קטגוריות
LOW פוסט בבל כל הרשימות

עוד מלחמה עקובה מדם בבלקאן (הפעם רק על הפרקט תודה לאל)

אתמול ישבתי לראות את המשחק בין יוון לסרביה באליפות אירופה בכדורסל. בד"כ, בניגוד לכדורגל, אני לא נוהג לצפות במשחקי כדורסל שאין לי בהם מעורבות רגשית. אלא שבגלל התבוסה המחפירה של כח צביקה לרוסים של דיויד בלאט נוצר מצב שרק ניצחון יווני ישאיר לנבחרת שלנו סיכוי כלשהו לקראת המשחק האחרון הערב נגד סרביה.

כך צפיתי במשחק בעניין בעודי מעודד בהתלהבות את היוונים. נכון שהסיבה המרכזית לכך היו אינטרסים פנימיים של נבחרת ישראל אלא שמאז ביקורי המרגש באתונה באביב האחרון התאהבתי באומה הזו ובאנשים המקסימים כך שיכולתי להרשות לעצמי להזדהות בכיף עם הפאפאלוקאסיה היוונית באנדלוסיה.

ההיסטוריה של הירבות בין סרביה (או יגוסלביה לשעבר) לבין יוון שזורה במאות שנים של היסטוריה עקובה מדם בבלקאן. בציר הדמים האחרון של היסטורית הקרבות המפוארת הזו הייתה מלחמת האזרחים האכזרית ביוגוסלביה בשנות ה- 90′.

החבר'ה בבלקאן הם אנשים חמים מאוד ואמוציונאלים. למרות השיוך הגיאוגרפי לאירופה, השיוך הסוציו-מנטלי מתאים יותר לאגן הים התיכון עם אוריינטציה לבנטינית מובהקת. את כל הטמפרמנט הזה הביאו אמש הסרבים והיוונים למשחק ועל הפרקט התפתח קרב חפירות ללא כל אזכור לאי אילו אמנות ז'נבה למינם בשום אופן ויסוד.

מה שעוד תרם לקרבות השי"ן בשי"ן מתחת לסלים בגרנדה היה סגנון המשחק של היוונים אליו נגררו בעל כורחם (או שלא) הסרבים.

הסיפור עם היוונים הוא מעניין. מתישהו בתחילת העשור התבצע שם סוויץ' יסודי בחשיבה הספורטיבית. אחרי מסורת ארוכת שנים מפוארת של הרבה צבע, תשוקה ובלאגאן ביציעים ועל המגרשים היוונים שינו כיוון. הם הפכו לחבורת לוחמים סיזיפית, שמתקדמת שעל שעל בציניות מובלטת על עבר המטרה.

אלא שבניגוד לסיזיפוס היוונים לא עקבו את הסלע הענק בדרך חזרה למטה אלא גילגלו אותו על יריביהם המובסים בתרועת ניצחון. כך היה עם נבחרת הכדורגל שחיתתה דרכה לזכייה בלתי מתקבלת על הדעת ביורו 2004 וכך גם נבחרת הכדורסל, שהפכה מכוח לא מבוטל ביבשת לנבחרת הדומיננטית בו כשבאמתחתה כיום תוארי אלופת אירופה וסגנית אלופת העולם (אחרי ניצחון מדהים בחצי הגמר על נבחרת ארה"ב של כוכבני ה-NBA ).

גם באליפות הנוכחית אנו רואים מהיוונים את אותו כדורסל חזק ואגרסיבי אך כבד, עייף ומכוער לעין בצורה מחרידה. אלא שהשילוב של סגנון משחק כזה, אליו כאמור נגררו אתמול גם הסרבים, עם כל הטעינות של מאבק בין שתי כוחות בלקניים אדירים כמו סרביה ויוון נתן לנו אתמול קרב אגרוף במשקל כבד. כדורסל גדול, כבר הבנתם, לא ממש היה לנו שם. אבל מלחמה ועוד איך! היוונים והסרבים התיזו אחד את דמו של שני, שברו מרפקים ועקרו שיניים על כל ריבאונד. כל סל היה כרוך בייסורי לידה. וכל הדרמה הזו לוותה במבטים נוגים של סרביות ויווניות יפהפיות ביציעים שלא ידעו את נפשם מרב צער או שמחה על כל סל או ההחטאה.

