בעיטה לחיבורים

סופה"ש האחרון בממלכה עמד בסימן האירוע ההזוי שאתם יכולים לראות בוידאו למעלה. יותר מאשר הדיון סביב הסוגייה הבלתי נגמרת של כן/לא שימוש באמצעים אלקטרוניים (דעתי היא שוודאי שכן- במקרים מסוג זה) מעניין היה לעקוב אחרי הדיון שהתפתח סביב מה שכונה "ההדרדרות במוסריות של המשחק", הלא הוא ה"פייר-פליי" האנגלי הקדוש. הטענה שהועלתה היא ששחקני בריסטול סיטי היו צריכים להודות בפני השופט שהיה שער וזה שהם לא עשו כן נתפס כאן כרמאות.

אישית אני מקבל את הטענה הזו, רק שלדעתי היא נגועה בצביעות. מעונה לעונה אנחנו רואים כיצד הכדורגל מופשט מערכיו המסורתיים לטובת ערכים חומריים שלפיהם ההישגיות היא חזות הכל וכל האמצעים כשרים. איזה פייר-פליי יש למשל ברדיפה של מנצ'סטר סיטי אחרי שחקנים של קבוצות אחרות?

כשמדברים על הגבלות רכש ותקרות שכר מזדעקים מייד קברניטי הפרמייר-ליג וטוענים שמדובר "בפגיעה בתחרותיות". לא שאני מבין איזו תחרותיות יש בין קבוצות עם תקציב של 250 מליון לבין קבוצות עם תקציב של חמישים, אבל ניחא… אלא שכאשר זה מה שמשדרים מלמעלה מה הפלא שהפייר-פליי נעלם? כשכל האמצעים מוכשרים בדרך למטרה, איך אפשר לבוא אחרי זה בטענות לשחקנים של בריסטול סיטי שלא הודו בשער אלא למזלם הטוב?

העיסוק הזה בהפרטת הערכים מוביל אותי לדיון הציבורי שרוחש כעת בארץ סביב נושא האלימות הגואה. אני קורא כל מיני הצעות להחמרה בענישה ולהגברת האכיפה, אותם פתרונות לא יעילים שנוסו ללא הצלחה במערב (ולחשוב שעד לא מזמן התגאיתי בפני חברי האנגלים שאצלנו אולי יש מלחמות אבל לפחות אפשר להסתובב ברחוב אחרי שבע בערב…) שמתמודדים עם התסמינים ולא עם המחלה עצמה.

והמחלה עצמה היא שורשית ועמוקה והנגיף שמפיץ אותה הוא תהליך ההפרטה המואץ שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים בהשפעה אמריקנית מובהקת.

למעשה מדובר כאן בשני תהליכים שהם בעצם אחד:
א. ההפרטה הכלכלית תוצרת הימין.
ב. ההפרטה הערכית-תרבותית תוצרת השמאל.

בעוד ההפרטה הכלכלית-חברתית של הימין מאיימת לחסל את מדינת הרווחה, ההפרטה הערכית-תרבותית של השמאל מאיימת לפרק את מדינת הלאום.

שני התהליכים האלה בעצם מובילים לאותה תוצאה- חברה שבה במקום קבוצה יש אוסף של יחידים שאין רעיון ומטרה משותפת שמחברת אותם. וכך יוצא שמערכת היחסים בניהם אינה מאופיינת יותר בהדדיות כי אם באדישות במקרה הטוב, תחרותיות במקרה המצוי, ועוינות במקרה הרע.

נדמה שמי שמייצגת את התהליך הזה בצורה הטובה ביותר היא ש"ס. מצד אחד מדובר במפלגה (אבסורדי ככל שזה ישמע בתור כזו שמתיימרת "לייצג את החלשים") שתומכת בקפטילזם החזירי של בנימין נתניהו ללא סייג, כולל התמיכה האבסורדית ברעיון העוועים של הפרטת קרקעות המדינה. ומצד שני מדובר במפלגה שחותרת בשיטתיות ובעקביות תחת הלגיטמציה של הרעיון הציוני ע"י הנצחת והעמקת השסע העדתי. חתירה שהגיע, כך נדמה, לשיא חדש והזוי לחלוטין בקריאתו של אלי ישי לחנון את שלמה בנזירי בשם "העלבון המזרחי".

ובעוד ש"ס חותרת תחת הרעיון הציוני בעזרת הכלי של העדתיות, השמאל הפוסט-ציוני חותר תחתיו דרך הכלי של הלאומיות. השמאל הפוסט-ציוני משתמש בסכסוך הישראלי-פלסטיני בכדי לעשות דה-לגיטמציה לציונות ולהציג את התנועה הלאומית היהודית כתנועת כיבוש קולוניאליסטית.

