קטגוריות
אנפילד כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים תרבות הגוף

מיסטר קאנן בא לפה! (השבת הראשונה של העונה)

יש הרבה ראשים לשנה: א' בתשרי הוא ראש-השנה לבריאת העולם, ט"ו בשבט הוא ראש-השנה לאילנות ואחד בינואר הוא ראש-השנה למניינם. אבל עבורינו, שוחרי המשחק היפה, ראש-השנה האמיתי הוא אי שם באמצע אוגוסט- השבת הראשונה של העונה!

יש משהו מקסים וחגיגי בשבת הראשונה של העונה, לתקווה שהיא טומנת בחובה אין תחליף. כמו בתחילתו של קשר חדש- משקעי העבר מושמים בצד לטובת אופטימיות חסרת בסיס, באוויר יש ריח משכר של התחלה חדשה ולרגע קט ומתעתע הכל נראה אפשרי… בשבת הראשונה של העונה עדיין אין פער לסגור מהמובילות, אין פתיחת עונה חלשה לכפר עליה ואתה יכול בכיף למקם את הקבוצה שלך במקום הראשון בטבלה..

את העונה אני פותח סולידי- ליברפול משחקת בסנדרלנד הרחוקה ואני עושה דרכי למשחק הבית הראשון העונה של סאות'המפטון נגד בירמינגהאם. קיץ סוער למדי עבר על הסיינטס אחרי חילופי בעלות שבסיומם השתלטו מחדש על הקבוצה הבעלים החדשים ישנים רופרט לואו ומייקל וויילד. האוהדים כאן קיבלו את הצעד הזה בחששות רבים משום שבקדנציה הקודמת שלהם השניים דידררו את הסיינטס למחשכי הליגה השנייה אחרי רצף של 27 שנים בליגה הראשונה. מכירת החיסול שביצעו הקיץ בסגל רק הגבירה את החששות שהגיעו לשיאם אחרי שבצעד תמוה הוחתם המאמן ההולנדי האלמוני יאן פורטבילט במקומו של נייג'ל פירסון שזכה להערכה רבה בחוף הדרומי אחרי שהצליח להציל את הסיינטס מירידה במחזור האחרון של העונה שעברה.

שמש נפלאה עוטפת את העיר אחרי ימים ארוכים של עננים קודרים וממטרים פזורים ומשתלבת היטב באווירה החגיגית של פתיחת העונה. אלא שכבר בעלייה לאוטובוס שלוקח אותי לאיצטדיון ההנהלה החדשה מתחילה איתי רע כשמסתבר שהסידור הקבוע של נסיעה חינם באוטובוסים ביום המשחק עם הצגת הכרטיס בוטל, וכך הלכו לי שלוש פאונד עוד לפני שהתחלתי את היום..

בדרך לספסל האחורי אני כבר נרגע ומתפנה להתרגש מהמחזה מרהיב של גברים נשים וטף העושים את דרכם לאיצטדיון בחולצת הבית החדשה, מצוחצחת ומגוהצת, כשחיוך הבלי על פניהם.. חיוך שנסוך גם על פני כשאני יורד בתחנה ומצטרף למצעד העובר ב- "דרך הפאבים" שמובליה ממרכז העיר לאיצטדיון. כשמבין העצים והבניינים נגלה לפני סופסוף האיצטדיון אני שם לב איך באופן טבעי צעדי הופכים קלים יותר ומהירים ואני כמעט ועף על אדי ההתרגשות..

עטה חג. סט. מריז

עשר הדקות הראשונות מותירות אותי פעור פה. איך אומר שייע: כדורגל טוטאל! אני תופס את הראש ולא מאמין שמי שאני רואה על כר הדש הם אשכרה הסיינטס- כדורגל שוטף ומהיר, מסירות מדוייקות מרגל לרגל בנגיעה אחת ושום זכר לבעט ורוץ המוכר והטוב… אני משפשף עיני בתדהמה בעוד הכדור שורק פעם אחר פעם על פי השער של בירמינגהאם. לרגע אני חוזר בדימוני לסתיו של- 2006 ולמאמן הולנדי אלמוני אחר שהפך בין לילה קבוצה אחרת שאני אוהד לסוג של אייאקס מקומית. אנוכי אמנם בסט. מריז אבל בראשי מהדהדות לפתע הקריאות מהיציע המזרחי אחרי עוד תצוגה נהדרת של מליקסון ושות' באותם שבועות קצרים וקסומים- "מיסטר קאנן בא לפה!"