למרות שהייתי בעד היוונים, ההגינות מחיבת לומר שדווקא הסרבים היו ראויים לניצחון. הנבחרת הסרבית הנוכחית היא אסופה של לוחמים שמהוה אנטיתזה גמורה לכוכבים שהביכו את האומה הסרבית עם כשילון מחפיר באליפות הקודמת שנערכה בביתם. הכוכבים הסרבים הגיעו אז עם רזומה מפואר ב נבא אלא שהם הביאו איתם מאמריקה גם פוזה נובורישית והתברגנות כללית. כל זה הוביל לכישלון מפואר שהוציא את זליקו אוברדוביץ' מדעתו המעורערת ממילא.. הפעם הסרבים הלכו על נבחרת צנועה יותר עם פחות שמות אך עם שחקנים שבאו לתת תחת. אתמול היה נראה שזה השתלם להם. הסרבים הוליכו לאורך כל הרבע האחרון, אמנם בפער זעיר, אך במשחק עם תוצאה נמוכה כ"כ כמו אמש פער של שלוש ארבע נקודות הוא משמעותי ביותר.

אלא שהיוונים החדשים הם אנשים עם אופי חזק מאוד. תשכחו מכל שידעתם על המנטאליות הלבנטינית חסרת האופי ברגעים המכריעים. כשהכסף על השולחן היוונים יוצאים מהבוזוקייה וטורפים את מי שצריך. כך גם אתמול. הפאפאות היווניות חזור להוביל בשני הדקות האחרונות ועשר שניות לסוף הובילו בנקודה. סרביה יצאה להתקפה אחרונה ויאריץ' החטיא זריקה קשה. היוונים קטפו את הריבאונד והטיסו את הכדור קדימה. אלא שמקום להעביר את הזמן ליד דגל הקרן הם העדיפו להטביע דאנק מהדהד, משהו במטליות הים תיכונית בכל זאת נשאר בהם.. בהפרש שלוש נקודות כשעל השעון חמש שניות סרביה הטיסה את הכדור לגורוביץ' על קו החצי. גורוביץ' שלח זריקת התאבדות והבאזר ציפצף בקול גדול. יוון ניצחה. זהו שלא.

באופן פלאי הכדור של גורוביץ' צלל פנימה כאילו נורה מידיו של מאיר טפירו, הסרביות ביציע התעלפו ואנחנו הלכנו להארכה.

לכאורה בשלבה הזה המומנטום היה אמור להיות עם הסרבים שחזרו משום למשחק שלמעשה כבר הפסידו. אלא שבחמש הדקות שבין הקליעה המטורפת של גורוביץ' לפתיחת ההארכה היוונים ניצחו את ההארכה ואת המשחק. הם עשו את זה בלי לקלוע סל אחד ובלי לקחת אף ריבאונד. הם עשו את זה לגמרי עם הראש.

אז אחרי שתפסו את הראש, ולצופה מן הצד היה ברור לכאורה שהם הולכים להישבר, היוונים יצאו מהר מאד מההלם. הם חייכו ואפילו החמיאו בסתר ליבם לגרורוביץ' על הקליעה המופלאה. במקום לשקוע בדיכאון ורחמים עצמיים ולהתחיל להאשים אחד את השני באיבוד הניצחון שכבר היה להם בידיים, היוונים הוכיחו אופי מרשים והתעשתו. הם הבינו שדברים כאלו קוראים בכדורסל ועלו להארכה בדיוק כמו שעלו לכל אחת מארבעים הדקות הקודמות. מה שאומר, מלחמה, מרפקים, נשיכות.. ובסוף הם ניצחו 68:67.

תצוגת האופי המרשימה הזו מתמצתת בצורה הטובה ביותר את המהפך המנטאלי שעבר על היוונים. מהפך שהוביל אותם להפוך ממדינה נחמדה שמאד אוהבת ספורט למעצמת ספורט פר-אקסלאנס (אלפות אירופה המכהנת בכדורגל וכדורסל!).

בקרוב אצלנו. אולי כבר הערב נגד סרביה.

מלחמה וכאב  יוון וסרביה אתמול באליפות אירפה

קטגוריות
LOW פוסט יהדות השרירים כל הרשימות

ציונות זה פאסה?!

אחת הסצנות האהובות עלי בסדרה "טירונות" ששודרה לפני מס' שנים בערוץ 2 הייתה זו בה סמל המחלקה מלמד את הטירונים החדשים את המנון גבעתי. הטירונים המלוקקים לא ממש התלהבו מניסיון הזרקת הרעל הזו ואחד הטירונים אף אזר עוז וטען שהשיר הזה הוא קצת, איך לומר, ‘פאסה'. הטיעון הזה עורר את חמתו של הסמל שבתגובה שואג לתוך אוזנו את מאמר הזהב "ציונות זה פאסססה"?!

