קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי

זה (רק) ספורט (אירוויזיון!)

באמצע הלילה הקפצה. היינו צוות שמירה של שבת, רק המחלקה. העפנו עלינו את האפודים ונעמדנו ברחבת המסדרים של הפלוגה. חי המ"מ הגיע, מרושל, בלי אפוד בלי כלום. לא ברור. "אתם יודעים איפה יערך האירוויזיון בשנה הבאה?" הסתכלנו אחד על השני בלי להבין מה הוא רוצה מאיתנו לעזאזל. "בירושלים!" תפסתי את הראש. "אני לא מאמין שפספסתי את זה" אמרתי לדניאל. "אתה לא מבין, אחי, זה החלום שלי היה לראות את ישראל זוכה באירווזיון!"

האירוויזיון עבורי הוא ארוע ספורט לכל דבר. יש בו כל האלמנטים: תחרות, דרמה, גאווה שבטית. ויותר מכל, תשעים ותשע אחוז מהפעמים אתה מפסיד, אבל האחוז הנוסף שווה את כל האכזבות.

קרנו של האירוויזיון ירדה משהו בעשור האחרון. במקרה או שלא- במקביל לירידת קרנה של הלאומיות. וזה חבל, כי האירוויזיון הוא בדיוק כל מה שיפה בלאומיות: הגיוון, הרב-תרבותיות, היחודיות של כל העם וגאוותו על כך. הלאומיות היא רעיון נפלא, הוא נותן לאדם את אחד הצרכים הבסיסיים שלו- תחושת שייכות, משהו גדול ממנו להזדהות איתו וכתוצאה מכך תחושת ביטחון.

הבעייה עם הלאומיות, כמו עם רעיונות חשובים וטובים אחרים כמו דת למשל, היא שבמהלך ההיסטוריה היא נוצלה ע"י אנשים רעים לצרכים רעים. אבל הרעיון ביסודו הוא יפה וחשוב. וזה אולי מה שכל אותם פוסט-מודרניסטיים ופוסט-ציוניים למינהם מפספסים.

לצורך הכנת הפוסט הזה עשיתי קצת מחקר על השירים שישראל שלחה לאירווזיון במהלך השנים. מה שתפס אותי הוא שהמוטיב המרכזי שחוזר בשישים שבעים אחוז מהשירים הוא ה'שלום'. ללמדכם על האתוס הציוני, למרות רצח האופי שאנשים קטנים ורעים מנסים לעשות לו בימינו.

השנה זה בולט אפילו יותר מתמיד כשאת ישראל תייצג מחר במוסקבה, בפעם הראשונה, זמרת ערבייה. שלא יקל הדבר בעינכם, מדובר בחדירה לאחד מסממני הלאומיות המרכזיים ביותר של ישראל. מבלי להגזים.

וזה מקסים. כי מעבר לתקציבים וביוב, מה שהכי חסר לערביי ישראל, שנקרעים בין יישויות שאינם מרגישים רצויים בהן, היא זהות. אם נספק להם את התחושה שהם חלק מהמדינה הזו ושותפים בגאוותה, הצלחתה וכשלנותיה נוכל ליצור שותפות גורל שתגשר יותר טוב מכל אמצעי אחר על הפערים שיש בנינו.

ואם נראה לכם כאילו אני מפנטז, אז דעו שאת הרעיון הזה לא המצאתי. הוא עלה לא פעם בשיחות שהיו לי עם צעירים ערבים. כשאני שואל מה הכעס הכי גדול שלהם עלינו הישראלים, הם עונים: "שאנחנו לא מרגישים שייכים".

וזה חבל. כי הם שייכים. ועוד איך שייכים. אני, למשל, מרגיש שיש לי במשותף עם ערבי-ישראלי מחיפה או עכו הרבה יותר מאשר שיש לי עם יהודי מלונדון שנולד וחי את כל חייו באנגליה.
__________________

ולכבוד האירווזיון, הנה דירוג בלתי מחייב בעליל של עשרת השירים הטובים ביותר שנשלחו ע"י ישראל לאירווזיון:

נקודה אחת:
1989. 'כאן' – אורנה ומשה דץ (הגיע למקום השלישי בתחרות)

שתי נקודות:
1998. 'דיווה' – דנה אינטרנשיונל (מקום ראשון)

שלוש נקודות:
1985. 'עולה עולה' – יזהר כהן (5)

ארבע נקודות:
2002. 'נדליק ביחד נר' – שרית חדד (12)

חמש נקודות:
1992. 'זה רק ספורט' – דפנה דקל (6)

שש נקודות:
2005. 'השקט שנשאר' – שירי מיימון (4)

שבע נקודות:
2008. 'כאילו כאן' – בעז מעודה (9)

שמונה נקודות:
1978. 'אבניבי' – יזהר כהן (מקום ראשון)

עשר נקודות:
1983. 'חי' – עפרה חזה (2)

דוז פואה!
1989. 'דרך המלך' – גילי וגלית (12)

6 תגובות על “זה (רק) ספורט (אירוויזיון!)”

