קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

החיים תותים (יום בווימבלדון)

"אני רואה את מגרשי הדשא היפהפיים האלה פרוסים לפני ואז זה נוחת עלי בפעם הראשונה: ווימבלדון, אני בפאקינג ווימבלדון!"

ווימבלדון, 29 ביוני 2009, 9:30 בבוקר

כבר ברכבת, כשאני מזהה מרחוק את המתחם המפורסם ב- SW19 יש לי פרפרים בבטן. אני נזכר איך בתור ילד הייתי מבלה כל קיץ שעות מול הערוץ הירדני ובוהה בבקר, אדברג, גראף, נברטילובה ושות' מתרוצצים על מגרשי הדשא המבהיקים. ווימבלדון ומרקו, על זה גדלתי, ועכשיו אני הולך למצוא סופסוף את אמא.

בכניסה למתחם אני פונה לסדרנית ומבקש לדעת היכן מצטרפים לתור של אלו בלי הכרטיסים. היא מסמנת לי עם היד, "ישר! ישר!", ומוסיפה, "חמש דקות הליכה מכאן". בדרך לנקודה אני מתחיל להבין את גודל הברוך, מסתבר שכל הדרך הזאת היא התור עצמו! זאת ועוד, אני בכלל גם לא מצליח למצוא את הקצה שלו.

לבסוף אני מגיע לפארק גדול שהוא למעשה שטח כינוס של כל המצטרפים החדשים לתור. שם אני מקבל את המספר המאוד לא מעודד – 10520. הסדרנית ממליצה לי באדיבות למצוא איזה פינת צל ולהרגיש בנוח ומוסיפה: "אני מניחה שאתם שהגעתם עכשיו תיכנסו בסביבות חמש".

האינסטינקט הראשוני שלי זה לעשות יו-טרן חזרה לסאות'המפטון ואולי להציל עוד משהו מהיום הזה. בסוף אני מחליט להישאר – אם כבר הגעתי עד כאן  וכו'.

10:00

הפארק נראה כמו גן סאקר ביום העצמאות רק בלי המנגלים ואני מנסה להבין איפה לעזאזל התור כאן בכלל?

"כאן אדוני",
"זה לא נראה כמו תור",
"אדוני אתה בתור!"

אני מנסה להתחכם:
"מי אחרון?"
"אתה אדוני".

בסוף אני קולט את הרעיון – מסתבר שאתה פשוט יושב ומחכה כאן בשדה עד שאחד הסדרנים קורא לקבוצה שלך ומוליך אותה לתור. העובדה שכולם כאן ממוספרים גם מונעת ממני את האפשרות לקצר הליכים.

אני מוצא לעצמי איזה פיסת דשא, מדמיין עצמי בגן-סאקר באמת, ומנסה להרגיש כמו בבית. בזווית העין אני קולט איזה בחורה צעירה עם מטפחת כיסוי-ראש שנראית כמו אחת מאותן אלו שהבחורות הנשואות אצלנו בארץ שמות. זה משעשע אותי שהאנגלייה רואה בפריט הארכאי הזה אמירה אופנתית, גם אם זה אולי עוזר קצת עם החום. מה שכן, בינתיים אני קולט את הבחור שלצידה מעיין בספרון קטן עם אותיות שנראות לי מוכרות מאיפשהו. בטאקט של פיל אני שואל אותם" – תגידו, אתם יהודים במקרה?"

ואכן אני לומד שמדובר בזוג צעירים יהודים מארה"ב שהתחתן לא מזמן (ומכאן כיסוי הראש) ועכשיו הוא מתרמל באירופה בסוג של ירח-דבש. החבר'ה שולטים בארץ ומסתבר שהבחורצי'ק אפילו למד שנה בישיבה בבית-שמש.

מעולם בהיסטוריה של ווימבלדון, ואני חותם על זה, לא התארחו ב- SW19 שניים, באותו היום, ששמעו בכלל על עיירת הפאר שבין צרעה לאשתאול, שלא לומר אפילו בילו שם תקופה מחייהם!

"מי אחרון?" (התור לווימבלדון)

12:00

התור מתקדם מהר משצפינו ומצב-הרוח עולה בהתאם. מפה לשם אני גם מתיידד עם זוג צעירות גרמניות. בניגוד לגברים הגרמנים, הנשים הגרמניות מאוד חביבות- פתוחות וחמות. הבנות, אגב, ממש לא נראות גרמניות וכשאני מספר להן שאני מישראל אחת מהן צוחקת ומספרת שבדיוק בשבוע שעבר שאלו אותה בכניסה לאיזה מועדון בלונדון אם היא ישראלית – צחוקים בתור לווימבלדון- ביינישי"ם מבית-שמש וגרמניות שנראות בכלל כמו ישראליות.

בלהט השיחה והקומונה הקטנה שייצרנו לעצמנו אנחנו לא שמים לב שלא זזנו מהמקום כבר איזה חצי-שעה. כשאנחנו מנסים לברר מה קורה מבשרים לנו בחגיגיות שהמתחם מלא ומעכשיו הכניסה היא על בסיס אחד יוצא-אחד נכנס "וזה יכול לקחת חצי שעה או ארבע שעות וחצי". מה שהכי מתסכל זה שאנחנו ממש קרובים למתחם ואפילו יכולים לשמוע את מחיאות הכפיים והקריאות מהמגרש המרכזי- מה שגורם לי להרגיש קצת כמו משה רבינו על הר נבו – הביני"ש מבית-שמש מבסוט על הדימוי.

