כשאתה תקוע בפקק ישנן שתי אסטרטגיות בהן אתה יכול לנקוט- האחת, לזגזג בין הנתיבים, לחתוך את הנהג שמאחוריך כל אימת שהרכב בטור שמצדך מתקדם ולעצבן את כל הנהגים האחרים שתקועים איתך באותו פקק. השנייה, להישאר בנתיב שלך ולהמתין בסבלנות עד שיגיע תורך לחצות את הרמזור. לא ברור מי מהאסטרטגיות עדיפה, אבל התוצאה בשני המקרים תהיה כמעט תמיד דומה- את הרמזור תחצה לאחר אותו משך זמן.
נבחרת ישראל תקועה בפקק כבר למעלה מעשור. אחרי ההלם הראשוני של המעבר לאירופה שהתבטא בקמפיין הגרוע ביותר של הנבחרת באירופה- הקמפיין הראשון- מוקדמות מונדיאל 1994, אותו סיימה הנבחרת במקום האחרון בבית, הנבחרת התייצבה בעמדה קבועה- במקום שמתחת לנבחרות שדורגו מעליה בקבוצות האיכות בשיבוץ הבית ומעל הנבחרת שדורגו תחתיה (למעט חריגות בודדות כמו קמפיין מוק' יורו 2000 אותו סיימה הנבחרת במקום השני בבית, מעל אוסטריה, וקמפיין מוק' המונדיאל האחרון אותו סיימה הנבחרת במקום הרביעי מתחת ללטביה). בהתאם לכך גם התוצאות של הנבחרת צפויות כמעט באופן מתמטי- היא תסיים בתיקו או תפסיד באופן מינימאלי לנבחרות המדורגות מעליה במשחקי הבית ותפסיד נגדן בחוץ. היא תנצח את הנבחרות המדורגות מתחתיה במשחקי הבית ותסיים נגדן בתיקו במשחקי החוץ.
כדי לשבור את הדפוס הזה, לצאת מהפקק בו תקועה הנבחרת, ניסו בעשור האחרון בהתאחדות לכדורגל (וזה יאמר לזכותם) כמעט הכול- מאמן אירופאי קלאסי (נילסן), מאמנים ישראלים (גרנט וקשטן) וכעת שילוב של השניים- מאמן אירופאי עם מנטליות ישראלית. גם המאמנים עצמם ניסו את כל סוגי השיטות- התקפי, הגנתי, משחק המבוסס על שליטה במגרש או המבוסס על הסתגרות ויציאה למתפרצות. התוצאות לא השתנו. הנבחרת עדיין תקועה בפקק.
מה שכן קורה זה שבינתיים נבחרת ישראל מעצבנת את כל העולם. לעצבים של התקשורת אני אתייחס בחלק השני של הפוסט. מה שיותר חורה לי זה העובדה שהיא מעצבנת אותנו, האוהדים. לנו כבר אין בעיה עם התוצאות, אם תרצו התרגלנו, אם תרצו התפקחנו. אנחנו מבינים ששחקנים שרגילים לשחק על בסיס קבוע נגד אשקלון ואשדוד לא יגיעו פתאום למשחק נגד שחקנים שמשחקים באופן קבוע נגד ברצלונה וצ'לסי וישתוו לרמתם. אבל מה שמעצבן הוא שגם מה שאנחנו כן רואים מהם נגד אשקלון ואשדוד אנחנו לא רואים מהם בנבחרת בגלל הטקטיקות ההגנתיות והשינויים התכופים בשיטות המשחק שממילא מראש לא מתאימות להם.
האיכות של השחקן הישראלי טמונה בכישוריו היצירתיים, בתחום הזה הוא יכול לתת פייט לא רע למקבילו האירופי (ע"ע איתי שכטר). אבל בכל שקשור לעמידה טקטית, כדורגל ממושמע ומסודר שמבוסס על הרבה תנועה בלי כדור וסגירות אלכסוניות, הוא נופל ממנו משמעותית.
