קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

פורים. מקבץ בלתי סביר של צירופי מקרים

כשמתסכלים על זה, מגילת אסתר מגוללת סיפור שהוא לא יותר מאשר מקבץ אקלקטי, משעשע לעתים, ובלתי סביר בעליל, של צירופי מקרים.

החל מהסירוב של ושתי להיענות לגחמה של אחשורוש להצטעצע בה בקרב חבר מרעיו – מה שפותח את בפני בת המהגרים הפשוטה את הדרך לארמון – דרך הסיפור הכמעט אנקדוטי (שמוזכר במגילה כהערת שוליים בלא יותר משלושה פסוקים תוך סיפור קורותיה של אסתר בארמון) על הקונספירציה של בגתן ותרש לחסל את אחשורוש שסוכלה על-ידי מרדכי – סיפור שבלי הגזמה ניתן לומר שמשנה את ההיסטוריה של העם היהודי כולו.

ההיענות של אחשורוש הבלתי צפוי בעליל לבקשתה של אסתר לבוא עם המן למשתה שערכה (ובכלל העובדה שאסתר הצליחה להיכנס לליבו), העובדה שדווקא המן נמצא בחצר המלך כשזה קורא בספר הזכרונות על כך שהוא קצת חב את חייו למרדכי, וכלה בכך שאותו המן, שמנסה להתחנן על נפשו בפני אסתר, מועד על מיטתה בדיוק ברגע שבו אחשורוש שדולק אחריו בחמת זעם נכנס לחדר.

מה שמעניין הוא שדווקא הסיפור הזה, שלעיניים מודרניות מזכיר אופרת סבון מהזן הנחות ביותר, שבו נוכחותו של האל נעדרת והוא איננו מוזכר בשמו אפילו פעם אחת (שנו חז"ל, "אסתר" מלשון "הסתר" – הסתר פנים), סיפור של העדר משמעות ופשר, שכל מה שקורה בו נדמה כאילו מתרחש במקרה, נכנס לקורפוס היהודי וזכה שם למקום של כבוד.

ולכן ברור שיש כאן מסר, וכדי להבין אותו שווה אולי להתחיל בנקודת המפנה של סיפור המגילה שמגיעה כאשר: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – ושנו חז"ל: אין מלך אלא מלכו של עולם.

עד אותו שלב, מלכו של עולם ישן, הוא אינו ער לנעשה בעולמו ונותן לדברים לקרות מאליהם. ומה שקורה, כאמור, הוא אותו מקבץ של צירופי מקרים חסרי פשר וחסרי הגיון. קיום ששולטת בו שרירותיות בלתי נסבלת.

ואז, כאשר נודדת שנתו, כאש הוא ער לעולמו, הסיפור מתחיל להתחבר, לקבל כיוון ולעשות היגיון. הסדר שב על כנו: הטובים זוכים לכבוד ויקר ואת הרעים תולים על עץ.

וכאן מגיע המסר: שקיום ללא נוכחות אלוהית, קיום לא משמעות, הוא קיום נעדר פשר וחסר היגיון. קיום שגם הנסיונות להסביר אותו בכלים הכי מתקדמים שיש לאדם, מסתיים פעמים רבות באותו ייאוש ועמידה חסרת אונים אל מול חוסר המשמעות ואי ההיגיון שבו.

*

כעת אני רוצה לנסות לחבר את הרעיון הזה גם לניסיון של המן להשמיד את העם היהודי, ואולי אפילו באופן כללי לשאלת ההישרדות של העם היהודי לאורך ההיסטוריה.

מעניין לראות שכאשר הוא מבקש להצדיק את רצונו להשמיד את העם היהודי, מתרץ זאת המן בעובדה שמדובר ב- "עם אחד מפוזר ומפרד בין העמים; ודתיהם שונות מכל עם, ואת דת המלך אינם עושים".

מה שמעצבן את המן, ועצבן כנראה גם ואנטישמיים גדולים אחרים לאורך ההיסטוריה, זו העובדה שהיהודים מתעקשים לשמור על הייחוד שלהם, על המסורת והערכים שלהם, שהם "עם אחד" למרות שהם "מפוזרים ומפורדים בין המדינות והעמים".