איציק, האירוויזיון נכון להיום היא תחרות איזוטרית לחלוטין, ואני לא חושב שזה קשור לירידת הלאומיות אלא לכך שהיום העניין הוא לא השיר אלא ההופעה עצמה, כמה שיותר טריקים על הבמה כך יותר טוב.
כמו כן ריבוי המדינות כיום גורם לחוסר עניין מכיוון וכל אחת מצביעה לחברתה, הדוז פואה של קפריסין תמיד יילך ליוון, המדינות הבלטיות תמיד תצבענה אחת לשנייה וכנ"ל במדינות הבלקן. אין פלא שימיה הגדולים של התחרות היו במתכונת המצומצמת של שנות השבעים.
וזו הסיבה שאני אישית לא רואה את התחרות הזאת כבר הרבה זמן…

לגבי ערביי ישראל, אתה באמת חושב שאחרי שישים שנות סבל (לפחות מבחינתם) הכל ישתנה לאחר שליחת זמרת ערבייה לאירוויזיון?

אם כבר שירים, השיר הישראלי האהוב עלי הוא דווקא 'עולה עולה', וכללית זה כנראה שירה (הזוכה) של לוקסמבורג משנת 73, אן מארי דויד עם 'אתה תכיר את עצמך' (זה בערך התרגום של tu ‎te ‎réconaitras‏)…

מסתבר ששגיתי באיות שם השיר של אן מארי דויד, השם הוא tu ‎te ‎reconnaîtras.

אף פעם לא הייתי טיפוס של אורוויזיון, נדמה לי שבלייב יצא לי לראות פעם את אחת את שירי מיימון וזהו.
לעיתים נדירות בחיים גם יצא לי לראות קדם.
וזה לא שאני לא טיפוס מוזיקלי, אני מאד אוהב מוזיקה אבל משהו באוריווזיון פשוט משעמם…
קשה להסביר, לפחות האורוויזיון שאני מכיר זה ערב ארוך ומשעמם עם מוזיקה די מחורבנת.

לגבי ערביי ישראל אני מקבל את כל הקטע של השייכות, אבל אני לא חושב שערביה באורוויזיון או ערבי בנברחת וכד' ישנו אפילו במעט את המצב הקיים…

החזרה של המילה הזאת "שלום" בשירים, זה באמת קטע ציוני שמשקף את אופיינו? או ניסיון להצטייר טוב ולקבל עוד כמה נקודות?

אני חושב שהאירוויזיון איבד מערכו בגלל הרבה סיבות ולא רק טשטוש הלאומיות. למשל ריבוי ערוצים, מה שלא היה פעם, למשל 9873 מדינות משתתפות היום ולא 20 מקסימום בעבר, גלובליזציה (שזה קשור ולא קשור ללאומיות) ועוד סיבות.

לגבי המגזר הערבי, אני לא חושב שזמרת ערבייה בתחרות זה מה שישנה את תחושת האי-שייכות שלהם. זה נחמד, לא מעבר.

לגבי השירים, באמת העלית כאן מהאוב שירים ששכחתי על קיומם… אבל בחיאת איציק, גילי וגלית מקום ראשון אצלך?!?!? אתה בטח צוחק, נכון? איציק? זו בדיחה? הלו?

rd17,
השאלה שאתה מעלה בסוף התגובה שלך מצויינת, ולדעתי התשובה נעוצה במי שאתה או אני או כל אחד אחר. האם אנחנו מאלה החושבים ששלום אינה רק מילה בעברית, אלא משהו לשאוף אליו, להאמין בו ולדעת שקבלתו מותנית בהמון קשיים וויתורים, או שלגבינו שלום היא מילה שחוקה ודהוייה שחיה וקיימת רק כדי לקבל דיווידנדים בין השאר בצורת נקודות בתחרות זמר. יעשה כל אחד את החשבון לעצמו.

באשר לתחרות עצמה, אני לא ממש אוהב את השירים המוצגים שם. מדובר בשירים הנכתבים לפי נוסחה שיווקית. זה ראוי ולגיטימי בעיני, אבל לא מעניין. עניין הצגת השירים במופע היא אובר תיאטרלית, אבל גם הגלאם רוק של שנות השבעים ("קווין", דיוויד בואי ואחרים) "חטא" במגמה כזאת, ואז דווקא אהבתי את זה מאוד…

איציק, אני מקים מפלגה עם שבי שמטרתה להחזיר אותך בתשובה ומהר. גילי וגלית? תגיד לי שהתבלבלת בבקשה…

צ'מע אני סטרייט, אבל "הללויה" הוא אחד היפים בכל האירוויזיונים שהיו.

סגור לתגובות.