קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

גאודי היה גאה בהם (בארסה!)

"מי יודע אם התעודה הזו ניתנה למשוגע או לגאון? רק הזמן יגלה.." (אנטוניו גאודי, במעמד בו הוסמך לארכיטקט- 1878)

במקור תיכננתי לפרסם את הרשימה הזו לכבוד הכתרתה של בארסה לאלופת ספרד 2008/09, אלא שאז באה ויאריאל בדקה ה- 93' (איפה השופט אוברבו כשצריכים אותו?) ושיבשה לי את התוכנית. אלא שבמחשבה שנייה החלטתי בכל זאת לפרסם את הרשימה היום, גם כי ברצלונה תזכה מן הסתם באליפות שבוע הבא, וגם כי התופעה שנקראת ברצלונה חורגת הרבה מעבר לחישוב מתמטי טבלאי כזה או אחר.

אם יש משפט שמתמצת באופן מושלם את המהות של מועדון הכדורגל ברצלונה, אז הוא נאמר ע"י אבירם אנייסטה אחרי המשחק הראשון נגד צ'לסי בקאמפ-נואו:
"אם אנחנו היינו משחקים כך, האוהדים שלנו לא היו סולחים לנו על זה".
באותה רוח הוסיף הנשיא (הנערץ על-ידי) לאפורטה אחרי יצירת המופת האפית בברנבאו:
"יותר מהתוצאה אני שמח על הדרך, זה היה ניצחון אסתטי".

האתוס של ברצלונה, שדוגל בכדורגל אסתטי בכל מחיר, הגיע לכדי שלמות בקבוצה של העונה. בכדי להבין מהיכן שואב האתוס הזה את השראתו אני מבקש לקחת אתכם לסיור באתריה המפורסמים של העיר, אלה שנבנו ע"י הארכיטקט הגאון אנטוניו גאודי.

מסופקני אם ישנם אתרים מונומנטלים אחרים שהותירו עלי רושם עז כמו שהותירה ה"סגראדה פאמילייה"- הכנסייה שגאודי החל בבנייתה בשנת 1883 ובעקבות התהפוכות הרבות שעברו על העיר במאה העשרים לא הושלמה עד היום (נכון להיום מתוכננת הבנייה להסתיים ב- 2026- כנראה במקביל להשלמת הקו הראשון של הרכבת הקלה בירושלים..).

במבט ראשון ה"סגראדה" נראית כמו מערת הנטיפים, רק מבחוץ.. אך כשאתה מתקרב אתה שם לב לאלמנטים הקישוטיים המדהימים שמרכיבים את המגדלים החיצוניים שלה, ויכול למצוא עצמך בוהה בהם שעות על גבי שעות.

מעבר לכל דבר אחר משקפת ה"סגראדה" את היצירתיות של גאודי. יצירתיות שלא מחוייבת לשום עיקרון אסתטי קיים אלא נאמנה אך ורק לאינסטינקטים היצירתיים הספונטניים שלו, שמבטאים בעיקר הרמוניה והשפעות של הנוף הטבעי- רעיון שחוזר בכל היצירות שלו.

לה סגראדה-פאמילייה

דוגמא נוספת מצויינת לכך היא "פארק גואל" הממוקם בגבעה הצופה על העיר. הפארק נבנה במקור כפרוייקט מגורים לעשירי העיר בהזמנתו של הרוזן אוזביו דה-גואל, פטרונו של גאודי, אך עשירי העיר של סוף המאה ה- 19 לא ששו לעזוב את מרכז העיר, המיזם נכשל, והמקום הפך לפארק ציבורי.

בביקורי הראשון בפארק גואל חשבתי שעובדים עלי, המקום נראה כמו גן משחקים אחד גדול- כאילו מישהו נתן לילד לקשקש משהו ואז בא איזה אדיוט ובנה את זה. אבל ככל שהמשכתי להלך בין שביליו של הפארק התאהבתי. היצירתיות הספונטנית של גאודי, שמשתקפת מעיצוב הספסלים, המבנים המיניאטוריים ואפילו השבילים בפארק משרה עליך מעין רוגע רך ונעים. בדיוק כמו הכדורגל של אנייסטה..

פארק-גואל

הפשטות והטבעיות לא סתם מאפיינים את יצרותיו של גאודי, הם גם אפיינו את חייו. גאודי היה אדם פשוט וחי כמעט בסגפנות ללא צורך במנעמים חומריים, כפי שמעידות על כך, יותר מכל כנראה, דווקא נסיבות מותו:

הוא נפגע באורח כאשר נדרס על ידי חשמלית בעודו צועד לאחור, אוחז בתוכניות הבנייה של ה"סגראדה" ומסתכל על מגדליה. בשל לבושו המרושל לא זיהו אותו עוברי האורך וחשבוהו לקבצן, נהגי המונית שעברו במקום סירבו להעבירו לבית החולים מחשש שאין בידו לשלם את דמי הנסיעה. לבסוף הועבר לביה"ח מוזנח בפרברי העיר שם לא זיהה אותו איש. למחרת, משהגיעו חבירו לבקרו הם ניסו לשכנע אותו לעבור לביה"ח מודרני יותר במרכז העיר. גאודי סירב, "אני שייך לכאן, עם פשוטי העם" פטר אותם.