לכן הטקטיקה של לואיס פרננדז היא אולי לא בהכרח פסולה מיסודה (גם ברזיל, להבדיל, שיחקה במערך של 5:2:3 במונדיאל 2002 בו זכתה) אבל בהחלט לא מתאימה לאיכויות של הכדורגלן הישראלי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנסות לנצח את האירופאים בנשק שלהם. קרואטיה לא הייתה צריכה לעשות אתמול הרבה, פשוט להמתין לשטות שבא תבוא (והגוע הגיעה) בהגנה הישראלית, ולכבוש. לעומת זאת דווקא בנשק שלנו, הדריבלים של שכטר (וקצת של רפאלוב שכנכנס) התחלנו להביך אותה. רק שבמערך שהנבחרת שיחקה היה על המגרש רב הזמן רק שכטר אחד, ובמשחק הנסוג שהנבחרת שיחקה הוא ראה את הכדור מעט מדי ומאוחר מדי.
כך יוצא שכל עוד התנהל במגרש משחק מסודר על-פי התכנון הטקטי המוגדר מראש של המאמנים התוצאה הייתה זו הצפויה- 2:0 לקרואטיה. ואילו כאשר, במחצית השנייה, פרננדז נטש את התכנון הטקטי המוקדם והשחקנים קיבלו חופש, התפתח משחק שכונתי שבו היה לישראל מה למכור והיא גם כבשה שער אחד יותר מהקרואטים (אם כי לומר שניצחנו את המחצית השנייה זו גניבת דעת כי ברור שאם הקרואטים היו זקוקים לשער או שניים נוספים בכדי לנצח הם היו יכולים להבקיע אותם בכל רגע נתון).
אז מה המסקנה? שמהפקק אנחנו לא נצא בזמן הקרוב אבל אם לפחות נישאר בנתיב שלנו, היינו נשחק כדורגל בעל אוריינטציה התקפית שמבוסס על החזקת כדור משמעותית כמו שהשחקנים שלנו רגילים ואוהבים, לפחות לא נעצבן את כל מי שלידינו ואפילו אולי נעביר את הבאעסה בסבבה.
________________
הקמפיין המנוהל בתקשורת נגד לואיס פרננדז ונגד הנבחרת בכלל הוא נבזי ודוחה. יש מקום לביקורת על פרננדז, גם לי יש כזאת כמו שיכולתם לראות בשורות שמעל, אלא שברגע שהיא נעשית אישית ונמוכה היא מאבדת את הלגיטימיות שלה.
המהפך בהתייחסות ללואיס פרננדז, שכשהגיע לכאן הפליגו בשבח הליכותיו המקצועניות- שעות העבודה הארוכות, היסודיות בהכנה למשחקים וחרישת הארץ לאורכה ולרוחבה בכדי לאתר מועמדים פוטנציאליים לסגל הנבחרת- וכעת הפך לדמות נלעגת, מזכיר את השינוי ביחס להפועל תל-אביב עליו עמדנו כאן לא מזמן.
מרגע שהתברר שפרננדז, למרות שמוצאו ביבשת הנכספת, הוא בסך הכול די כמונו, בעל מנטלות ים תיכונית חמה, הפכה התקווה ממנו לאכזבה רבתי. איך כתב מישהו (תוך שימוש בדימוי יפה כשלעצמו) באחד הטורים ב- Ynet: "זה כמו להגיע לברלין ולשתות קפה בסניף של ארומה"
עת התחוור שפרננדז הוא אחד משלנו הוא החל לקבל מהתקשורת את היחס שכולנו מקבלים ממנה- התנשאות, לעג וזלזול, במסווה של ביקורת עניינית.
במהלך סופ"ש יצא לי לקרוא פוסט מבחיל בבלוג המופיע באתר שמפאת הכבוד שאני רוכש לשאר הכותבים בו לא אפנה אליו קישור. מי שקרא יודע על מה אני מדבר ומי שלא הנה טעימה ממצה:
" …כבר התייחס היטב לשיר החדש של הנבחרת. כל מה שיש לי להוסיף שמדובר בשיר של ערסים, במדינה של ערסים, שהתמכרה לשירים מהסוג הזה. אייל גולן, מגה סטאר ככל שיהיה, משמח חתן וכלה ככל שיהיה, הוא אייקון של ערסים.