שתי התנועות האלה לא נאחזות באוויר, הם נשענות על מציאות. אלא שהמציאות הזו כבר מזמן עברה כל דמיון. נכון, היה פער בחלוקת המשאבים המוגבלים של המדינה הצעירה בשנות החמישים לטובת העולים מאירופה, אבל כיום (ואני אישית כנראה הוכחה חיה לכך) אין בישראל אפלייה, בטח שלא ממסדית, על רקע עדתי. על אותו משקל ניתן לומר שישראל עשתה במהלך השנים מעשים בלתי מוסריים במלחמה עם הפלסטינים אלא שאלו רחוקים שנות אור מלהיות קרובים לעוולות שביצעו המעצמות הקלוניאליות בקולניות שלהן. שלא לדבר על היחס לו "זוכים" מסולמים מאחיהם שלהם במקומות כמו סודן, אפגניסטן, סומליה, אינדונזיה, בנגלדש, וכמובן- עיראק ולבנון.

אלא שהמטרה של החותרים תחת הרעיון הציוני אינה תיקון החברה הישראלית והפיכתה למוסרית יותר. המטרה שלהם היא אחרת לחלוטין- לפרק. לפורר את הדבק שמחזיק אותנו כחברה, את הרעיון המרכזי שאנחנו מאמינים בו ומחבר בנינו, אשכנזים וספרדים, שמאלנים וימניים- הרעיון הכל כך פשוט ומובן מאליו שמגיע לנו, היהודים, בית לאומי עצמאי.

כל חברה זקוקה לרעיון משותף מרכזי שהפרטים החברים בה יזדהו איתו. הזהות הזו יוצרת בתורה הזדהות עם שאר הפרטים בחברה שמאמינים באותו רעיון וכך נוצרת סולידריות בין אחד למשנהו. כאוהדי כדורגל אנחנו מכירים את זה היטב: איך אנחנו מייד נהיים החברים הכי טובים של מי שזה עתה גילינו שאוהד את אותה קבוצה כמונו, אה?!

ההתקפה של המשסעים העדתיים ושל הרב-תרבותיים (שהם למעשה אחד- רבים מהפוסט ציוניים משמתשים בשסע העדתי בכדי להציג את החברה הישראלית כ"קולוניאליסטית", "אוריינטליסטית" ו"שונאת ערבים") יוצרת חברה מפוררת וסקטוריאלית.

כשהסולדריות מתפוררת ואין תחושה של "ביחד" הפרט נתפס כ"אחר" ולא כ"זולת". כשאין תחושת אחווה בסיסית בין הפרטים בחברה נוצרים ניכור ואדישות ובמקרי הקיצון אלימות. לא סתם באנגלית משתמשים במושג Anti-Social Behaviour כשמתייחסים לפשיעה שאין לה רקע קודם של סכסוך, כדוגמת הרצח המזעזע בטיילת בת"א אור לשבת בבוקר. מדובר בפשעים שמבוצעים נגד החברה שנתפסת כגוף עויין ואותו מסכן שנמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון הופך לקורבן של אותה עוינות.

התהליך הזה לא צמח באוויר, כמו כל תהליך חברתי יש לו מקור פסיכולוגי:

פרויד היה הראשון שהשתמש במושג השלכה לתיאור תהליך שבו אימפולסים לא רצויים הקיימים בעצמי נחווים כקיימים באחרים. מלאני קליין הרחיבה את המושג של פרויד ודיברה על הזדהות השלכתית: השלכה לא רק של אימפולסים אלא של חלק שלם מתוך העצמי- "העצמי הרע". אלא שהתוכן המושלך אינו נעלם, האדם ממשיך עדיין להאבק על מנת להשיג בו שליטה גם כשלכאורה הוא קיים באחר.

לדוגמא: אלא שמרגישים שהחברה מוגדשת במיניות ומקדישים את חייהם למלחמה בהפקרות. או אלו שחשים שהתקשורת מפיצה אלימות בקולנוע ובטלוויזיה ומדברים בלשון חריפה ובמונחים צמאי דם על אלו שמפיצים אותה.

סאליבן אפיין תהליך זה באופן דומה כשכינה את הפעולה ההגנתית הזו אידאליזם מטעה (specious idealism) שבו אדם מציב מרחק ניכר בין עצמו ובין החלק בעצמי אליו הוא מבקש להתכחש (לדוגמא: תוקפנות) ע"י נקיטת עמדה מוסרית גבוהה (בדוגמא שלנו: הצטרפות לתנועות נגד האלימות).

מי שהרחיב את ההמשגות הפסיכולוגיות האלה והעמיד אותם בהקשר החברתי-תרבותי היה ווילפרד ביון. ביון, שגדל בהודו הקלוניאליסטית, הציע את המושג התקפה על חיבורים בכדי לתאר תהליך שבו הנפש מתמודדת עם רגשות עזים של זעם, אימה, ייאוש, תסכול וכמיהה ע"י התקפה עליה עצמה בתהליך של התקפה על כל הקשרים בין מחשבות, רגשות ואנשים. עפ"י ביינום מדובר למעשה בהרס פעיל של המשמעות.

מה שביון מתאר הינו תהליך אינטרה-פסיכי (פנים נפשי) של פירוק המבנה הנפשי הקוהרנטי שמאוגד סביב משמעות אחת לגורמים מבוזרים ונפרדים שמייצרים תחושה פנימית עמוקה ומעיקה של חוסר משמעות, בלבול וניכור.