שלושה ימים אח"כ נפטר גאודי בביה"ח. על האיש, שאף אחד לא רצה לאסוף פצוע מהרחוב, התאבלה כל ברצלונה. עשרות אלפים הגיעו להלוויתו, והתור לפקוד את ארונו שהונח ב"סגראדה פאמילייה" השתרע על-פני קילומטרים.

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

לא רק אמנים "משוגעים" כגאודי מצאו בית חם בברצלונה. גם "משוגעי" כדורגל כמראדונה, רונאלדו, רומאריו, סטויצ'קוב, ריבאלדו, רונאלדיניו ועוד מצאו בברצלונה בית חם ומזור לנפשם המבעבעת שאיפשר להם להנות מחדוות יצירה שברי מזל בודדים זוכים לה. חדווה שהובילה אותם לפסגות מקצועיות אותם לא שחזרו בשום מקום אחר (למעט המקרה של מראדונה). אותה חדווה בדיוק שמשתקפת היטב בסגנון המשחק של הקבוצה של גווארדיולה.

הדוגמא הכי דומה לברצלונה שאני יכול להעלות בדעתי היא אייאקס אמסטרדם. גם שם מדובר בקבוצה שמשקפת בסגנון משחקה את אופייה היצריתי, הפרוע משהו והנון-קונפורמיסטי בהגדרה של העיר אותה היא מייצגת. זה לא סתם שלא מעט שחקנים גדולים של אייאקס מצאו בית בבארסה, בראשם כמובן יוהאן קרויף הגדול, ישנו דמיון רב בין שני הערים ושני המועדונים.

ברצלונה של העונה הנוכחית היתה שיעור מאלף לכולנו. היא הדגימה כיצד לאפשר לנתב את הנטיות היצירתיות הטבעיות שבאדם (המשחק במקרה דנן, אך זה תקף כמעט לכל תחום אחר בחיים) בצורה כזו שלא תסתור את השגת המטרה.

כי בארסה של השנה לא הייתה רק הדריבלים של מסי, היא הייתה גם חילוצי הכדור והלחץ הבלתי פוסק על היריבה. ככה זה, כשאתה יודע שהעבודה הקשה נועדה בעצם לאפשר את היצירה, אתה עושה אותה בשמחה. כשאתה יודע שחילוץ הכדור הוא בשביל שיהיה לך עוד קצת זמן בשביל להשתעשע ולהתנות איתו אהבים, אתה רץ כמו משוגע בשביל להשיג אותו בחזרה. בדיוק כמו גבר המחזר בהתלהבות אחרי בחורה ונהנה מתהליך החיזור אף יותר מהכיבוש עצמו.

כי עבודה קשה, חברים, אינה ערך בפני עצמו, היא כלי. חשוב מאין כמותו. אבל רק כלי. כזה שאמור לאפשר את היצירה.

וזה הלקח הגדול שברצלונה, כמו גאודי (שהיה פדנט וחרוץ מאין כמותו, למעשה עד השנייה האחרונה בה עמד על רגליו, פשוטו כמשמעו), מלמדים אותנו.

12 תגובות על “גאודי היה גאה בהם (בארסה!)”

אוי ברצלונה ברצלונה – איזו עיר משגעת .
מצטרף לדעתך בנוגע לסגראדה לה פמיליה .
יחד עם זה , משום מה , אף פעם לא חיבבתי את קבוצת הכדורגל שלה . לא יודע למה ואין לי הסבר לכך .

גם לי זה לקח זמן להתאהב בה, מתי. בתור ילד הייתי בכלל אוהד ריאל. אבל מתחילת העשור הנוכחי התאהבתי לאט אבל בטוח בבלאו-גראנה.
אני מסוגל להבין באיזשהו מקום את חוסר החיבה שלך לבארסה, זה כמו לאהוד את נבחרת ברזיל, זה משעמם כי כולם אוהבים אותם..

לא רק בליברפול לא ביקרתי…גם על אדמת ברצלונה טרם עמדתי. אשכרה בושה. שני בני קיבוץ שלי חיים שם ומזמינים, ואני חולם על ניו זילנד.
לגבי בארסה, הקבוצה, למעשה לא היתה לי ברירה. הובלתי לשם כבר כילד. סבא קומוניסט שבין הסיפורים שסיפר לי התערבבו עלילות אנטק צוקרמן ומרדכי אנילביץ' בגטו ורשה עם סיפורי לוחמים רפובליקאים אמיצים במלחמת האזרחים בספרד. פראנקו היה שם נרדף להיטלר ומוסוליני, מדריד היתה בירת הרשע, פושקש היה בוגד וריאל היתה מטרה לתיעוב ושנאה. אמיליו "העיט" (כל קשר למוטי קקון מקרי בהחלט…) בוטראגניו, היה השחקן היחיד מריאל שהערצתי אי פעם.

