קטגוריות
בבל כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

לבעוט אותם החוצה

בדיון הציבורי והתקשורתי שהתפתח השבוע בעקבות האירועים האחרונים בהפועל באר-שבע שלט הטון המוכר: הכדורגל הישראלי הוא מוצר נחות שנצרך על-ידי אנשים נחותים. זאת, כמובן, לעומת "אירופה המתורבתת" שם הכדורגל הוא חוויה מענגת לאניני טעם.

בכלל, נדמה שבכדי להיות עיתונאי ספורט ישראלי עליך לשמור על שני כללים:
1. ללכלך בארסיות וכמה שיותר על כל מה שקשור בכדורגל הישראלי.
2. לערוג לכל מה שנמצא מעבר לים.

המנטליות הזו מקורה, כפי שטענתי כאן בשבוע שעבר בהקשר של איל ברקוביץ', ברגשי הנחיתות שלנו מול האירופאים. העובדה שלאיל ברקוביץ' כמו גם לאלימות בכדורגל הישראלי יש רייטינג כל כך גבוה נעוצה בכך שהישראלי הממוצע חי בתחושה שהוא נמצא במדינת עולם שלישי ואילו מעבר לים נמצא לו גן העדן הנכסף. בהתאם לכך הוא קורא בשקיקה את אותם דברים שכותבים עיתונאים המצטיירים ככאלה המציגים את האמת המכוערת ויש להם האומץ לצעוק שהמלך הוא ערום.

ובכן, לא כצעקתה.

האמת היא שהכדורגל הישראלי רחוק מלהיות נורא כמו שמציירים אותו: האווירה במגרשים בישראל מרגשת הרבה יותר מהאווירה במרבית המגרשים באנגליה כיום שהפכו לסוג של תיאטרון סטירלי; יש לא מעט משחקים טובים ובלי ששמנו לב כמעט צמח לנו בשנה-שנתיים האחרונות דור חדש של שחקנים צעירים מוכשרים.

נכון אמנם שהכדורגל בארץ משוחק בקצב איטי אבל הרמה הטכנית המוצגת בו והכישרון היצירתי לא נופל מזה הקיים בחלק גדול מהליגות האירופאיות. כמובן שאין מקום להשוואה עם הפרמייר-ליג או עם הליגה הספרדית או האיטלקית. אבל כמו שאין מקום להשוות בין הפועל רעננה למכבי חיפה או בין ברנלי לצ'לסי כך גם זהו עוול להשוות את הליגה הישראלית לאותן ליגות כי ההבדל בכמות המשאבים הוא לא פרופורציונאלי. אגב, ביחס לאותו פער במשאבים, אפשר אפילו לומר אפילו שההבדל באיכות הוא סביר.

דבר אחד בטוח, ישנו פרמטר שבו לכדורגל הישראלי יש יתרון מובנה גם על אותן ליגות: תחושת הזהות. הכדורגל הישראלי, על כל חסרונותיו, הוא שלנו. אין תחליף לאהדה לקבוצה המקומית שאבא לקח אותך למשחקים שלה כילד, חלק מהשחקנים גדלו איתך בשכונה ושחקני העבר הגדולים שכיכבו בה הם גיבורי הילדות שלך. אהדה למנצ'סטר יונייטד, ברצלונה או ליברפול אולי אפשרות כיום בעידן שבו כמעט כל משחק משודר בטלוויזיה ובאמצעות האינטרנט אפשר להיות מעורבים בנעשה בקבוצה באופן יום-יומי בקבוצה ולהוות חלק מקהילת אוהדים בינלאומית. אבל האמת שגם האוהד הכי שרוף של ליברפול או מנצ'סטר יונייטד לא באמת מרגיש בבית באנפילד או באולד-טראפורד כמו שהוא מרגיש בווסרמיל או בטדי עם הגרעינים, הגזלנים והחבר'ה מהשכונה ביציע.

אז למה בכל זאת הרבה אנשים מתרחקים מהכדורגל בישראל?

ובכן, הסיבה העיקרית לכך היא שעל הכדורגל בישראל השתלטה בשנים האחרונות חבורת עבריינים משני סוגים:
1. עבריינים מקצועיים, אנשים שמסתובבים מסביב ולעתים בתוך העולם התחתון ומנסים למצוא דריסת רגל בתוך הכדורגל כמו שרמז יו"ר הבקרה התקציבית לשעבר יאיר רבינוביץ'.
2. עברייני שכונה, או פשוט- פושטקים. אנשים שהורסים את חווית הצפייה במשחק על ידי הקצנת ביטויי אלימות וגזענות ביציע.

לגבי הראשונים, מדובר בתופעה מדאיגה שממדיה עדיין לא ברורים והדורשת תשומת-לב יסודית של הגורמים הרלוונטיים. אלא שהשפעתה, לפחות כעת, עדיין לא מורגשת ביתר שאת למזלנו.