14:30

שעה ומשהו אנחנו תקועים באותה נקודה כשפתאום אני מזהה תכונה בקצה התור. אני ניגש מייד לרחרח ואם אני מבין נכון אז הסדרנים מציעים למכירה מס' כרטיסים למגרש מס' 1.

עכשיו, כאן חשוב לציין, כשאתה בא לווימבלדון אתה חולם רק להיכנס לאחד המגרשים הצדדים, המגרש המרכזי ומס' 1 הם מגרשים שנמכרים חודשים ולפעמים גם שנים מראש וכרטיסים אליהם בשוק השחור מוצעים במחיר התחלתי של 700 פאונד. אלא שלעתים נדירות צופים שיוצאים מוקדם מחזירים את הכרטיסים והם נמכרים לאנשים בתור, סיכוי של אחד ל… והסיכוי הזה נפל לפתחי!

בעוד שאר הממתינים בתור מתלבטים האם לשלם את המחיר היקר יחסית (50 פאונד, בניגוד ל- 20 שעולה הכרטיס למגרשים הצדדיים) אני לא מתלבט בכלל וקופץ על המציאה, כמו שאומר זה עם המגפון שבא ביום שישי עם הטנדר של האבטיחים לשכונה – "אל תגיד ראינו, חבל שלא קנינו!" ובאמת, להיות באחד המגרשים המרכזיים בווימבלדון זו הזדמנות של פעם בחיים. רק חבל שגם הסדרן חושב כך ומחזיר אותי אחורה למקום שלי בתור.

בעיניים כלות אני רואה איך מעט הכרטיסים האלה ששווים זהב נחטפים, אני מבין שאין סיכוי שעד שאגיע לקצה התור יישאר משהו. ואז לפתע אני שומע מישהו צועק מקדימה – "יש פה מישהו לבד?"
'לבד?!'
'לבד' זה השם השני שלי!
אני קופץ מייד, דוחף ומתייצב מקדימה. שם אני פוגש את ג'ואי – מסתבר שמוכרים את הכרטיסים רק בזוגות וג'ואי מחפשת נואשות שידוך. ג'ואי נראית צנועה וחסודה כלבבי ואני מייד נענה להצעה.

חמש שעות אחרי שראיתיו לראשונה אני נכנס בשערי המתחם המפורסם כל-כך ב-SW19  ומייד ממהר לבדוק בלוח הגדול בכניסה מה קורה עם המשחק של דודי סלע שלנו. להפתעתי ושמחתי אני מגלה שלא הפסדתי כלום והמשחק בדיוק אמור להתחיל במגרש מס' 3. אני נפרד לעת עתה מג'ואי, שלא מבינה בכלל איך אני מוותר על מושב מסומן במגרש מס' 1 לטובת משחק באחד המגרשים הצדדיים. לך תשבור ת'ראש עכשיו איך אומרים באנגלית "עניי עירך קודמים".

"באיזה מגרש דודי?" (לוח שיבוץ המגרשים בכניסה למתחם)

15:00

בכניסה למגרש מס' 3 תור כאורך הגלות (אלא מה) – מדובר באחד המגרשים הישנים של ווימבלדון, מס' המקומות מוגבל וכולם רוצים לראות את התגלית הגדולה מישראל (או אולי את המדורג רביעי בעולם? קשה להאמין). בשלב הזה אני מחליט שעמדתי בתורים מספיק להיום ונוקט בטקטיקה המוכרת שלי במצבים האלה: לא נדחף אלא עומד מהצד בקצה התור, כאילו אדיש, נותן לאנשים להתרגל לנוכחות שלי ואז כשהתור מתקדם משתלב איתו בנון-שאלנט. כמו תמיד זה עובד ואני נכנס עם הסרב הראשון למגרש.

המגרש הזה בווימבלדון הוא כנראה מגרש הספורט היחיד בממלכה שעדיין יש בו יציעי עמידה וכך אני מוצא עצמי במרפסת של המגרש, נדחס עם עוד כמה מאות טובות כמוני. צפוף, חם ומחניק כאן ואחרי יום שלם על הרגליים בשמש אני כבר די מותש.

אלא שאז זה נגלה אלי… מהמרפסת אני רואה את המתחם בפעם הראשונה מבפנים – את מגרשי הדשא היפהפיים האלה, כמו השדות המרהיבים של הממלכה, פרוסים לפני. ואז זה נוחת עלי בפעם הראשונה:
ווימבלדון! אני בפאקינג ווימבלדון!!

חזרה במגרש בדיוק כשדיוקוביץ' מבצע שגיאה כפולה ואני באופן אינסטינקטיבי מוחא כפיים בהתלהבות. לפתע אני שומע לחישה עדינה מאחורי: "אתה לא אמור למחוא כפיים במצב כזה", באמת? מי אמר?!