ההקבלה לתהליך החברתי אותו תיארנו היא כזו:

חלקים בתוך החברה המונעים מתוך תחושה (מוצדקת יותר או פחות) של זעם, ייאוש ותסכול מבקשים לפרק אותה מבפנים ע"י התקפה על הרעיונות המרכזיים שיוצרים את הזהות המאחדת שלה. התוצאה במקרה החברתי, כמו במקרה אישי, היא הרסנית- ניכור, בלבול ועוינות כלפי האחר.

לסיכום: כשאין אמונה בדרך משותפת, ברעיון מאחד, בכללי משחק משותפים, אין סולידריות ואין אחווה, כל אדם לעצמו וכל האמצעים כשרים. כך בכדורגל, כך בחברה. אז מילא שהורסים לנו את הכדורגל, מעליש, נמצא תחביב אחר. אבל רבאק, מדינה אחרת אין לנו!

נכון, יש בנינו הבדלים- אנחנו מגיעים מרקעים ותרבויות שונות ומאמינים בערכים ורעיונות שונים. אבל, עדיין, יש לנו רעיון מרכזי אחד משותף שכולנו יכולים וצריכים להאמין בו. ולכן אנחנו כחברה חייבים לחזור ולמצוא את מה שמאחד בנינו במקום לחפש את מה שמפריד ומפרק.

וזה , אגב, בדיוק מה שאמר לי חבובצ'יק חביב מאוד עם משקפיים מצחיקים ומבטא אירי כבד שהיה לי הכבוד והעונג לפגוש בוומבלי (יחד עם תשעים-אלף נוספים) במוצאי השבת האחרונה:

One love, One blood, One life
Sisters, Brothers
We get to carry each other

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

19 תגובות בנושא בעיטה לחיבורים

  1. מאת שועי‏:

    מצוין. בעיטת עונשין סיבובית לחיבורים משלושים מטרים!
    קצת לפני הדקה התשעים ושלוש אבל לא הרחק משם.
    (-:

  2. מאת דוד מירושלים‏:

    מעניין מאוד.

  3. פינגבאק: The Daily Dolly 18/08/2009 at The Daily Dolly

  4. מאת אלעד-וו‏:

    "שני התהליכים האלה בעצם מובילים לאותה תוצאה- חברה שבה במקום קבוצה יש אוסף של יחידים שאין רעיון ומטרה משותפת שמחברת אותם"

    נו, כנראה שאתה צודק, צריכים לדפוק את הערבים בשם לכידות העם. זה מאד מלכד לגנוב קרקעות ולשלוח את הצבא להגן על פוגרומיסטים, כי אנחנו עושים את זה ביחד, כל העם ביחד, סוג של "בילוי משפחתי". אם זה דין התנועה, נשמע ונעשה.

  5. מאת ציוני‏:

    אלעד, אתה מוזמן לחזור אל מאורת העכברושים שלך. כרגיל אתם בשמאל הקיצוני ממציאים דברים וכותבים רק כדי לעורר פרובוקציות מבלי להתייחס למה שנאמר. הרעיון והמטרה המשותפת לא כוללים את מה שאתה אמרת, אבל כבר מזמן איבדתם את הקשר למציאות שלא לדבר על להבין בכלל מהי ציונות.

  6. מאת דרומי‏:

    ציוני, האם חוץ מגידופים מטופשים אתה יכול גם לגבות את הטיעונים שלך?

    עובדתית, המצב האידיאלי הזה שאיציק מתאר, של שותפות ערכים של כ-ל החברה הישראלית, התקיים רק כל עוד היו פלסטינאים תחת ממשל צבאי (קודם אזרחי ישראל, אח"כ תושבי השטחים), וכל עוד המזרחים ישבו בשקט ונתנו לאשכנזים לדפוק אותם.
    ברגע שהפנתרים, ואח"כ הליכוד וש"ס* התחילו להילחם על הזכויות של המזרחים; ברגע שבאוסלו הפלסטינים קיבלו שחרור (מוגבל וחלקי מאוד) מהממשל הצבאי – פתאום התפרקה לה הסולידריות** – כלומר, פתאום הבנו שה'סולידריות' הישנה והטובה הייתה, בעצם, דיכוי.

    * אני שותף לביקורת של איציק על הייצוג הפוליטי של המזרחיות בארץ, שבמקום להילחם על שוויון נלחם על ייצוג; זה לא משנה את העובדה שהוא הביא להישגים עבור המזרחים בכל זאת, כמו שאפשר לראות למשל כשמסתכלים על הייצוג של מזרחים בממשלה ובכנסת לפני 77 ואחריה, לפני ש"ס ואחריה.

    **שאני לא מכחיש את יתרונותיה

  7. מאת ציוני‏:

    שוב דרומי , עוד אחד שכותב על עבודות מהזוית הנוחה לו ורוצה גם התייחסות. שלא לדבר על כך שפתאום צצים שני מגיבים חדשים כאן בבלוג מעוררים פרובוקציה ולא כותבים בכלל לעניין. על איזה עובדות אתה בדיוק מדבר במה שאלעד ואתה כותבים ? על כך שהסולידריות קיימת רק בגלל ש"דופקים " את הערבים והמזרחים. המצאה נוחה מאוד לכם שבכלל לא מופיעה בטקסט המקורי של איציק. הוסלידריות הבסיסית שעליה הוא ואני מדברים עליה קשורה לרעיון ששראל היא הבית הלאומי היחידי ליהודים. את זה נוח לכם לרצות לפרק, ולהציג את הדרישה הלגיטימית הזו כרצון לחיות על חשבון הערבים ופגוע בהם בכל דרך שהיא.
    כשאתם בעצמכם תדברו על עובדות וכו', ועל דברים מציאותיים, אולי יתייחסו אליכם בדרך ראויה יותר.