דידי הררי מסתובב בין הרגליים של כולם על הדשא במשחקי הבית, תוכניתו, הדמויות מתוכניתו, הם המופת הרדיופוני של הערסיאדה. פעם הגורמט היה סממן ערסוואתי חיצוני, היום, משום מה, כובע הבייסבול הוא סימן ההיכר של אל תתעסקו איתי. אז לא נתעסק.
אם מישהו חושב שדרך השיר הזה הקהל השפוי שהפסיק לבוא למגרשים יחזור אליהם, לא היה מעולם ביציע המזרחי של איצטדיון רמת גן ולא נעקף ונדחף על ידי הערסים בתור, גם כן תור, במשפך הכניסה לאיצטדיון. לא מאמין, לא מפחד וכבר עדיף אל אל ישראל. מתסכל, כוס אמו – ערס."
אין לי בעיה עם תוכן הדברים האלה. זכותו של הכותב לחשוב שהתרבות בישראל נחותה, שהאנשים נחותים, והנבחרת שמייצגת אותם נחותה. האמת שאני אפילו די מרחם עליו על זה שהוא נאלץ לחיות במקום שהוא כל כך סובל בו לצד אנשים שהוא כל כך סולד מהם.
ובכלל, מי שמעדיף שאת ההמנון של הנבחרת יכתוב אביב גפן וישיר אריק ברמן, תבוא עליו הברכה. על טעם וריח וכו'.
אני אישית מעדיף את המילים בשיר של איל גולן וגם נהנה כמו תמיד לשמוע את הביצוע הנפלא שלו.
גם אין לי בעיה להודות שאני ערס. אני עומד בתור ליציע המזרחי, שומע איל גולן ואת התוכנית של דידי הררי.
אני מעדיף להידחף קצת בכניסה ליציע (אם כי מזמן זה כבר לא קורה ואם הכותב היה טורח להגיע למגרשים בארץ, כמו שהוא מעיד בעצמו שהוא לא נוהג לעשות כבר שנים, הוא היה מגלה את זה בעצמו) עם ערסים כמוני שמבקשים ממני "אחי, תן לילד לעבור" ו- "נשמה, אל תדחוף", מאשר להיכנס בתור סטרילי למגרש באנגליה ששם מי שבטעות ישפשף לי את הציפורן יתנצל אלף פעמים אבל ישאיר אותי להירטב בגשם עד לשד עצמותי בקור של אפס מעלות ברחוב חשוך בסוף המשחק ולא יחשוב גם בחלום לעצור ולשאול "גבר, לאן ת'צריך?"
אבל יש לי בעיה עם כל אותם אלה שבמקום לשים את הקלפים על השולחן ולומר בפה מלא שהם נגעלים ממני וחושבים שהם הרבה יותר טובים, מנסים לספר לי סיפורים על זה שהם נאורים והומאניים ואני שונא אדם חשוך.
אותו כותב מדובר כינה לא מזמן את הקבוצה שאני אוהד ומייצגת את בירת ישראל בשם "בית"ר מערב ירושלים", ותרץ זאת בכך ש"ברגע שיהיה שם שחקן ערבי נקרא לה בשמה".
וואלה? באמת?! איזו נאורות! הרי מהיכן הגיעה בדיוק תרבות הערסים שאותו כותב כל כך נגעל ממנה? משוויץ?! ואם יהיה שחקן ערבי בבית"ר אז אותם מתעבי ערסים פתאום יתייחסו אלינו בכבוד? הרי בסך הכול זה יאמר שבבית"ר יהיה עוד ערס (שזה כידוע תמיד מבורך מבחינתי)- ההיגיון אומר שזה רק יגרום להם להבאיש את שמנו יותר (וזה יגרום, הם רק יתרצו את זה בטעמים אחרים).