לקראת סוף המערכה השנייה דודי מרים ידיים. הסרבי שובר אחרי קריאה שנוייה במחלוקת של השופט- מה שמוציא עליו את דודי. ברגע הזה ברור לי שזה אבוד. דיוקוביץ', לא במשחק גדול, עושה מה שבכל ספורט המתמודד בעל היתרון האיכותי צריך לעשות: נשאר רגוע, עושה נכון את הדברים הפשוטים ונותן למשחק לבוא אליו. חובת ההוכחה היא על השני ועבור דודי זו כנראה עדיין משוכה גבוה מדי.

בסיום 3:0 לדיוקוביץ', אבל כמו שאומרים אצלנו בכדורגל – התוצאה לא משקפת. הנענו את הכדור, יצרנו מצבים וספגנו שערים לא מחוייבי המציאות. ובכלל, מהיציע בווימבלדון התרגשתי מאוד לראות את הבחור המקסים הזה מקרית שמונה מרכז כ"כ הרבה תשומת לב בבמה הכי מרכזית של עולם הספורט בימים אלו. משחק בלי פחד, טניס יפה, חצוף לעתים אפילו, ונותן את כל מה שיש לו. וזה, צריך לזכור, מילד שגדל בקרית שמונה – מקום שמן הסתם אם אתה גדל בו יש לך דאגות קצת יותר תכופות מהטופ-ספין בפור-האנד שלך.

הפסד לא מחויב המציאות (דודי סלע בפעולה)

17:00

אחרי דודי זה הזמן לנצל ההזמנות החד פעמית שנקרתה בדרכי ולהיכנס סופסוף למגרש מס' 1. אלא שעל המזל שלי מתחיל לרדת גשם. אני מייד ממהר לאחד המגרשים הצדדיים לראות את הטקס שגדלתי עליו כילד וציער אותי פעמים רבות כ"כ- כיסוי המגרש בברזנט הירוק. הילדים מתקתקים עבודה נפלא- מאומנים ומתורגלים כמו סיירת. רק הברזנט לא עושה עלי רושם מקרוב, נראה לי אפילו לסוכה לא הייתי לוקח אותו.

את ההפסקה אני מנצל לאחת המסורות המפורסמות של ווימבלדון – תותים עם קצפת. איך אומרים? בווימבלדון תהיה אנגלי. הגשם נפסק ואני נכנס למגרש מס' 1 שם אני פוגש את ג'ואי, זוגתי למושב ולהמשך הערב, ומספר לה על מעללי דודי שלנו. סופסוף גם יש לנו הזדמנות להכיר בנחת וגו'אי מספרת לי שהיא מגיעה כל שנה לווימבלדון מאז שכילדה ההורים שלה לקחו אותה לכאן בפעם הראשונה והיא התאהבה באווירה. נחמד, אני חושב לעצמי, אותי כילד היו לוקחים למימונה.

על המגרש משחקים איבו קרלוביץ' הקרואטי ופרננדו ורדסקו הספרדי. המאבק הזה נראה קצת כמו דויד וגוליית. קרלוביץ' הקרואטי הוא חתיכת רולה, כל סרב שלו טיל בליסטי, מזכיר מאוד קרואטי אחר – גוראן איבניסביץ'. מצד שני ורדסקו הספרדי נמוך אבל אופטימי. הקרואטי מחזיר אותי לווימבדלון של פעם, הגש ורוץ לרשת, כדורגל אנגלי. הספרדי לעומת זאת משחק כדורגל ספרדי, הנעת כדור, תחכום ויצירתיות. הספרדית שיושבת בשורה מתחתיי מתלהבת וצועקת לפני כל נקודה: "ואמו ננדו ואמו", פלוס שתי מחיאות כפיים מתוזמנות. כך קבוע כל המשחק.

בשובר השוויון של המערכה הרביעית היא קצת נרדמה, פספסה איזה נקודה או שתיים וננדו שלה הפסיד, את המערכה ואת המשחק.

הטקס עליו גדלתי (גשם בווימבלדון)

18:30

אני יוצא לעשות סיבוב בחוץ לפני המשחק הבא. לאכזבתי אני לא מוצא יותר את המשחק של אנדי רם ומקס מירני על הלוח הגדול של סדר המשחקים ומניח שהוא נדחה למחר או משהו. במקום זה אני חותך למגרש מס' 18 שם האחיות וויליאמס במשחק הזוגות שלהן. המגרש מפוצץ, כולל כל הגבעות שמסביב. אני מנסה בכל זאת איכשהו לתפוס איזה זווית לראות משהו, אבל איך שאני מתמקם המשחק בדיוק נגמר כשהוויליאמסיות שוחטות את היריבות שלהן עם בייגלה 6:0, 6:0.

בדרך חזרה למושב המדוגם שלי במגרש מס' 1, אני עובר ב'גבעה' המפורסמת של ווימבלדון שהיתה ידועה כ – Henman Hill בימים שהאנגלי היה התקווה הגדולה של הבריטים ב- SW19 והיום נקראת Murry Mountain  ע"ש הסקוטי שהוא התקווה הנוכחית. ותקווה זו מילה עדינה. עיניה של כל הממלכה ממש נשואות בתחינה לבחור הזה, שבינתיים, ראוי לציין, עומד בזה די בכבוד.