  8. מאת דוד מירושלים‏:

    דרומי, כתבת:
    "…כל עוד המזרחים ישבו בשקט ונתנו לאשכנזים לדפוק אותם…"

    תמיד נחמד לקרוא את אותם מזרחיים חדשים שכורכים יחד את האפליה העדתית ואת הסכסוך הישראלי פלסטיני שקשורים אחד לשני כמו אסטרולוגיה וכדורעף חופים.

    הטענה כאילו הציונות היא איזה תנועה קולוניאליסטית אירופאית שבאה הנה כדי לדפוק את הערבים, המוסלמים והיהודים, די מגוחכת כשלעצמה, בפרט אם מסתכלים על הפרטים הקטנים.
    אבל הצחוק האמיתי הוא שאותם חריגים מייצגים, לכאורה, אותי או את איציק, ומדברים בשם יוצאי עדות המזרח.

  9. פינגבאק: סולידריות רב-תרבותית » הרהורים של אבא

  10. מאת Old Timer‏:

    Very well written. As a society we can only survive if there will be a broad enough consensus around the idea of a Jewish and a Democratic State. This means that there should be a sufficiently broad consent to giving up on seeing the idea of "greater Israel" coming to life in the foreseeable future and to accepting the unusual character of the state as a state with Jewish state. For this we need to marginalize the extreme right and the extreme left. If we cannot put together a general consensus around those ideas and act upon this general consensus, we don’t stand a chance. The biggest question is can we realistically agree on that? If not, what can we realistically agree on?

    It is from that standpoint that I have criticism on the text. I do think that you are over estimating the influence of the post Zionist left over the Israeli political discourse. While it may be a vocal minority, my impression is that it is not very influential
    You are ignoring however, the disintegrating impact of the extreme right (not in the economic sense of the term but rather the political one, i.e., the settlers and their supporters). The extreme right is far more powerful then its counterpart in the left and despite the term "extreme'", is in fact much more mainstream and much more of a welcome partner in the Israeli political discourse which make it, in my view, far more dangerous to the idea of a Jewish and Democratic state. Lets face it – the only chance we have for a Jewish and democratic state will be to leave the territories. The right wing is a far bigger obstacle to that than extreme left.

    To make a long story short, ultra nationalism is as (if not more) dangerous to post (or anti) nationalism.

  11. OT
    תודה על תגובה מרתקת.
    אני חושב שהסיכון למדינה יהודית-דמוקרטית מכיוון הימין "המשיחי" ומכיוון הפוסט ציוניים שווה.
    הייתי שמח מאוד להאמין שההשפעה של הפוסט-ציוניים על השיח היא שולית כמו שניתן אולי לחשוב מהייצוג המינורי שלהם בכנסת. אבל למעשה מה שמתרחש הוא שבקבות הכישלון בזירה הפוליטית האנשים האלה צוברים המון כח במסגרות משמעותיות אחרות כמו בית המשפט העליון (ע"ע דעותיו הקיצוניות של אהרון ברק והמלחמה שלו בדניאל פרידמן כדי לשמר את בית-המשפט כמוקד כח של אותם דעות) והאקדמיה (בארץ ובמיוחד בחו"ל שם הדעות הקיצוניות/הזויות של ישראלים וישראלים לשעבר משפיעים מאוד לרעה על היחס של הקהילה הבינלאומית לישראל).

  12. מאת Old Timer‏:

    I agree with your point regarding the impact of the post zionist left on the academic discourse outside of Israeli, however, I think there is somewhat of a defetism in that line of thought. Keeping Israel as a jewish and a democratic state is within our reach. The views of the foreign academia has very little to do with that. The fact that the self rightous exterme left has found a common denominator with old school antisemitism should not make a difference in that regard. It is not our popularity abroad that will determine whether we can or cannot survive as a jewish and a democratic state, it is what we will do to make it happen.

    I have to qualify that statement, though. If there will be a majority of Palestinians such that they will demand a "one man one vote" system, the views of the extreme left will become sufficiently influential to make Israel the second south africa. That's the paradox that the right wing ignores. Essentially, a non democratic apartheid state will be only the first stage that will lead to Israel being a non-jewish state.

    Our ability to ignore this and fail to leave the territories yesterday, is the right wing's greatests achievement. Nothing the left wing had achieved comes even close in terms of its impact over the future of the state of Israel.