אז שלא יתפלספו עלינו, הם שונאים את מי ששונה מהם בדיוק כמונו. ואגב, אובייקטיבית, השנאה שלהם הרבה פחות מובנת, שהרי אף ערס מעולם לא התפוצץ בלב אוטובוס מלא נשים וילדים בצפון תל-אביב.
איציק, אין לך מושג כמה נהניתי מהמילים "להגוע הגיעה" כל הכבוד על העברית!
מסכים עם כל דבריך (למרות שהשיר של אייל גולן לא ממש לטעמי)
אני דווקא חושב שפרננדז לא היה צריך לזנוח את ה-3 בלמים. אם עבדת על זה שבוע שלם, אתה לא יכול לשנות ברגע אחד ולצפות שהכל יעבוד. אז אפשר להגיד שהשחקנים לא ממשומעים ולא מסודרים, אבל כל אחד שעבד על משהו שבוע ואז הפכו לו את זה, לא יידע מה לעשות. אני מאוד אוהב את ה- 3-5-2 וחושב שיש לה הרבה יתרונות, והחוכמה היא לדעת לתת לכישרונות וליצירתיות להתבטא.
אבל לא ראיתי מעבר לדקה 56 ככה שאולי אני טועה במקרה הספציפי הזה.
לא הבנתי את הנימוקים בעד לדחוף. ייתכן שהישראליים יותר מציעים עזרה לזרים מעמיתיהם הזרים – אבל מה הקשר בין לזה לבין דחיפות בתור? האחד מכשיר את השני? או שאין טוב בלי רע וכו'?
לאיודע – אני לא רואה יופי ויתרונות בלדחוף. עדיף לי שגם לא ידחפו בתור, וגם יציעו טרמפ בדרך הבייתה. לא רואה מה הניגוד ביניהם.
גם אותי הכתיבה של בקרמן מדי פעם מקוממת. גם לי מפריע מה שנתפס בעיני כשמאלנות אוטומטית מדי, אבל לפחות ככל שהדבר נוגע ליחס לבית"ר ירושלים אני חושב שטענה המרכזית שלך לפיה לא משנה מה, "הם" תמיד ישנאו את בית"ר, לא ממש עומדת במבחן המציאות ככל שהדבר נוגע לבקרמן:
https://debuzzer.com/buzz/?p=1089
מעבר לזה – אני מוצא לא מעט קוי דמיון בין הכתיבה של בקרמן על ערסים לבין הכתיבה שלך על שמאלנים יכול להיות שבקרמן היא דמות השמאלני שאתה מחפש (לדעתי אגב לא, כי ממש לא הדיר את עצמו מן הדיון הציבורי. להפך- -לפחות ככל שהדבר נוגע לנבחרת הוא מן המעטים שאכפת להם). ספק בעיני אם אתה היא דמות הערס שבקרמן מחפש.
ואחרון – אני חושב שהנחת העבודה לפיה הטעות חייבת להגיע היא שורש הבעיה. בעבודה ניתן למזער טעויות לעומת זאת, יש משהו בדנ"א של שחקנים קרואטיים ששום אימונים לא יוכלו לייצר. להביך אותם עם דריבלים זה נחמד כאנקדוטה ולא יותר מזה. יש אישזהוא משהו ישראלי שמאוד מעריך יוזמה, תוקפנות הכתבת קצב וכו'. זה כנראה חלק מן האתוס הצבאי שלנו. אני לא רואה שום פחיתות כבוד להכיר בכך שבכדורגל עלינו להשתמש בנשקו של החלש – בונקר ומתפרצות. יש לנו בין שנים לארבעה משחקים כאלה בכל קמפיין. מתישהוא ישחק לנו המזל. הדבר הראשון הוא לא להתבייש בזה. ברגע שמאמנים יוכלו לומר בגאון "אני הולך על תיקו", אם כאוהדים נריע למאבק הגנתי הירואי, נוכל לבנות נבחרת שמוציאה את החשק לשחק נגדה. עם הזמן גם תהיה לנו נבחרת מנצחת. למה אנחנו מכל הנבחרות חייבים לשאת על גבינו את נטל הז'וגו בוניטו? זה חלק מהיותנו אור לגויים?