הגבעה מפוצצת, אין פיסת דשא לעמוד עליה, שלא לדבר על לשבת. למרות שהאנגלים די אמביוולנטיים לגבי מארי הסקוטי, "זה לא הנמן" כמו שאמר לי פה מישהו, הם עדיין דוחפים אותו בכל נקודה והאווירה יותר טובה אפילו מאשר במגרש. מארי, לעומת זאת, פותח חלש ונקלע לפיגור מוקדם. אני מריח ערב ארוך וחוזר למגרש מס' 1, לכאן אני עוד יחזור.

אין מקום להכניס סיכה (האחיות וויליאמס מרכזות תשומת לב)

19:30

במגרש מס' 1 אנדי רודיק מול תומאס ברדיץ' הצ'כי ואני מצטרף לעניינים כשהאמריקאי כבר בדרך לסגור את המערכה הראשונה. תוך כדי אני מתוודע לברחשים של ווימבדלון: מעופפים קטנים שנדבקים אליך כשהדבר המדהים הוא הצבע שלהם- ירוק בוהק כמו הדשא, מה שמקנה להם אצלי את הכינוי 'ווימבלדונים'.

מי שהווימבלדונים לא ממש מפריעים לו הוא אנדי רודיק שלוקח גם את המערכה השנייה. אני פחות נהנה מהמשחק ויותר מכל מה שמסביב, כמו למשל טקס החלפת הכדורים המהוקצע של הילדים כל שבעה משחקונים. אני חייב להודות שטניס הוא משחק שקשה לי מאוד להנות ממנו אם אני לא מעורב רגשית. הוא מצריך יותר מדי ריכוז, הרבה יותר מדי בשביל מישהו עם קשיי קשב וריכוז כמו שלי. מה שגורם לי לערוך ניסוי קטן ולבדוק כמה זמן נטו משחק יש בדיוק. לקחתי משחקון מדגמי ושמתי סטופר: אותו משחקן נמשך שתי דקות וחצי בדיוק, מתוכן 37 שניות הכדור היה במשחק חי. בערך 20% מהמזמן אתה רואה טניס, בשאר אתה רואה את השחקנים מנגבים את הפנים, מקפיצים את הכדור וכו'.

רודיק לוקח גם את השלישית בקלות ומטפס לרבע הגמר למפגש קלאסי מול לייטון יואיט. רודיק הנוכחי נראה הרבה יותר שלו ושלם עם עצמו מהבחור הצעיר והזועם שהיה בתחילת דרכו. הוא נינוח, מחלק חתימות בנדיבות ומנופף לקהל. מרגש לראות שגם עבור שחקנים שזכו בגראנד-סלאמים ניצחון קליל בשמינית הגמר הוא עדיין מרגש. באמת. במהלך המשחק באמת חשבתי אם החבר'ה האלה באמת עדיין אוהבים טניס הוא שהם עושים את זה מכני. יש אנשים, כמו רודיק ופדרר למשל, שלפי דעתי עדיין נהנים.

מגרש מס' 1, רודיק נגד ברדיץ'

20:30

זה הזמן להיפרד ממגרש מס' 1 ולרוץ לגבעה לראות מה קורה עם המשחק של אנדי מארי. רק שבדרך אני שומע קריאה מוכרת מאחד המגרשים הצדדים: "יאללה בית"ר!" אני מטה אוזן בקשב להיות בטוח ששמעתי מה ששמעתי. אכן לא טעיתי. אני מציץ פנימה ורואה, הופה! את אנדי רם שלנו! מסתבר שהמארגנים העבירו את המשחק למגרש אחר ולא טרחו לעדכן אף אחד. בכל מקרה אני מבסוט על ההזדמנות לראות בווימבלדון את אנדי שלנו מהיציע המזרחי ומשתחל פנימה. בקצה השורה אני רואה, אחד, אברם גרנט. נראה די עצוב ובודד. אף אחד כאן לא מזהה את המנג'ר שהוביל את צ'לסי מרחק פנדל אחד מוצלח מזכייה בליגת האלופות.

על המגרש תענג לראות את אנדי – משתולל, קופץ, מדרבן את הפרטנר שלו. רואים שהבחור בכלל חלם להיות שחקן כדורגל, בכל הזמנות הוא מקפיץ את הכדור. אנדי ומאקס בפיגור 2:1 במערכות אבל בעזרת התגבור מהיציע המזרחי הם לוקחים את המערכה הרביעית בשובר שוויון.

אנדי בטירוף וגם הקומץ ביציע, אך בקושי אני מתאפק שלא לצעוק "אנדי רם תבוא לפה!" אבל מעדיף לשמור את זה לסוף. שורה מתחתי פונה אלי מישהי באנגלית, לי היא נראית ישראלית לגמרי ואני עונה לי בעברית. היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. אני מתנצל ומסביר לה שחשבתי שהיא ישראלית.
"לא ישראלית אבל יהודייה"
"גם טוב" אני משיב, ונענה לבקשתה לתרגם לה את הקריאות שלנו.