    I cold not disagree more with your comment regarding Barak. First of all, nothing could be further from the truth than portraying the supreme court as an anti or post zionist bastion. I cannot think of a single judge who ever expressed a post zionist position or gave a post zionist ruling. Not even, the Ka'adan ruling where the court has overturned a decision to deny an Arab the right to buy land in a "jews only" community. In fact, trying to find the correct balance between a jewish and a democratic state has been the biggest challenge the supreme court has been facing and it was always the court's credo to uphold that principle. Just one piece of statistics that my highlight my point – more than 99% of the petitions filed with Bagatz by Arabs who live in the territories have been denied. Bagatz consistently refused to rule on whether or not the settlement policy is
    legal or not thereby allowing the settlements to flourish.
    Bagatz approved the targeted killing (SIKUL MEMUKAD) policy and the demolition of houses. Even with its contraversial decision regarding the fence, Bagatz actually ruled that the fence is legal. It was with respect to certain portions of its route where it was not convinced that the security needs justify the severe impact of the livelyhood of the people who lived there, that Bagatz intervened. In retrospect, Bagatz was right. The fence has been moved without any significant security breaches.
    To make a long story short, when you analyze Bagatz's decisions, all in all Bagatz has been very pro state to the extent that portraying it as an anti or post zionist bastion borders an insult. I think that by far Bagatz is one of the greatest protectors of the idea of a jewish and a democratic state.
    There should be a distinction between he theoretical reasoning and the actual decisions. The reasoning was that everything that the state does is subject to judicial scrutiny, even those areas where Bagatz has no expertise (such as military actions) and that's what made the government angry, however, when you look at the decisions, Bagatz in the overwhelming majority of the cases supported the government.

    The issue of court's independence is a completely different
    issue and should not be confused with post zionism.I agree that there is room for criticism there but since it has little to nothing to do with our discussion, and since I may be running out of reception shortly, I will not elaborate.

    And I forgot to mention this before. The title you chose for this piece it briliant.

  13. OT
    לגבי האקדמיה- אני בכל זאת מתעקש לא להמעיט בערך הנזק שיכולים לגרום הדעות האנטי-ציוניות שמביעים אקדמאיים ישראליים פוסט-ציוניים בארץ ובחו"ל. מכיוון שהם מתכסים באצטלה אקדמית אדם מהשורה שקורא אותן בעיתון ובאינטרנט יכול לקבל הרושם שמדובר באמת אובייקטיבית-מדעית (שזה הרי מה שהאקדמיה מתיימרת לייצג) וחשוב שתסופק לו נקודת מבט ביקורתית על אותם רעיונות.

    לגבי בג"ץ- הסטטיסטיקה והדוגמאות שהבאת בהחלט מעודדות אותי. אני כיוונתי יותר לדבריו של אהרון ברק לאחרונה שכפשוטם מערערים את הלגיטימיות והמוסריות של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית (למרות שניסה בדיעבד לעדן את הפרשנות שניתנה להם). תחושתי היא שאם דברים היו הולכים לפי רצונותיו של האיש בג"ץ כן היה הופך בסופו של תהליך לבסיס קדמי של הפוסט/אנטי ציונות.
    אני מקבל שאתה לא מעוניין להיכנס לדיון לגבי תפקדיו של ביהמ"ש בחברה דמוקרטית למרות שאתה מוזמן. דעתי בגדול: בית-משפט איננו גוף שנבחר באופן דמוקרטי ואין לו הזכות לקבל החלטות על מדיניות מדינית-בטחונית (וכמובן גם כלכלית-חברתית, תרבותית וכו').

  14. מאת old timer‏:

    Sorry, I guess I missed it. What did he say? .

  15. מאת old timer‏:

    גם לגבי זכויות מיעוטים בתוך הקו הירוק, יש לדבריו עוד כברת דרך ארוכה לעשות. "מצד אחד אנחנו מדינה יהודית דמוקרטית ואני לא רוצה לוותר על כך – אחרת הייתי נשאר כבר בארצות הברית.

    מצד שני אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה. לתושבים הערבים מגיעות כל הזכויות המגיעות ליהודים. ליהודי יש אמנם זכות ראשונית לעלייה לארץ אבל ברגע שהוא מגיע אליה, זכויותיו צריכות להיות שוות לזכויותיו של הערבי.

    "עוד לא פתרנו את הנושא הזה ואני לא חושב שיש כזה קונפליקט בין שתי הגישות. אני לא חושב שזה או זה או זה, אפשר שתיהן יחדיו. אם לא נמצא דרך לחיות בשלום עם המיעוט הערבי במדינה, לא נמצא דרך לחיות בשלום עם עצמנו"

    אני מניח שמה שהקפיץ אותך היה הביטוי "מדינת כל אזרחיה" אבל אנא קרא אותו עם כל הטקסט. המדינה היא יהודית בכך שליהודים יש זכות טבעית להגיע אליה שאין לערבים. זה לב לבו של ההבדל ותמצית קיומה של המדינה. מעבר לכך הזכויות צריכות להיות שוות. אם זה הקטע הבעייתי בעיניך, אני לא מבין מה בו נשמע בעיניך פוסט ציוני. יותר מזה – אני לא מבין מה מזה לא עולה בקנה אחד עם מגילת העצמאות.

    אשר למה שברק אומר על זכויות האדם בשטחים. צר לי – מסכים על כל מילה. מסכים גם שזה מרעיל אותנו ופוגע בנו. אמרתי כבר היום שצריך לעוף משם?

    אשר לתפקיד בית המשפט בחברה דמוקרטית. בוא ננסה לפתח את הדיון. לדעתי הוא צריך להתמקד בשאלה מהי "מדיניות"?