דוד,
לא יודע עד כמה הביטוי הזה קביל מבחינה לשונית אבל אני שמח שאהבת :)
אריגיא,
ב- 2:0 כבר לא היה טעם לשלושה בלמים והיה צריך להכניס עוד שחקנים להתקפה כדי לנסות לחזור איכשהו למשחק. ה- 5:2:3 (3:5:2) היא באמת שיטה נחמדה אבל בשביל זה צריך מגנים טובים שגם יודעים לתקוף וגם לא להפקיר את ההגנה. פעם היו כאן מגנים בקליבר הזה, למשל פליקס חלפון ודוד אמסלם בשיאם, ואיתם אולי באמת זה יכל לעבוד יפה, כרגע אין בארץ מגנים ברמה הזו שיכולים להתאים לשיטת משחק שכזו. ואגב, זה לא בא לרדת על המשחק של אלרואי כהן אתמול שדווקא מצאה חן בעיני החוצפה וחוסר הפחד שלו- רק שהוא לא מגן טבעי עד כמה שאני מתרשם.
ot,
הפוסט שהתכוונתי אליו לא היה פוסט כלשהו של בקרמן אלא הפוסט הבא:
https://debuzzer.com/kramer/2010/10/08/%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%98%D7%99%D7%94/
לגבי הסגנון של הנבחרת- בעיקרון אני מקבל, לכן גם אהבתי את הנבחרת של גרנט שלמרות שבמוצהר הייתה הגנתית סיימה קמפיין ללא הפסד בבית אחד הקשים שהוגרלנו אליו (צרפת, שוויץ ואירלנד), גם אם שוב לא עלינו. העניין הוא שישראל לא תוכל ולא תצליח להפוך ליוון- אין לשחקנים שלנו המשמעת הטקטית הזו. כדי שזה יקרה צריך להביא לכאן מאמן בסדר גודל של רהאגל, לתת לו מראש חוזה לארבע-שש שנים והרבה שעות אימון עם השחקנים כדי להנחיל את השיטה. מכיוון שזה לא יקרה, וגם אם יקרה עדיין ספק לדעתי אם יניב עלייה למונדיאל או ליורו, אני נשאר עם האופציה של משחק התקפי תוך פחות שימת דגש על התוצאות כאופציה המועדפת עלי.
ניימן,
ברור שאין ניגוד ואפשר (וצריך) גם וגם. רק אמרתי שאם צריך לבחור בין האופציה הישראלית על יתרונותיה וחסרונותיה, לבין האופציה הזרה על יתרונותיה וחסרונותיה, החבילה הישראלית יוצאת יותר משתלמת בעיני.
פינגבאק: הקוסמ (…אמק ערס) | מצד שני
לנבחרת ישראל יש פחד במה. מלבד אותו נצחון על אוסטריה בר"ג,
הם לא נהנים מהמשחק עצמו, לא נגד מלטה ואיי פארו ולא נגד קרואטיה ושוויץ. הם משדרים פחד תמידי מן היריב ופעם ברבע שעה אפשר לראות איזה דריבל קטן בשביל להפיג את המתח.
ברגע שיבינו השחקנים שלא כל משחק הוא חיים ומוות הם גם ינצחו יותר. אסטוניה ניצחה אתמול בסרביה (ובגדול) ,ארמניה ניצחה את סלובקיה , מונטנגרו את שוויץ ולפני חודש קפריסין ניצחה בפורטוגל 4:3. הם ניצחו כי הם באו לשחק ללא חשש ,עם הרבה הנאה מהחוויה.