מה שמשאיר אותנו עם הסוג השני, שהוא כיום הבעייה המרכזית של הכדורגל הישראלי. נכון אמנם שאותה חבורת פושטקים היא קטנה מאוד יחסית אבל, כידוע, מספיק תפוח רקוב אחד בכדי להרקיב ארגז שלם.

הבעייה המרכזית עם אותם עבריינים היא היכולת שלהם לנצל את העובדה שהכדורגל הישראלי הוא סוג של אזור דמדומים שבו יש הבנה להפרות חוק והגבולות לא ממש מוגדרים. הגורם העיקרי שאחראי למצב הזה הוא, מטבע הדברים, המשטרה, הגוף שאמון על שמירת החוק והצבת הגבולות של מה מותר ומה אסור במרחב הציבורי. אלא שבהרבה מובנים נדמה כי באופן כמעט אבסורדי למשטרה נח עם המצב הנוכחי. עבורה אלימות במגרשי הכדורגל היא אלימות במרחב מתוחם ונשלט שנתפס על ידה כמבודד מהמרחב הציבורי הטיפוסי (שכונות מגורים, מרכזי קניות ובילוי). מבחינתה עדיף שאותם עבריינים ימצאו פורקן לצורך שלהם בהתנהגות אלימה סביב הכדורגל שממילא נתפס על-ידי התקשורת והציבור כמשכנה של אוכלוסייה אלימה משכבה סוציו-אקונומית מועדת לפורענות.

כך יוצא שהאוהדים, שרובם המוחלט כאמור ממש לא עונה לאותו סטראוטיפ, וכפי שנוכחנו השבוע- יושבי-ראש ובעלי הקבוצות, עומדים חסרי אונים מול אותה תופעה ופעמים רבות סופגים על לא עוול בכפם הן את המחיר הישיר של אותה אלימות והן את המחיר העקיף הכרוך בתדמית שנוצרת להם עקב מעורבותם בכדורגל.

מי שצריך לתת לכך מענה הם הרשויות, והכוונה בראש ובראשונה למשטרה, כאמור, אבל לא רק, גם לבתי המשפט ולרשות המחוקקת יש תפקיד בעניין. הגברת האכיפה, נקיטת יד קשה וחקיקה תואמת הן הדרך היעילה היחידה להתמודד עם אלימות.

העניין הוא, כאמור, שלרשויות אין אינטרס להתמודד עם זה. 'שהפסיכים מהכדורגל יהרגו אחד את השני' הם אומרים לעצמם. ולכן כאן על האוהדים, ראשי הקבוצות וכן, גם התקשורת שמתפרנסת מהענף הזה ולא אמור להיות לה אינטרס לכרות אותו, להיכנס לתמונה לדרוש באופן תקיף מהרשויות להילחם בתופעה.

אותן רשויות, כמו כל גוף ציבורי, חרדים לתדמיתם ולכן מחלקים את אמצעיהם המוגבלים למקומות בהם הפעילות שלהם תזכה להד הציבורי הנרחב והחיובי ביותר. לכן, ברגע שיקום רעש ציבורי נגד האלימות בכדורגל, כמו שקם נגד הגלישה של מלחמות העולם התחתון לרחובות הערים, המשטרה ורשויות האכיפה יראו גם כאן שהם יכולים להילחם בתופעה בנחישות ולמגר אותה ביעילות ותוך זמן קצר.

אוהדי הכדורגל לא אלימים. נכון, הם מושקעים רגשית בקבוצה שלהם כמעט באופן אובססיבי מה שמוביל לתגובות אמוציונאליות. אלא שמחאה נגד שחקנים, מאמנים ובעלים הן חלק לגיטימי מהנוף בכדורגל ובערך האפשרות היחידה של האוהדים לבטא ביקורת כלפי גוף שמשפיע כל-כך על חייהם. אבל זה בהחלט לא אומר שאוהדי הכדורגל בארץ צריכים להפוך לבני ערובה של כאלה שמנצלים את הפתח הזה לכאורה לביטויי אלימות וגזענות שלמעשה אין להם שום קשר לאהדה לקבוצה. לשם כך צריך להציב גבולות ברורים וחדים. ובמדינה דמוקרטית זה בדיוק תפקידם של רשויות האכיפה: המשטרה, בית-המשפט והמחוקק.

פורסם בוואלה! ספורט, 4 במרץ, 2010.

תגובה אחת על “לבעוט אותם החוצה”

איציק -העובדה שאין תגובות מראה לאיזה מצב הידרדרה הליגה הישרראלית,
אני בתור אוהד כדורגל נהיתי אדיש למצבו,ובכלל לא קורא או מסתכל עליו.

סגור לתגובות.