אלא שכמו ימי קאנן גם כאן הייתה זו חמימות חולפת, אחרי דקות הפתיחה המדהימות הולכות ונגלות החולשות של הסיינטס- הגנה לא מתואמת, חוסר ניסיון ונאיביות. לאט אבל בטוח בירמינהאם מתאוששת מההלם הראשוני ומשתלטת על המשחק. במחצית זה אמנם אחת-אפס מפתיע לסיינטס אבל במחצית השנייה בירמינגהאם כובשת ארבע פעמים- פעמיים השער נפסל בנבדל אבל השניים שאושרו מספיקים לה לנצח 2:1 ולשלוח אותי למהר הבייתה בכדי לתפוס את המחצית השנייה של משחק פתיחת העונה של ליברפול בסנדרלנד.

אני מגיע בדיוק בזמן לניתוח המחצית של צוות השידור באיצטדיון האור בו הפרשן סטיב מקמנמן מדווח על חושך. אני לא מופתע ואפילו שואב אופטימיות מזה שעדיין אפס-אפס. המחצית השנייה מתחילה וצ'אבי אלונסו נכנס למגרש. אלונסו זה ספג פגיעה קשה באגו הקיץ כשבניטז חיפש נואשות להחליף אותו בבארי ובכדי להוסיף מלח על הפצעים גם העדיף היום את פלסיס הצעיר במקומו בהרכב. אלא שכבר מהנגיעה הראשונה שלו בכדור נדמה שהפגיעה הזו דווקא מוציאה מאלונסו את הטוב- הוא חד ומלא חיוניות, בשונה כ"כ מאלונסו של השנה וחצי האחרונות. ניסיון הכיבוש שלו משבעים דונם לקראת הסיום היה רגע כדורגל קסום ומרגש שהזכיר לי את הפעם האחרונה שראיתי אותו מבצע ניסיון דומה- מהיציע באנפילד נגד ניוקאסל לפני שתי עונות. מה שהוביל לאחד מקלסיקות היציע שלי כשחברי הטוב טל בינימין שהיה איתי באותו משחק והיה באמצע שיחה בפלאפון עם חבר מהארץ נאלם לפתע דום שהכדור עשה את הדרך הארוכה לרשת ואז פלט לתוך המכשיר: "אחי, איזה גול! אתה מחרבן!"…

עוד נקודת אור, כרגיל, היוותה היכולת של מראדונה מדימונה. וכאן גם המקום להתרעם על זה שיוסי לא מקבל את הקרדיט שמגיע לו- השחקן היחיד בקבוצה שלנו עם דריבל ראוי לשמו ויכולת לתת כדור חכם דרך הגנה צפופה. כל פעם שהכדור ברגליים שלו קורא משהו וכל התקפה מסוכנת של ליברפול עברה דרכו. בשקט בשקט יוסי הופך לשחקן הכי חשוב במערך שלנו. מי שמאכזב הוא רכש ה-214 מיליון שקל מטוטנהאם, שלמרות הרבה נמרצות ורצון טוב הולך ומתברר כגירסה משופרת אך במעט של קרייג בלאמי. לפחות ייאמר לזכותו שהצליח לעשות מה שטובי המגינים בפרמייר-ליג לא הצליחו וזה לעצור את פרננדו טורס מלכבוש שער בטוח לבד מול שער ריק..

ואם באל-ניניו עסקינן. אז נדמה שכמו כלה מבית חרדי ששודכה עם חתן עקום הוא מאוד לא מרוצה מהפרטנר שזיווגו לו- לכל אורך שבעים הדקות בהן היה קין על המגרש פרצופו היה חמוץ והוא נראה עצבני ולא מרוכז. בשער שלו הייתה אמירה: לבד. בלי שותפים! ג'ריקן ג'ריקן- פח פח, כמאמר הזהב של ויקטור חסון בגבעת חלפון..