    בוא ניקח מספר דוגמאות:

    1. ממשלת ישראל מחליטה לצאת למלחמה. פעילי שמאל עותרים לבג"צ בטענה שחובת האמון של הממשלה לאזרחיה מחייבת את הממשלה לשקול חלופות מדיניות בטרם יציאה למלחמה. האם ראוי שבג"צ יתערב?

    2. ראש הממשלה ושר הבטחון רוצים לצאת למלחמה. הממשלה חלוקה בדעתה ואינה מאשרת את ההחלטה. שר הבטחון מורה לרמטכ"ל להזיז את הכוחות. אחד משרי הממשלה שהתנגד להחלטה עותר לבג"צ בטענה שללא שאישור הממשלה אין לראש הממשלה ושר הבטחון סמכות להורות על יציאה למלחמה. האם ראוי שבג"צ יתערב?

    3. אותן עובדות כמו בשאלה 2 אלא שהעותר איננו אחד משרי הממשלה שהתנגדו להחלטה אלא אזרח הרואה עצמו נפגע מכך שמדינת ישראל נוהגת בניגוד לחוק. האם ראוי שבג"צ יתערב?

    4. בלחץ המפלגות הדתיות מורה שר התמ"ת לאסור לייבא בשר חזיר למדינת ישראל. בעלי עסקים לממכר בשר לבן עותרים לבג"צ בטענה שע"י כך מתקפחת פרנסתם בניגוד להוראות חוק יסוד – חופש העיסוק. האם ראוי שבג"צ יתערב?

    5. ממשלת ישראל מחליטה לבנות את גדר ההפרדה. עוד בטרם נקבע תוואי הגדר עותרים כנגד ההחלטה אירגוני ימין ואירגוני שמאל. אירגוני הימין טוענים שבעצם ההכרזה על בניית גדר ההפרדה החליטה מדינת ישראל שהשטחים יהיה מחוץ למדינה. בכך היא שלחה מסר שהמתנחלים אינם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל והתירה את דמם. אירגוני שמאל טוענים שהגדר תפגע פגיעה קשה בזכותם של ערביי ישראל להכנס ולצאת מן השטחים. להפגש עם קרובי משפחתם ולסחור עם תושבי השטחים. האם ראוי שבג"צ יתערב?

    6. בוא נשנה את העובדות בדוגמא 5. ממשלת ישראל מודיעה לתושבי כפר מסויים בשטחים על הפקעת 30% משדותיהם של מנת להקים עליהם אם הגדר. בנוסף ברור שלאחר בניית הגדר באותו איזור תווצר חציצה בין תושבי הכפר לשדותיהם והם לא יוכלו להגיע לשדותיהם ולעבד אותם. תושבי הכפר עותרים לבג"צ בטענה שמי שקבע את תוואי הגדר התעלם מהעובדה שאם תזיז את הגדר 500 מטר מערבה ניתן היה לבנות אותה על אדמות מדינה בלתי מעובדות בלא ששום אינטרס בטחוני של המדינה יפגע. האם ראוי שבג"צ יתערב?

    השאלה כאמור היא "האם ראוי שבג"צ יתערב". דהיינו – יטרח וידון בעצם העניין ויתן לעותרים להשמיע את טענותיהם.

  16. מדינת כל אזרחיה משמעותה היא שבתוך עשרים שנה יקרה אחד מהשניים:
    א. אסמעיל הנייה יהיה ראש-ממשלת ישראל.
    ב. ישראל תהיה מדינת אפרטהייד שבה המיעוט היהודי שולט על הרב הערבי.

    ישראל היא מדינת יהודית במובן שהגדרה לאומית יכולה להיות בה רק ליהודים. לערבים כמיעוט מגיע ללא ספק זכויות אזרחיות שוות כמו לכל למיעוט אחר, אבל הגדרה לאומית, כמו שאומרת יפה ציפי לבני, יכולה להיות להם רק במדינה הפלסטינית.

    כאן נשאלת השאלה מהי "הגדרה לאומית"? אני צריך לחשוב על זה יותר לעומק אבל בגדול נראה לי שמדובר על המורשת והאופי של המדינה כפי שהוא מתבטא בחינוך, בסמלים ובחגים הלאומיים. ובמובן הפרקטי יותר במה שמהווה את ההשראה החוקתית- רוצה לומר המורשת היהודית ועקרונות הדמוקרטיה ולא חוקי השריעה למשל.

    ואגב, זה לא רק העניין של "מדינת כל אזרחיה" זה גם ה"היהודים רוצים לזרוק את הערבים לים" שזו האשמה שקרית ונוראית שחושפת את העובדה שבאיש יש כנראה שנאה פנימית עמוקה ובוז כלפי בני עמו.