לבושתי גם אני לא ביקרתי עדיין בברצלונה… אבל זה חייב לקרות מתישהוא…

בארסה תמיד הייתה עבורי סמל הכדורגל ההתקפי והיפה בעולם (לצד אייקס) ולכן הייתה אהובתי לצד בית"ר. השנה החברה של פפ הביאו את ההנאה מכדורגל לכלל שלמות.

אני זוכר שפעם קראתי טור קצר שכתב הפרשן פפ גואדיולה, קצת אחרי שפרש וכמובן לפני שהגיע לנהל את הלהקה. כמה דברים שהוא אמר שם השאירו בי כבר אז רצון עז לראות אותו מגיע סוף סוף לקבוצה היחידה שמגיע לה מאמן כמוהו.

בין היתר הוא ציין שם שברור לכולם שמועדון הכדורגל של ברצלונה יכול לנצח פשוט, אבל באתוס של המועדון, של העיר, הוא מבין שזה לא מתאים לו. זה מועדון שלא יכול לנצח בקטן או לקחת אליפות בשקט. את הניצחונות והאליפויות שלו כולם צריכים להרגיש, כולם צריכים לשמוע עליהם, להתרשם מהם, להתפעם.

זו קבוצה שמסירה לאחור היא אף פעם לא אקט של כניעה אצלה, אלא תחילתה של התקפה חדשה. זו קבוצה שלא מחזיקה כדור רק כדי לרשום אחוזים גבוהים של אחזקה בכדור, אלא כדי להוביל אותו אל השער.

ועדיין, ציין מספר 4, ברצלונה מפסידה לפעמים (אגב, איציק, הדיון על כן או לא קבוצה ממאדים…). אבל גם כשהיא מפסידה (והכדורגל שלה מפסיד יותר פעמים מאשר הוא מנצח), היא לא מפסידה בגלל שהיא מנסה לשחק כדורגל שלא מתאים לה. היא תמיד תשחק את הכדורגל שלה, היחיד והמיוחד.

ויותר מזה אי אפשר לבקש.

שבי, תימצתת היטב את המסר שרציתי להעביר.

OT
מדובר בעוד פיסה של צביעות אנגלית קלאסית. הרי הם, בלי שום הצדקה נראית לעין, מנכסים לעצמם את הכדורגל. לברצלונה יש לפחות הצדקה טובה מאוד לכך. אני כן חושב שלברצלונה יש אתוס מאוד ברור ומובחן והם מוכנים להקריב בשבילו גם הישגים על המגרש. לעומת זאת, עבור הקבוצות האנגליות (חוץ מארסנל כמובן) האתוס היחיד הוא ניצחון. בכל מחיר. וזה, לעניות דעתי, ציניות.

I'm not sure that you are right about the English pertaining to own the game and if they do that's bullshit. No one owns the game, not the English and not Barca. What pissed my off was those arguments about football being "saved" with barca winning the semi final. You were outplayed, you won ugly, you got lucky. It happens to all teams and Barca is not above it.

BTW, Barca is interesting not because the play beautiful football but because they are successful doing that. There is nothing in the architecture of Netanya that brought about it the likes of Oded Machness. There are other attacking teams but since they are less successful they are not as interesting. So actually, Barca's ethos is winning at all costs. Assembling an expensive team and playing attacking football is the strategy they adopted to achieve this goal.

OT
אתה צודק כמובן שהמשחק לא שייך לאף אחד, גם לא לברצלונה.
אבל כמו שאמרת יפה, הגדולה שלהם זה היכולת לזכות בתארים מבלי לוותר על הכדורגל היפה. ויש בזה אמירה מאוד חשובה, משום שהדעה הרווחת בכדורגל המודרני היא שבכדי לזכות בתארים צריך לשחק כדורגל טקטקי, שזה כינוי מכובס לכדורגל הגנתי, שמבוסס על חשיבה קודם כל איך להרוס את המשחק של היריבה, ולא איך ליצור בעצמך.

למתלבטים – סעו לברצלונה . ההנאה מובטחת .
לא שהייתי ביותר מדי מקומות , אבל אהבתי את ברצלונה יותר מלונדון ופאריס וזה אומר די הרבה .

matipool,
בוא נעשה הסכם: אני מתחייב לבקר מתישהו בברצלונה, ואתה הרף ידיך מלונדון… למרות הגודל הרעש והמהומה, מדובר בעיר מדהימה שיש בה כל כך הרבה מה לעשות, כל כך הרבה מה לראות והמון פינות חמד שצריך יודעי ח"ן כדי לגלות אותן. אין עיר באירופה שיכולה להציע מבחר כל כך עצום ומגוון של שווקים, תיאטרון, מוסיקה וכדורגל. למרות השעמומון הקרוי אוכל אנגלי אפשר למצוא בעיר הזאת אוכל מדהים מכל פינה בעולם, וגם עם המחירים אפשר להסתדר. ולא, אני לא עובד בשגרירות או במשרד התיירות הבריטי…

סגור לתגובות.