לא שידוך משמיים (בינתיים). קין עוצר את טורס

הניצחון של ליברפול בסנדרלנד לא היה החדשות הטובות היחידות שהגיעו מהמחזור הראשון בפרמייר-ליג- גם התיקו של ניוקאסל שנראתה נהדר באולד-טראפורד טמן בחובו שמחה. לא, אני לא מתרשם מאיבוד הנקודות של איחוד בני-לנקשייר שגם את העונה שעברה פתחו זוועה ובסוף זכו באליפות, אני פשוט שמח בשביל מישהו שאני מאוד אוהב – קווין קיגאן. והסיבה לכך היא לא רק שקינג קווין היא אגדה עבר ליברפולית אלא גם העובדה שמדובר באיש חם, כנה ואמוציונלי שקונה את ליבי מחדש בכל פעם שאני שומע אותו. אגב, קינג קווין ציין בסיום שהשחקן המצטיין שלו היה דני גות'ארי- שחקן בית שלנו שרפא בניטז לא מצא בו שימוש ושיחרר אותו עבור פרוטות בקיץ האחרון.

מבזק אולימפי.
ריצת המרתון באולימפיאדה בד"כ מבטיחה לספק סיפורים אנושיים מרתקים וגם הפעם לא הכזיבה. כבר לפני המשחקים היה ברור שפאולה רדקליף הבריטית הולכת להיות הספור הגדול. רדקליף, רצת המרתון המובילה בעולם ומחזיקת השיא העולמי, סוחבת טראומה מהריצה באתונה לפני ארבע שנים לשם הגיע פצועה ונאלצה לפרוש קילומטרים ספורים לפני הסיום כשהיא ממרת בבכי. ארבע שנים היא התכוננה לחוויה המתקנת שלה בבייג'ינג אבל, שוד ושבר, שלושה חודשים לפני המשחקים התברר שוב שהיא סובלת משבר הליכה- משהו הקרביים שמביננו בטח יודעים כמה הוא לא נעים.. אלא שהיא לא הלכה להוציא גימלים אצל החובש ובמקום עברה לשחות, לחתור ופחות או יותר לעשות כל דבר אפשרי שלא מצריך עמידה על שני רגליים.

בסופו של דבר היא התייצבה לפתיחת המרתון בבייגי'נג ולמרות שנראתה בסבל גדול מיריית הזינוק שמרה על מרחק נגיעה מהמובילות עד הק"מ השלושים-ושבע. שם כבר לא עמד לה כוחה והיא נאלצה לעבור לסוג של הליכה כשבקילומטר הארבעים היא כבר נאלצה לעמוד ממש. התמונות הנוראיות מאתונה הציפו אותה שוב. החודשים בהם לא השתמשה למעשה ברגל השמאלית נתנו את אותותיהם והיא סבלה המהתכווציות נוראיות. בדרך לא דרך, כשאח"כ היא מספרת שמשלב זה ואילך רצה למעשה על רגל אחת, הצליחה לסיים את המרתון במקום העשרים ושתיים- לא המדליה שקיוותה לה אבל נחמה פורתא מהעובדה שבניגוד לאתונה הפעם נכנסה לאיצטדיון וחצתה את קו הסיום. ממוטטת רגשית ופיזית הדבר הראשון שעשתה אחרי שחצתה את הקו היה להזעיק עזרה רפואית ולהמתין לחברתה לנבחרת, ליז יילינג, שהגיעה מעט אחריה. יילינג זו נפלה בצורת כואבת במהלך הריצה וסבלה מחבורות לא נעימות למראה, ומן הסתם עוד פחות לתחושה, בידה ורגלה הימניים. מייד כשסיימה נטלה אותה רדקליף בזרועה והבהילה אותה לקבלת טיפול רפואי. איזו אישה!