    לגבי הדוגמאות שהבאת:
    1. לא- לממשלה יש מנדט במסגרת החוק לקבל החלטה על יציאה למלחמה.
    2. כן- במקרה דנן רוה"מ ושר הביטחון פועלים באופן בלתי חוקי בכך שהם פועלים בניגוד להחלטות הממשלה.
    3. כן- ראה 2.
    4.כן- שר התמ"ת פועל בניגוד לחוק יסוד חופש העיסוק.
    5. לא- לממשלה יש מנדט בחוק לקבוע את גבולות המדינה.
    6. לא- ראה 5
    רוצה לומר- כל עוד הממשלה פועלת במסגרת החוק אין לביהמ"ש זכות להתערב, ברגע שהממשלה פועלת בניגוד לחוק אזי יש מקום להתערבות ביהמ"ש כדי להגן על הזכויות של האזרחים. העניין החמקמק כאן הוא מה מוגדר כפעולה במסגרת החוק ומה לא. אני מניח שבשביל זה קיים המוסד של היועץ המשפטי לממשלה.

  17. מאת Old Timer‏:

    איציק:
    אתה מפספס את העיקר באמירה של ברק. היהודים היו רוצים לזרוק את הערבים (איש לא דיבר על ים) ובעד לתת להם שוויון. רוצה לאמר – היהודים היו שמחים אם לא היו כאן ערבים (מודה באשמה, וזאת לא משנאת ערבים או מגזענות אלא מן הטעם שהקונפליקט היה נמנע) אבל אם הם כבר כאן מגיע להם שיוויון. אני ממש לא חושב שזו אמירה נוראית.

    אשר למדינת כל אזרחיה. אני רוצה לצטט את מה שכתבת בפתיח כי אני לא בטוח שאני מבין –

    "מדינת כל אזרחיה משמעותה היא שבתוך עשרים שנה יקרה אחד מהשניים:
    א. אסמעיל הנייה יהיה ראש-ממשלת ישראל.
    ב. ישראל תהיה מדינת אפרטהייד שבה המיעוט היהודי שולט על הרב הערבי."

    ואם זו לא תהיה מדינת כל אזרחיה, אז התסריט הזה לא יקרה? הלא כדי שאחד מן התסריטים הללו יקרה צריך לקרות דבר אחד ודבר אחד בלבד – שהערבים יהפכו לרוב. איך הגדרת ישראל כמדינה יהודית מחד או מדינת כל אזרחיה מאידך תשפיע על תהליכים של ריבוי טבעי?

    כדי להמנע מן התהליך הזה בו הערבים יהפכו לרוב (או לפחות להרחיק אותו מאוד) צריך לעשות דבר אחד – לצאת מהשטחים (אמרתי את זה כבר?). אם אתה סבור שזה לא משנה ובכל מקרה הערבים יהפכו לרוב – הרמת דגל לבן על רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית כי אז אתה צודק – או ראש ממשלה ערבי או מדינת אפרטהייד. הסיכוי היחיד למדינה יהודית דמוקרטית הוא הוא רוב דמוגרפי יהודי.

    בהנחה שניתן לגבש רוב יהודי צריך להתמקד בשאלה איזו דמוקרטיה תהיה כאן. מדינה שאיננה שייכת לכל אזרחיה איננה דמוקרטיה. היתרון של היהודים היא בכך שיש להם כרטיס כניסה מיידי למועדון האזרחים גם אם הם אינם תושבי המדינה. את זה אין לערבים וזה מה שהופך את המדינה הזו למדינה יהודית. אם אתה רוצה – מדינת כל אזרחיה עם רוב יהודי הוא שם נרדף למדינה יהודית ודמוקרטית. בקיצור יהודים יקרים עליכם לעשות שני דברים אם אתם רוצים לשמר את המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. (א) לצאת מהשטחים, (ב) ללכת להזדיין (ללא אמצעי מניעה).

    ברק מאמין שזה אפשרי. אני לא לגמרי בטוח אם אתה מאמין.

    אשר לשאלת התערבות בג"צ שמת את האצבע בדיוק על הנקודה –

    "רוצה לומר- כל עוד הממשלה פועלת במסגרת החוק אין לביהמ"ש זכות להתערב, ברגע שהממשלה פועלת בניגוד לחוק אזי יש מקום להתערבות ביהמ"ש כדי להגן על הזכויות של האזרחים. העניין החמקמק כאן הוא מה מוגדר כפעולה במסגרת החוק ומה לא. אני מניח שבשביל זה קיים המוסד של היועץ המשפטי לממשלה."

    צר לי על החריפות (באמת) אבל זו פשוט בורות – בשביל זה אבל בדיוק בשביל זה קיים בית המשפט. היועץ המשפטי לממשלה (מעבר להיותו ראש התביעה הכללית) הוא עורך הדין של המדינה, בהגדרה הוא צד מעוניין. הוא זה (או אנשים מטעמו) שייצג את המדינה בבג"צ ויטען שהמדינה פעלה כחוק.

    אני מקווה שהדוגמאות המחישו לך דבר אחד – להחלטות בענייני מדינייות יש היבטים חוקיים. אם קיימת שאלה לגבי חוקיותה של החלטה בענייני מדיניות לו זו בלבד שלבית המשפט יש זכות להתערב יש לו חובה להתערב. יתכן שיכריע כי הממשלה פעלה כחוק אבל להתערב הוא לעיתים חייב.