זאת ועוד: "דתיהם שונות" והם מתעקשים לא לעשות את "דת המלך" – הם אינם מתיישרים עם הטרנד וממשיכים עם שלהם באופן מרגיז. הדבר מומחש כמובן היטב בסצנה החוזרת של מרדכי המסרב להשתחוות לפני המן – סצנה המסמלת את חוסר הנכונות של היהודי לאורך ההיסטוריה לשחות עם הזרם כשזה נוגד את ערכיו ואמונתו, יהיה המחיר אשר יהיה.

ובהיותם כך, מציבים היהודים מול העמים מראה לארעיות שלהם, לכך שהקיום שלהם כיחידה היסטורית הוא זמני. היהודי בנצחיות שלו מעורר את החרדות הכי קמאיות על חוסר המשמעות והסופיות של הקיום האנושי – מה שגורר במקרים מסויימים את השנאה היוקדת כלפיו ואת הרצון להשמידו.

אבל זו גם בדיוק הסיבה לכך שהעם היהודי הוא השבט הקדום היחיד ששורד כבר למעלה מארבעת אלפים שנה בתצורה פחות או יותר דומה, עם סט של אמונות וערכים שמצליח להשתמר אל מול שינויים אינספור. העובדה שלקיום היהודי יש משמעות מוצקה, איתנה, היא זו שמאפשרת לו לשרוד בתוך התוהו ובוהו האקלקטי של ההיסטוריה האנושית.

*

לסיום אעשה ניסיון גם לקשר את המסר הזה לתהליך שעובר כיום על בית"ר.

אולי הדבר המדהים ביותר שקורה בחודש האחרון הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה התפורר חדר ההלבשה של הקבוצה. השחקנים שנראו עד אותה שבת לפני חודש כיחידה הכי מלוכדת, הכי יעילה והכי שמחה בליגה, הפכו תוך כמה שעות לאוסף מפוזר ומבוהל של אינדיבידואלים.

מה שרומז על כך שבהצלחה היחסית שבית"ר חוותה עד אותה נקודה היה אלמנט מקרי גדולי מדי, שהיא נשענה על מומנטום, על מצב רוח. היא לא נשענה על בסיס חזק ויציב. וכשאין מה שיתמוך את הנפילה, אז היא במהירות הופכת לקריסה טוטאלית.

מה שבית"ר מנסה לעשות עכשיו זה ליצוק יסודות איתנים. לבנות מועדון נורמאלי שמחזור החיים שלו, כמו של כל מועדון כדורגל, יאופיין בעליות וירידות, איך אלו יהיו בגדר הסביר ולא יראו כמו אותו רצץ אקלקטי של צירופי מקרים שמזכיר את הטלנובלה שהיא מגילת אסתר.

לשם כך מנסה בית"ר לחדד מחדש את הזהות שלה – שהיטשטשה לאורך השנים שבהם נוהלה בידי עוברי אורח עם מניעים ציניים או בלי מניעים בכלל – להגדיר מה היא כן – מורשתם של ז'בוטינסקי ובגין – ומה היא לא – כהנא ומרזל.

וכל זה בשביל שבפעם הבאה שהיא תחווה הצלחה מקצועית זו תהיה הצלחה שתחזיק מעמד לאורך זמן, ושאפשר יהיה באמת להנות ממנה מבלי החשש שהיא תתהפך ברגע אחד.

ואם לחזור לפורים אפשר לזהות את הרעיון הזה גם במנהגי החג:

מי ששותה על בטן מלאה מתבשם, "תופס ראש" ונהנה, ואילו מי ששותה על בטן ריקה חוטף כאב ראש ומקיא.

מי שיודע מי הוא ונשאר נאמן לעצמו כל ימות השנה, נהנה מהגיוון והשינוי שבתחפושת הפורים, ואילו מי "שמתחפש" כל השנה פורים בשבילו הוא סתם עוד יום בעוד תחפושת.

חג שמח!

ARVE Error: no video ID set