בתור עונש חינוכי נשלח החייל לבלות לילה שלם כשהוא כותב באבנים על הגבעה הסמוכה את המנון גבעתי אות לאות. עד הבוקר הוא כבר שר את אותו המנון בגרון ניכר..

________________________

נבחרת ישראל בכדורסל תתייצב הערב לאחד המשחק המכריעים שלה בשנים האחרונות. המשחק נגד בלגיה בטורניר ההזדמנות האחרונה לעלייה לאליפות אירופה. עזבו רגע את העובדה שהקונספט הזה של הזדמנות אחרונה הוא מגוחך, פתאטי ואנטי ספורטיבי בעליל. זה עדיין לא סיבה מספיק טובה לכך שפתאום כולם מזלזלים בנבחרת ישראל.

הברדק סביב הנבחרת התחיל כבר בקיץ כשהשחקנים, בתואנות מתואנות שונות, ניסו להתחמק מאימוני הנבחרת. הדבר עורר את זעמו של המאמן צביקה שרף שכינה אותם "משתמטים". למרבה ההפתעה המשמחת פובליציסטים חשובים כיואב גורן ורונן דורפן התייחסו שלא בציניות לדברי צביקה והצטרפו לקריאה לחייב את שחקני הנבחרת להופיע למשחקים.

הבעיה היא שלמרות ההסכמה הכללית ששחקנים שלא מתייצבים למשחקים הם פשוט חוצפנים, ההתייחסות הכללית כלפי צביקה שרף היא שמדובר באיזשהו ארכאי תמהוני. המוהיקני האחרון.. צביקה בעצמו התלונן לא פעם שהוא מרגיש שנטשו אותו לבד במערכה, והאמת שיש הרבה צדק בדבריו.

ייתכן מאוד שמבחינה מקצועית צביקה הוא קצת פאסה, אולי שיטת ההגנה שלו קצת מיושנות והכדורסל שהוא משחק התאים יותר לימים היפים של שנות ה-80′. אלא שהערכים שצביקה מטיף אליהם רלוונטיים יותר מתמיד.

מתי בדיוק הפכנו למעצמת ספורט כזו גדולה שהעפלה לאליפות אירופה בספורט השני בחשיבותו אצלנו הפך לעניין שמעניין כמו איזה משחק כדורמיים זניח? בליטא, אני שומע, 12 אלף (!!) אוהדים הפכו עולמות במשחק אימון! ביוון אלפים שטפו את רחובות אתונה אחרי הניצחון על נבחרת ארה"ב באליפות העולם האחרונה. ופה? נהיינו אדישים! עם אווירה שכזו מה הפלא ששחקנים מנסים להתחמק בכל מחיר?

הפוזה הזו של הכול קטן עלינו לא נראית לי. מדובר פה בסימפטום נוסף של הניסיון להראות כחברה נורמאלית לכאורה שלא מתלהמת בלאומניות. אלא שפטריוטיות זה דבר ראוי וחשוב בקונטקסט הנכון. וספורט הוא בהחלט הקונטקסט הנכון לכך. זה שנבחרת ישראל לא מצליחה כבעבר רק צריך להגביר את האהדה לנבחרת. הייתי רוצה לראות את אוהדי הכדורסל בארץ נותנים גב לנבחרת דווקא ברגעים האלה כשהיא זקוקה להם יותר מכל. לא חכמה למלא את יד-נוקיהו כל יום חמישי כשהציונים הנלהבים שאראס ופארקר קורעים את אירופה.  

ואולי זו בעצם הבעיה. לנבחרת ישראל בכדורסל קוראים בעצם מכבי ת"א. וכמו את הליגה היא הרסה גם את הנבחרת. שחקן כדורסל ישראלי שואף להגיע למכבי ת"א, לאו דווקא לנבחרת, ודרכה לרכוש הצלחה בינלאומית. נדמה שגם עבור האוהד הישראלי הממוצע הצלחה של מכבי ת"א באופה רלוונטית וחשובה יותר מהצלחה של נבחרת ישראל. מדובר לדעתי בעוד סימפטום עצוב של אפקט "הקבוצה של המדינה". אחרי שהרסה את הליגה הורסת מכבי גם את הנבחרת.

אולם, דווקא הנבחרת הזו שלא משופעת בשחקני מכבי ת"א היא ההזדמנות של אוהדי הכדורסל הישראלי ושונאי מכבי ת"א לבא ולעודד.

וצביקה?! אנשים כמוהו, מיושנים פחות או יותר, היו ונשארו העוגן של מדינת ישראל. ההערכים שלהם רלוונטיים מתמיד ויישארו כאן הרבה אחרי נינט.