במצב של 2:2 במערכה החמישית מגיע איזה מישהו בחליפה שנראה חשוב ומדסקס משהו עם השחקנים והשופט. "להמשיך" אנחנו צועקים מהיציע, "אנדי, תגיד לו שימשיך!" זה בחליפה לא מתרשם והמשחק מופסק בגלל החושך. אני פונה לישראלית/אנגלית שיושבת מתחתיי:
"רואים מצויין, למה הפסיקו?"
"אתה אולי רואה מכאן אבל על המגרש השחקנים לא רואים מספיק טוב"
"במטקות אין דה ים" אני מעדכן אותה,
"ווי פליי אנטיל איט איז פול דארק – אנד דה בול איז הרבה יותר סמולר".

חלם להיות כדורגלן. אנדי רם

21:30

סמולר או לא הדבר הכי גדול שקורה עכשיו בווימבלדון, וגם האחרון להיום בעצם, הוא אנדי מארי. וכאן אני עד לחתיכת היסטוריה, במאה ומשהו השנים שהטורניר הזה נערך מעולם לא התקיים משחק בחושך. הכל תודות לגג החדש במגרש המרכזי שנסגר שנסגר לראשונה מוקדם יותר היום בגלל מעט הגשם שירד והופך למעשה את המגרש המרכזי לאולם סגור.

כמה שהאנגלים חיכו לרגע הזה. הם לא האמינו שזה קורה להם, מאה ומשהו שנים מסתלבטים עליהם שאי אפשר לשחק בחוץ בלונדון גם בקיץ ועד שמרימים חתיכת הפקה במיליונים, לונדון נהיית יבשה כמו הנגב וחמה כמו אילת. אז קצת כמו ילד שקנו לו מעיל חדש ורוצה לצאת איתו החוצה אחרי שראה את הענן הראשון, גם אם ארבעים מעלות בחוץ, כך גם האנגלים החליטו שהכמה טיפות שירדו כאן בצהריים הן סיבה מספיק טובה לפתוח את הגג לראשונה.

מארי התאושש יפה מההפסד במערכה הראשונה ולקח את השניים הבאות. המומנטום אצלו ונראה שזה הולך להיגמר. אלא שאז שוב דרמה, ווברינקה השוויצרי שובר במצב של 5:5, לוקח גם את המשחקון הבא ומשווה ל- 2:2 במערכות. השעה כבר אחרי עשר ואני שואל מישהו לידי מה קורה אם אנחנו נשארים כאן עד הבוקר – יוציאו אותנו או שנוכל לראות גם את המשחקים של מחר?

בינתיים אני נעשה רעב, למזלי המזנונים עדיין פתוחים למגינת ליבם של העובדים המותשים שמתנהלים בעייפות ואיטיות מרגיזה ובטח מקללים עכשיו את הגג החדש. בדרך אני רואה את ווימבלדון בחושך כשברקע המראה המרהיב אלומת האור הבוקעת מהמגרש המרכזי.

בחזרה לגבעה כולם כבר מותשים – מהחום, מהיום הארוך ומהמשחק המותח של אנדי מארי. כשהוא עולה לשלוש אפס זה נראה גמור, אבל השוויצרי הזה לא פראייר, הוא חוזר לשלוש לשלוש ואני באמת מתחיל להצטער שלא הבאת שק"ש. בסוף איכשהו זה נגמר – מארי שובר שוב והפעם מצליח לשמור- 6:3. השאגה שעולה מהגבעה אדירה, אבל מייד אח"כ כולם ממהרים להתפזר. כבר כמעט 11:00 בלילה, אוטוטו הרכבות נפסקות ואנשים, כמוני למשל, עוד צריכים להגיע רחוק.

בדרך החוצה אני עוד מבקש ממשהי לצלם אותי על רקע הגג המואר, שתהיה לי הוכחה שהייתי חלק מההיסטוריה. מסתבר, אבל, שנפלתי על איזה אוסטרלית שתויה שמתעקשת שאלמד אותה איך אומרים "אחת, שתיים ושלוש" בעברית לפני הצילום. אני מוותר על התענוג. אני כבר קצת עייף מדי לעשות חברים חדשים, או חברות. אפילו לא אוסטרליות ובטח לא שתויות.

"אולי נישאר לישון פה?" (ערב יורד על "גבעת מארי")

1:30 לפנות בוקר

אני סופסוף חזרה בסאות'המפטון. עייף, מותש ומרושש אבל עם חיוך דבילי שאני לא מצליח למחוק מהפנים.

הגשמתי חלום ילדות.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

קייקו על הטיסה הבאה (בחזרה לגמר האלופות 2007)

יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני הגמר. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר חוג האוהדים היפני בכבודה ובעצמה(!) אמורה להגיע בכל רגע.

הפנים ברחוב איקוניאו 19 בנאה-סמירני, הפרבר הדרומי של אתונה, היו נפולות עת הגעתי לשם אחרי מקבץ בלתי אפשרי של טיסות המשך בלילה שבין ראשון לשני. פחות מ-72 שעות עד לגמר הגדול והקצבת הכרטיסים לחוג האוהדים היווני של ליברפול עומדת על המספר העגול- אפס.

