קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

כשהאינדיבידואליזם הורס את האינדיבידואל

באופן פרדוקסאלי, במקביל לתהליך הזה של האדרת האינדיבידואל קורא תהליך הפוך – האינדיבידואלים הגדולים של המשחק הולכים ומתגמדים.

בכל פעם שאני רואה משחק NBA אני משתומם מחדש מסוג הכדורסל המאוד לא אינטליגנטי. אם ניקח את הדוגמא הכי אקטואלית – סדרת הגמר הנוכחית – התקפה ממוצעת נראית בערך כך:

דאלאס – אחד הגארדים (נגיד ג'ייסון קיד או ג'יי ג'יי בראה) מכדרר עשרים שניות ואז מוסר את הכדור לנוביצקי שקובר (או שלא) את אחד מזריקות הקשת בנפילה לאחור שלו (המכוערות מאוד לטעמי).

מיאמי – (עוד יותר גרוע) לברון ג'יימס/דוויין ווייד מכדרר עשרים שניות ואז נכנס לתוך היער וקובר (או שלא) זריקה בלתי אפשרית.

אם תשימו לב, כמעט ואין סלים קלים במשחקים האלה. תרצו, תתנו קרדיט להגנות. בעיני, אבל, זה גם מעיד על העובדה שכמעט ואין תרגילי התקפה קבוצתיים מתוכננים שתכליתם להעמיד שחקן חופשי לזריקה.

הכדורסל ב- NBA נאמן לאתוס של הליגה – הוא כדורסל שמבוסס על האינדיבידואל, מפנה לו את הבמה ושם אותו במרכזה.

עם השנים התהליך הזה הולך ומחריף, האדרת האינדיבידואל – על ומחוץ למגרש – הולכת וגוברת. כך יוצא שקבוצה בינונית מאוד כמו דאלאס רחוקה משחק אחד מזכייה באליפות רק בגלל שהיא הדבר הכי קרוב בליגה ל'קבוצה'.

אלא שבאופן פרדוקסאלי, במקביל לתהליך הזה של האדרת האינדיבידואל קורא תהליך הפוך – האינדיבידואלים הגדולים של המשחק הולכים ומתגמדים. ההופעה של לברון ג'יימס בסדרה הנוכחית (אם היתה אי פעם סטטיסטיקה שלא מספרת סיפור של משחק זה הטריפל דאבל שלו מהבוקר), ובמיוחד ההיעלמות שלו ברבעים האחרונים, היא עוד הוכחה לכך.

את המתאם השלילי הזה בין אינדיבידואליזם כערך לבין יכולתו של האינדיבידואל (ככל שערך האינדיבידואליזם עולה כך יורדת יכולתו של האינדיבידואל) רואים לא רק ב- NBA, גם המונדיאל האחרון היה טורניר רע מאוד לכוכבים (כתבתי על זה כאן).

התופעה הזו מרתקת עוד יותר כשבוחנים ורואים שדווקא מסגרות של קולקטיב בעל זהות מובחנת הן הקרקע הפורייה ביותר להצלחה אינדיבידואלית – תשוו בין מסי של ברצלונה למסי של ארגנטינה, בין כריסטיאנו רונאלדו של ריאל לזה של יונייטד, ובין מג'יק, בירד וג'ורדן של הלייקרס והסלטיקס של האייטיז ושיקאגו של הניינטיז לבין לברון של קליבלנד ומיאמי של שנות האלפיים. אומר זאת כך – אם לברון היה משחק באחת מאותן קבוצות הוא היה לדעתי הופך לשחקן הרבה יותר גדול (ובעיקר הרבה יותר אמיץ) מאשר הוא כיום. לא רק בגלל שמסביבו היו שחקנים יותר טובים, אלא בעיקר בגלל שהיתה לו 'קבוצה' להישען עליה.

התפיסה המערבית לפיה הדרך למימוש עצמי היא חופש מוחלט מכל מחויבות קולקטיבית ואינדיבידואליזם קיצוני יצרה חברה של אנשים שכאמור, באופן פרדוקסאלי, דווקא מתקשים למקסם את הפוטנציאל הגלום בהם – אנשים שמאופיינים דווקא בהססנות, חוסר ביטחון ודימוי עצמי לא יציב.

מסתבר שבניגוד לתפיסה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", דווקא מסגרת קבוצתית בעלת ערכים משותפים וזהות – אך כזו שלא מוחקת את זהויות הפרטים בתוכה – היא זו שמספקת את המסגרת התומכת והבונה שמאפשרת ליחיד להגשים את מלוא הפוטנציאל האישי שלו.

אהוד בנאי / אל תפחד