אישה קטנה גדולה. פאולה רדקליף בדמעות עם סיום ריצת המרתון.

8 תגובות על “מיסטר קאנן בא לפה! (השבת הראשונה של העונה)”

איציק,

סיפוריך הם חג!
אנגלופיל שכמוני מתחבר לתיאורים המקסימים שלך והתמונה מהאיצטדיון עם השמים הקודרים מעל, רק מגבירים את געגועי לארץ הירוקה הזו. הנוף האנגלו/סקוטי/אירי, עם הירוק כחול הנקי המנוגד כל כך לגווני החום מאובק של ארצנו, שאותה אני אוהב אהבת נפש והיא ביתי ללא תנאי.
ואפרופו הנוף הזה, הנה קישור לבלוג הנפלא של בועז כהן – לונדון קולינג, ובו מספר תמונות מקסימות:
http://www.notes.co.il/boaz/46709.asp

יוסי בניון דווקא מקבל לדעתי את ההערכה הראויה. אולי לא מאחינו בארץ הקודש, שהרי מפרגנים ידועים אנחנו, אבל מי שמקשיב ללהג הפרשנים בעת המשחק יכול לשמוע הרבה הערכה אליו. ללא ספק, אין היום בסגל הרחב של ליברפול שחקן יצירתי כמותו שיכול לייצר מצבים, ואני מקווה שהעובדה הזו לא נעלמת מעיני הצוות המקצועי.

באשר לקין, זה לא נראה טוב, ובהעדר נימוק שכלתני, אני פונה אל הרגש ולתקווה שאולי משהו יתפוצץ אצלו. לא הרבה שחקנים הראו יכולת משופרת מיד בתחילת הדרך בניגוד לטורס שהוא באמת תופעה נדירה.

החלטתי, בביקור הבא שלי בממלכה אני יוצר איתך קשר ומצטרף למשחק של הסיינטס. זה קרוב יותר ללונדון…

יופי איציק, סוף סוף נטשת את הפסאודו ספורט של האולימפיאדה. הגיע הזמן.
אני חושב שאתה קצת קשה עם קין. התכונה הישראלית של לחתוך שחקנים אחרי 70 דקות אומנם עברה איתך להית'רו, אבל אני חושב שעוד מוקדם לחרוץ. ועם אהבתי הגדולה לאל ניניו, לא שכחתי איך הוא רץ בודד אחרי שניים או שלושה מגנים, וגם אז הפרצוף שלו היה נואש. חייבים לשחק עם שני חלוצים אמיתיים, ואני מקווה שהתיאום ביניהם ישתפר. בכל זאת, הם מכירים בקושי שבועיים. תן צ'אנס לנישואים.

אהלן איציק,

אני מקנא בך על חוויות הכדורגל האנגלי שיש לך. נראה לי שהרומנטיקה העולה מתיאוריך מצויה עדיין במשחקים של הפריפריה (כמו סאותהמפטון) או בליגות המשנה ופחות במשחקים של גדולות הפרמייר-ליג. צודק או שזה פשוט ניחוש לא נכון?

וחבל שאני לא יכול לתאר התרגשות דומה לקראת פתיחת הליגה כאן אצלנו. אחרי הקיץ המסויט שעבר על בית"ר (ושעוד טרם הסתיים. יש לי הרגשה שאנו צפויים לעוד כמה הפתעות), אין לאנשים כל כך חשק להתחיל את העונה הזו בהרכב הנוכחי של בעלים-מאמן-שחקנים.

בני,
אני שמח שאני מצליח להעביר את החוויה, תודה.
צור קשר באמת בפעם הבאה שאתה קופץ כאן לביקור, יהיה לי לעונג.

אני בכל זאת חושב שיוסי לא מקבל מספיק קרדיט גם מהתקושרת האנגלית. מדי פעם זורקים לו מילה טובה על איזה מהלך אבל לא מתייחסים אליו כאחד הכוכבים של הקבוצה שזה מה שהוא נהייה כרגע, אובייקטיבית.