את המרמור הגדול מפנים נאסוס, יו"ר החוג, ואחיו לוקאס כלפי וויליאם מוריסון- מזכיר המועדון, וכמובן, הגברת הנכבדה ג'ואן בירן (האחראית על חוגי האוהדים הבינלאומיים). נסוס ולוקאס מדליקים סיגריה בסיגריה ומשתפים אותי בתסכול. "אפילו לא תשובה לאי-מיילים" הם מלינים באוזניי. "אתה מתקשר בבוקר, ג'ואן עדיין לא הגיעה למשרד. אתה מתקשר אחרי שעה, היא כבר יצאה להפסקת צהריים, כשאתה  חוזר אחר כך היא כבר עזבה…";

"אם לא הייתי פוגש אותה במו עיני" אומר לי נאסוס, "בכלל לא הייתי מאמין שיש מישהי כזו שנקראת ג'ואן בירן" – "כנ"ל כאן" אני מוסיף, ואילו לוקאס מעדכן שהוא דווקא לא זכה לכבוד – "וזה, אחי" מודיע לו נאסוס בחגיגיות "הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לך".

אולם לוקאס ונאסוס הם לא טיפוסים מהסוג שמרים ידיים בקלות- כמה טלפונים (השעה כבר שלוש לפנות בוקר) ושביב של חיוך נסוך על פניו של לוקאס. "יש משהו" אני מגשש, "מצאנו את הברז" הוא משיב, "אבל עדיין לא זורמים מים" – היוונים האלה מסתבר, חזקים לא רק בהיסטוריה ופילוסופיה אלא גם בפואטיקה.

למחרת נאסוס עסוק, הפלאפון עובד ללא הפסקה. על הקו אלק מילר עוזר המאמן. מסתבר שמילר אימן לקדנציה קצרה את פניוניוס, הקבוצה המקומית של רובע נאה-סמירני, לפני שקיבל ג'וב בליברפול. בכל מקרה, מאז הוא בן בית אצל משפחת סיריוטופוס. עכשיו צריך לקפוץ בזריזות לשדה להביא משם את אשתו ושני בניו ספיישל למלון בלוטראקי הסמוכה.

בערב אנחנו הולכים לפגוש את אלק במלון, בעוד נאסוס ולוקאס מריצים איתו דחקאות אני מזהה את רפא ביציאה מהמעלית ובזווית העין השנייה את ג'ון אולדריג' וסטיב מקמהון מריצים דרינקים חופשי בלובי. האווירה סביב הקבוצה, כך אני מתרשם, אופטימית ורגועה, אבל אצל האחים סריוטופוס קצת פחות. נאסוס קולט את מוריסון בזווית העין ומשחרר קללה ביוונית. מילר מנסה להרגיע אותו באדישות אנגלית אופיינית, "אל תכעס, אתה יודע שהוא צריך להסתכל על התמונה כוללת ויש לו הרבה שיקולים לקחת בחשבון". נאסוס, מתוך כבוד למילר, נרגע ומסמן לי להתקפל. מחר יום ארוך- בבוקר טיול באקרופוליס עם חברי החוג המלטזי ובערב קבלת פנים רשמית לראשי החוג המלאזי.

יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני המשחק. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר חוג האוהדים היפני בכבודה ובעצמה(!) אמורה להגיע בכל רגע ולהשתכן גם היא בביתו של נאסוס. אף אחד לא ראה את קייקו זו מעולם, גם לא נאסוס, אך הדימיון עובד שעות נוספות וכולם דרוכים.

בינתיים אנחנו מתכנסים בשעה 16:00 במשרדי החוג המקומי ונאסוס עורך לי סיור היכרות. אני מרגיש כמו במוזיאון באנפילד. תמונות, מזכרות ומסמכים נדירים מקיפים אותי מכל פינה. המשרד הזה הוא המקום שבו נאסוס והחברים נפגשים לראות את המשחקים. יש להם כאן מכשיר טלוויזיה שמחובר ללווין ובר קטן עליו מופקד ג'ורג'- בחור עגלגל וחינני.

ג'ורג' פותח לי פחית קרלסברג ומגלגל איתי שיחה על פיני גרשון ואולימפיאקוס- האהבה השנייה שלו אחרי ליברפול. "המאמן שלכם עשה לנו בקבוצה סאלאדה", הוא מסביר לי כשאני מתעניין מדוע בפיראוס לא כל כך מרוצים מגרשון. אני מרגיע אותו ומנסה להסביר לו שאני בכלל אוהד הפועל ירושלים ופייני גרשון הוא לא ממש כוסית האוזו שלו. בכל מקרה, אני מוסיף, על היכולות המקצועיות שלו באמת שאין לחלוק. ג'ור'ג נאנח ומסכם, "סאלאדה"…

בשעה טובה מגיעים חברי החוג המלאזי אחרי נסיעה של 16 שעות (לא כולל חניית ביניים בבנגקוק). נאסוס מקבל אותם בסבר פנים כזה כמו שרק הוא יודע ומרעיף עליהם כל טוב המזכרות; "זה איציק מחוג האוהדים הישראלי" הוא מציג אותי בפני סאנג'יוואן יו"ר החוג המלאזי. סאניג'יוואן זה, בחור חביב ביותר, הוא בכיר בהתאחדות הכדורגל האסייתית (המקבילה של אופ"א). מייד שהוא שומע שאני מישראל הוא מתחיל לקונן באוזני על הצרות שגורמים להם שם בהתאחדות האסייתית השכנים שלנו. "אנחנו שוקלים להיפרד מהם ולהקים התאחדות נפרדת של דרום מזרח אסיה יחד עם האוסטרלים". כשאני שומע על האוסטרלים אני מייד נזכר להתעניין בשלומו של פרנק ארוק בעוד הוא מפרט באוזניי כיצד המדינות הערביות מנצלות את הכסף הגדול שמדינות עשירות כמו יפן וקוריאה משקיעות בכדורגל האסייתי ובתמורה מציעות הרבה ברדק מזרח-תיכוני אופייני.