    אתה אומר "ברגע שהממשלה פועלת בניגוד לחוק אזי יש מקום להתערבות ביהמ"ש כדי להגן על הזכויות של האזרחים." אתה יודע שלא מעט זכויות אזרח שנראות לך מובנות מאליהן אינן כתובות בשום חוק? אין שום חוק (מעשה ידי הכנסת) במדינה שמבטיח את חופש הביטוי. מעמדו החוקי של חופש הביטוי הינו תולדה של פסיקת בג"צ מ – 1953 בפרשת "קול העם" בו פסק בג"צ שעקרונות היסוד של מדינת ישראל כדמוקרטיה מחייבות מתן מעמד חוקי לחופש הביטוי כזכות מוגנת. בג"צ הוא גם זה שיצר בפסיקתו את החופש להתאגד, החופש להפגין, חירויות הקשורות בהגנה בפני מעצרים שרירותיים ועוד.האם היית מוותר על כל אלה רק כי אין חוק מפורש של הכנסת שמבטיח את הזכויות הללו?

    מה שאני מנסה לומר הוא שבג"צ יצר לא מעט נורמות מבחינה הסטורית לאורך שנות קיומה של המדינה. נורמות שאינן כתובות בספר החוקים אבל נובעות מאופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הסטורית – בג"צ הינו שותף למעשה החקיקה במדינת ישראל, מה שמשפטנים מכנים "חקיקה שיפוטית". ברק במובן הזה צועד במסלול מותווה שהותירו קודמיו, המסלול שיצר את המשפט החוקתי של מדינת ישראל.

    עכשיו – תחבר את הנתון הזה לכך שכמו שהראיתי שיש לא מעט מקרים בהם בג"צ חייב להתערב ולהכריע בשאלות של חוקיות למרות שאין נורמת שחור-לבן בה הוא יכול לעשות שימוש ותנסה לשפוט את ברק.

    המציאות בה פועל בית המשפט העליון היא מורכבת מאין כמוה. הצורך לאזן בין אופיה היהודי של המדינה לבין אופיה הדמוקרטי הוא משימה סופר מסובכת, כמו גם הצורך להכריע באיזה מקרים להתערב ובאילו מקרים לא להתערב. בג"צ הוא אולי המוסד היחיד שנענה לאתגר של מציאת האיזון הראוי בין אופיה היהודי של המדינה לאופיה הדמוקרטי. מספר הפוליטיקאים המנסים להתמודד עם זה הוא מזערי. מספר הבועטים בחיבורים בקרב הפוליטיקאים מימין ומשמאל הולך וגדל.

    אני מניח שבמציאות כזו נעשות לא מעט טעויות. אני מסכים שיש מקום לביקורת על נקודת האיזון של ברק, ועדיין – מדובר במוסד שמשקיע המון אנרגיה במציאת האיזון הראוי, שמנסה בשיניים לעשות סדר ביחסים בין הרשויות, לוודא שרשויות פועלות כחוק, לוודא שזכויות אזרח לא נפגעות ללא הצדקה וללא שיקול דעת ראוי. אם זה לא ציונות – אני לא יודע מה כן.

    כשאתה ממהר לפטור את המוסד הזה כמעוז פוסט ציוני, אנא קח את זה בחשבון.

  18. מדינת כל אזרחיה שאתה מדבר עליה כבר קיימת כיום. לערבים, כמו לכל מיעוט אחר בישראל, ישנו שיוויון זכויות מלא בחוק. למעשה יש להם אפילו יתרון זכויות- הם לא משרתים בצבא/שירות לאומי.

    נכון שברמה המעשית יכול להיות שיש לנו עוד כברת דרך מסויימת בתרגום השיוויון הזה למציאות בשטח אבל עדיין מצבם של הערבים בישראל טוב הרבה יותר מזה של אחיהם בכל מדינה מוסלמית אחרת וכנראה גם מזה של כל מיעוט אתני אחר בעולם שמצוי בקונפליקט אלים עם הרוב.

    לעומת זאת מדינת כל אזרחיה שהפוסט-ציוניים מדברים עליה היא משהו שונה לגמרי: מדינה שאין לה הגדרת זהות לאומית אלא כל קהילה ואיש יבחרו להם את התרבות החינוך ואורח החיים שלהם. עכשיו, זה באמת רעיון מאוד חביב ונחמד- להתפלספויות בכיתות האוניברסיטה, במציאות של המזה"ת המשמעות של זה היא מרחץ דמים רבתי.

    לגבי אהרון ברק- אני מקבל את דבריך לגבי תפקידו של ביהמ"ש בחברה דמוקרטית ושל בג"ץ במציאות המיוחדת של ישראל בפרט. אבל אני עדיין לא יכול להתעלם מהגישה של האיש כפי שהתבטאה במילים "היהודים רוצים לזרוק את הערבים לים". אתה יכול לדמיין את ראש מערכת המשפט באמריקה אומר "הלבנים באמריקה היו רוצים שהכושים יהיו עבדים"?

    המחשבה שמי שעד לא מכבר החזיק באחד התפקיד הבכירים והמשמעותיים בחברה שלנו חושב עליה את מה שמסתבר שהוא חושב מטרידה מאוד. וזה חתיכת אנדרסטייטמנט.

    אגב, מעניין תמיד לראות איך אנשים מסוגו של ברק רגישים לכל פיפס שאומרים על ערבים, אבל על יהודים אין להם שום בעייה ללכלך חופשי.

סגור לתגובות.