אריגיא,
אני בשמחה אתן צ'אנס לקין. אגב, למרות הרושם שניתן (בצדק) לקבל מהפוסטים שלי, שחקן שבאופן עקרוני תמיד היתה לי סימפטיה אליו. אני רק לא חושב שהוא שווה את הכסף ששולם עליו והוא בטח לא השחקן שיעשה עבורנו את השידרוג המיוחל. רובי קין הוא שחקן שהייתי מביא בשש שבע מיליון לעלות דקה70 ולברדק קצת את המשחק אם הוא תקוע.

שבי,
אתה צודק, זה כנראה עניין גלובלי. הרגש והאותנטיות תמיד מצליחים לשמר את עצמם טוב יותר בפריפריה ובליגות הנמוכות.
גם מכאן אני הולך ומצפה פחות ופחות לעונה של בית"ר ויותר ויותר להתפתחויות בחקירה של ה"תופעה החברתית"..

בביקור האחרון שלי באנגליה ראיתי את יונייטד-ליברפול,את צ'לסי-בארסה ואת צ'רלטון-ווטפורד ומהחוויה בוואלי הכי נהנהתי. נראה ומרגיש כמו קטע של ניק הורנבי.
הכדורגל עצמו היה זוועה אבל אנחנו לא באמת הולכים בשביל מה שיש על הדשא.
שבי- הכדורגל הישראלי הוא עול המונח על צווארנו אשר תפקידו היחידי הוא לאמלל את חיינו ולגרום לנו יום אחרי יום לקלל ולהתאבל על התאונה המצערת שגרמה לשילוב העלוב ביותר בעולם-אוהד כדורגל שחי בישראל. האם יש קיץ שהוא "טוב" בכדורגל הישראלי(האם יש חורפים כאלה)? עונת המלפפונים המחרידה בה כל שם זניח ולא מוכר מליבריה הופך להחתמה החמה של הקיץ,דיווחים יום יומיים על מחנה האימון של מכבי פתח תקווה בהולנד,שחקני בית"ר עשו קידוש ובמכבי שיחקו באולינג,משחקי אימון מול נמושות מקומיות באוסטריה שנגמרות ב0-0,הקלישאות וגביע הטוטו-אלוהים,אני מתחנן, רק לא גביע הטוטו שוב…
ולמרות כל זאת אני מוצא עצמי משתעמם בפגרה ורץ כל בוקר לאינטרנט לבדוק לפני היורו והאולימפיאדה כדי לבדוק האם נתניה התקדמה במשא המתן עם זאביק חיימוביץ' ומה קורה עם עומרי אפק(לעזאזאל!!).יאללה שיתחיל כבר,בשבת אתם אצלנו…..

כדורגל ישראלי זו תעלומה גדולה.
שכן הכדורגל פה זוועה הניהול עסקונה ושכונתי וכיום אפשר לשבת בבית ולצפות במשחקים בין קבוצות איכותייות יותר מליגות איכותייות יותר.
גם הזדהות עם הקבוצות כמעט שאין, לא רק עם השחקנים וצוות האימון גם המהות של הקבוצה כבר לא אותה מהות.

ובכל זאת הכדורגל הישראלי מעניין כמעט כל חובב ספורט במדינת ישראל, תעלומה.

תומר,

מסכים עם כל מילה …

בסופו של יום, כמה שלא נקטר וניילל (בצדק!), כולנו חוזרים למקורות. מי שלמד לאהוב כדורגל על יציעי העץ של ימקא, בקופסא של נתניה או עם אליהוא בן-און ברשת ב' בשבת, תמיד יחזור לאהבה הישנה שלו שם התחיל הכול. אלה שלמדו לאהוב כדורגל "דליקטס" דרך הטלוויזיה או בנסיעות עסקים ללונדון ומדריד, לא יבינו לעולם למה אתה תפתח עיתון בבוקר ותחפש אם חימוביץ חתם, ואני אעקוב בדריכות אחרי השתלשלות המו"מ עם ברק יצחקי ואתלהב מזה שקוזוקין הוזמן לנבחרת.

סגור לתגובות.