סאנג'יוואן רוכש לעצמו חברים במהירות. מפה לשם הוא מתיידד עם פאנוס, שמתוקף מידותיו רחביו ההיקף זכה לכינוי ביג P, שמגלגל איתו שיחה ענפה על תעשיית המין המפותחת בדרום מזרח אסיה. ביג P הוא קליבר רציני בענייני המין היפה ושירותיו הנדיבים והוא מעדכן את סאנג'יוון בהתפתחויות האחרונות בתחום במזרח אירופה. אסטוניה, מסתבר, היא כרגע השם החם על המפה והשניים מחליפים טלפונים ומסכמים על נסיעה קרובה לארץ הצפונית בכדי לבחון את התפתחות השוק מקרוב. נאסוס נאנח ומסכם שהשיחה הזו היא כנראה הפדיחה הגדולה ביותר בתולדות החוג.

מבוכה או לא, בעשר סוגרים את המשרד ונעים לכייווון הבוזוקייה המקומית. ממילא אף אחד מאיתנו לא יישן הלילה בגלל המתח. כשאנחנו חוזרים לבית של נאסוס בארבע לפנות בוקר אנחנו עדיין לא מצליחים להירדם ונאסוס שם בווידיאו את "לילה אחד במאי" – הסרט על אותו לילה בלתי נשכח באיסטנבול לפני שנתיים – כדי להיכנס לאווירה לקראת מחר. שנייה לפני שאנחנו בכל זאת מתפזרים כדי לתפוס איזה שעת שינה או שניים אני נזכר לשאול את נאסוס: "תגיד שמעת משהו מקייקו"? "קייקו"?! הוא עונה, "אל דאגה היא בטח על הטיסה הבאה".

כשאני מתעורר למחרת בית סריוטופוס כבר על גלגלים ופועל כמו חמ"ל. נאסוס ולוקאס החליפו את החולצות האדומות בחליפות מעונבות. כשאני תוהה לפשר העניין נאסוס מסביר לי שאין זמן להסביר ושהיום אני צמוד לפאנוס ואקיס עד שהוא יחזור לאסוף אותי בצהריים – "אם יש בעייה תתקשר אלי ומה קורה עם החברים שלך- מתי הם מגיעים"?

אני, כמו חייל ממשומשמע, נצמד לפאנוס ואקיס שמייד מבקשים ממני לשלוף עט נייר ומצלמה ולסור בעקבותם. כשאני תוהה לפשר הבהילות הם מסמנים לי על בחור מבוגר ומקריח מוקף מצלמות "פיל ניל", לוחש לי בהתרגשות פאנוס, "הבקיע את השער בגמר הגביע של 65' בוומבלי" מוסיף מייד אקיס. פיל ניל האגדי ממהר אבל אני מספיק להחתים אותו על פנקס קטן שאני שולף. מהארץ, אגב, מגיעות בינתיים חדשות מטרידות, מישהו מריץ בכיכר שמועה בעברית שהטיסות מהארץ בוטלו ואני, שהכרטיס שלי נמצא בידיו האמונות של דותן, חבר מחוג האוהדים בארץ, מתחיל להזיע. טלפון קצר ודותן מבשר לי שהוא כבר בדיוטי-פרי, אני שומע בקולו שהכל רגוע ולפי התכנית ולא מעדכן אותו בדבריו האחרונים של רס"ן שמועתי שעשה גם הוא את כל הדרך לאתונה כדי לא ליצור בהלת שווא.

איך שאני מנתק עם דותן נאסוס על הקו "תגיע מהר לבית הקפה עם השמשיות הירוקות" – חייל ממושמע כבר אמרנו? שלוש דקות ואני שם. "תכיר" מציג לפני נסוס אישה נאה, לעניות דעתי באזור גיל הארבעים, "קארן גיל, הנכדה של ביל שנקלי האגדי"! בחיל ורעדה אני לוחץ את ידה. היא מחייכת בחמימות, מתעניינת לשלומי ומבקשת שאספר לה קצת על קורות הליברפולים הציוניים. אני מספר לה על החוג שלנו, על האהבה הגדולה שלנו למועדון וההערצה לסבא לשלה. השיחה עם קארן מרתקת, אך נקטעת פעמים רבות ע"י עיתונאים שמבקשים ממנה מילה פה ומילה שום. קארן זורחת ונראית ככלה ביום חופתה. היא משקיפה על הים האדום שמציף את הכיכר ואומרת לי, "חייבים לנצח היום, בשבילם!"

