאלה שהזכרת לא תשווה לאליפות של סטיבי עם ליברפול, לא מבחינתו ולא מבחינת איך שההיסטוריה תשפוט אותו, אבל עדיף משהו מכלום. כמו שאומרים, 'בהעדר ציפור שיר גם הזרזיר ייחשב לזמיר'…
אני בכלל לא שותף לריצה של שחקנים לקחת אליפות כדי לקחת אליפות. אני חושב שיש עוד הרבה משתנים בתמונה הזאת, ואיפה האליפות הזאת זה אחד מהם. עוד יותר מזה, ברור לכולנו שאליפות או תואר בליברפול יעידו על זה שהוא היה השחקן המוביל, ואילו לקחת אליפות בצ'לסי בתפקיד באלאק זה גם מכובד מאוד, אבל זה לא זה. ואני חושב שזה חשוב לא פחות מהאיפה – הדומיננטיות והחשיבות שיש לשחקן בתואר. הרי יש הרבה שחקנים שזוכים בתארים אבל לא באמת שותפים להם. ולמרות שכולם מקדשים שורות תחתונות, אני חושב שזה האתגר הכי גדול.