כשקארן צריכה כבר לזוז ניגש אלי כתב הרדיו של הבי.בי.סי. ומבקש ממני לומר כמה מילים בשידור. אני, נרגש כולי, מספר שהגעתי מישראל ובעקבותיי נציגות מכובדת של חוג האוהדים הישראלי. השדר מתעניין וקצת מופתע לשמוע ששמעם של הסקאוזרים הגיע עד המזרח התיכון. בתגובה ציונית הולמת אני מפליג באוזני המאזינים בשבחיו של חוג האוהדים הליברפולי בארץ הקודש.

כשאנחנו חוזרים הביתה לאכול משהו לפני המשחק אני סוף סוף מבין לפשר הבהילות והחגיגיות שאפפה את בית משפחת סריוטופוס בבוקר. נאסוס ולוקאס היו אורחי הכבוד בקבלת הפנים שערך יו"ר ההתאחדות היווני לראשי אופ"א. אני מתחיל לקבל מושג עם איזה סוג של קליברים אני מתרועע.

אחרי הארוחה ומנוחה קצרה הגיע הזמן לשנס מותניים ולנוע לכיוון האצטדיון האולימפי. אני יוצא ככוח חלוץ ונאסוס מעדכן אותי שהוא יצטרף מאוחר יותר. אני מקדים כדי להספיק לפגוש את רן ודותן שמגיעים עם הכרטיס שלי מהארץ. אולם הטיסה מהארץ מתעכבת שעה ועוד שעה, ותחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון שהייתה מוצפת בים אדום מתחילה אט אט להתרוקן. לבסוף אני שומע מדותן, אנחנו בדרך הוא מעדכן, ואני ממתין. כשדותן סוף סוף מגיע אני מצליח לראות אותו רק מרחוק, הוא נמצא בקצה השני של התחנה ואני צריך לעשות עיקוף לא נורמלי כדי להגיע אליו. בדרך אני פוגש את נאסוס שמצטרף אותי למסע. אחרי ייסורים ותלאות אני סוף סוף פוגש את דותן ורן. סוף טוב הכל טוב ואנחנו שמים פעמנו לשערי הכניסה.

האמת? הברדק בכניסות גורם לי להתגעגע לטדי. ואולי בעצם זה כמו טדי- המוני אוהדים מיוזעים נלחצים אל הגדרות שנדחקים לאחור ע"י הגרסה המקומית של היס"מ. בשעה טובה ומוצלחת, לא יותר מארבעים דקות לשריקת הפתיחה, אני נכנס בשעריו של האצטדיון האולימפי באתונה ונזכר למעשה על מה היתה כל המהומה הזו.

גם בפנים אני מרגיש כמו בבית, סלבי לוי היקר, יו"ר חוג האוהדים של ליברפול בפתח-תקווה רבתי, עומד כמה שורות מתחתי ומפצח גרעינים ויחד עם דותן ורן אנחנו דופקים תמונה קבוצתית ממש כמו במפגש של החוג בפאב תל-אביבי. אין, אבל אין סיכוי, שבתוך האצטדיון הזה יש עכשיו רק שבעים אלף צופים, היציע של ליברפול מאוכלס הרבה מעבר לתפוסה שלו, אנשים עומדים במעברים, במדרגות ונתלים מהפלורוסנטים.

זהו, אחרי טקס פתיחה לא ברור (מדוע לעזאזל ניגנו את ההמנון של צ'לסי?) ההמנון של ליגת האלופות שתמיד עושה לי צמרמורת מנוגן וההצגה יוצאת לדרך. בארבעים וחמש הדקות הראשונות הכל הולך טוב, אנחנו אפילו שולטים במגרש והתחושה היא שזה יבוא. אלא שאז מגיעה בעיטה חופשית לא מחויבת המציאות ויש לי הרגשה רעה לגביה. הכדור פוגע באינזגי, מי אם לא הוא, ועובר את ריינה. אחת אפס למילאן. אני מתיישב עם הפנים בין הידיים. תתעודד מפציר בי אוהד מיךלאנזי שיושב לידי, "במחצית באיסטנבול זה היה שלוש, לא אחד".

אבל לא כל יום איסטנבול. במחצית השנייה אינזגי מוסיף את השני, ולמרות שקאוט עוד מספיק לצמק אני מבין שזה לא היום שלנו. כשהשופט שורק אני קולט את סלבי ממרר בבכי ויורד לנחם אותו, משימה בלתי אפשרית בנסיבות הנוכחיות. דותן ורן באים להגיד שלום ולחלוחית גם בעיניהם. אני מנסה לקבל את ההפסד באצילות. הסקאוזרים ביציע שרים בקולי קולות את ההמנון שלנו, שמדהים איך הוא מתאים לכל תוצאה, מצב רוח ומזג אוויר. השחקנים ובראשם סטיבי מרימים את הראש ובאים להודות לקהל. אני מתמלא גאווה, גם להפסיד צריך לדעת!

כשאני חוזר לרחוב איקוניאו נאסוס מחכה לי- "לא הפעם" הוא אומר, ואני מהנהן בעצב: "לא הפעם".

אנחנו צועדים בשקט עד שלפתע אני נזכר לשאול: "וקייקו, מה עם קייקו?"

"קייקו?!" הוא תמה, "קייקו על הטיסה הבאה".