יש דמיון רב בין ישראל לאנגליה. בשתי המדינות הציפיות בשמיים וברגע האמת המלך הוא עירום . בשתי המדינות התקשורת מוצצת דם למכביר , בשתי המדינות המאמן הוא הקורבן הראשי,
אבל בעיקר בשתי המדינות אוהבים כדורגל יותר מכל דבר אחר.
אבל אני מה'כפת לי , העיקר הסיינטס צוברים תאוצה …
איציק, דווקא שכטר הוא הדוגמא הכי טובה שיש בנבחרת לשחקן אירופי קלאסי- הוא מהיר, הוא פיזי והוא בועט טוב בשתי הרגליים. אני גם לא מבין מאיפה ההמצאה הזו שהעליונות שלנו היא בטכניקה- לאף שחקן ישראלי(פרט אולי לבניון) אין את הטכניקה של ניקו קראנצ'ר, מודריץ' או אוליץ'- שלא לדבר על גאונים מהסוג של בובאן. אם הנבחרת של גרנט הצליחה לשחק משחק טקטי חכם, למה נבחרות אחרות לא יכולות לעשות זאת?
אנשים מנסים לפעח את הבעיה של הנבחרת הישראלית במונחים לא נכונים, החשיבה היא שהבעיה היא מקצועית. הבעיה היא תרבותית, לא באמת אוהבים פה כדורגל. לכן כמות הפרסומות תוך כדי משחק היא שערורייתית, כולל הקידום של לרדת בגדול תוך כדי. לכן אין אוהדים אמיתיים לנבחרת, שמעודדים אותה ודוחפים אותה קדימה. לכן גם אין הבנה אמיתית שקרואטיה היא מעצמה וגם היא לא זכתה פה לכבוד הראוי ולכן רק התוצאה הסופית תשנה כי לאף אחד לא איכפת באמת מהמערך- אמרו שיש משחק של הנבחרת והביאו מאמן צרפתי אז אנחנו צריכים לנצח. אנחנו לא טובים בכדורגל בדיוק מאותה הסיבה שאנחנו לא טובים בבייסבול- לא מספיק אנשים אוהבים את זה, באמת אוהבים את זה.
ניר,
הדיון אולי ארסי ואפילו ערסי, אבל הוא מעניין וחשוב ונוגע בקרביים של מאבק הזהויות שמתרחש כיום בחברה הישראלית.
גילי,
לאמברט נכנס לכושר הפצצה וגם יקירנו לאלנה כבש במחזור האחרון- הסיינטס רק שתי נקודות מהמקום המוביל לפליי-אוף. נקווה שעכשיו יצברו מומנטום כי בליגה הזו אם אתה מחבר שלושה ארבעה ניצחונות רצופים אתה יכול למצוא את עצמך בצמרת הגבוה.
הדמיון בין ישראל ואנגליה הוא נכון ומרתק, שמתי לב אליו כשחייתי שם. שתי התרבויות נראות אולי הכי רחוקות מהשנייה שאפשר אבל התחוור לי להפתעתי שיש בניהם לא מעט דמיון.
תומר,
מסכים לגבי שכטר וגם כתבתי את זה.
לא מסכים לגבי שתי הנקודות האחרות:
א. יש כאן שחקנים שמבחינת טכניקה נטו (כישרון) לא נופלים מהשחקנים שהזכרת. הבעיה היא שבעוד מודריץ' יכול לעשות את זה בקצב של פרמייר-ליג, ורמוט, למשל, בכדי לתת כדור כמו שמודריץ' נתן לקרנצ'יאר בשער השני (וורמוט נותן כאלה על בסיס שבועי) צריך את העוד שנייה או שתיים שיש לו בליגה הישראלית ואין ברמות הגבוהות של הכדורגל האירופאי. אם ורמוט (או מליקסון, או ברוכיאן) היו משחקים מגילאי ילדים בקצב ובאינטנסיביות שמודריץ' שיחק הם היו נהפכים לשחקנים לא פחות טובים ממנו- ע"ע בניון שאמנם לא שיחק ברמות האלה מגילאי ילדים אבל מגיל מוקדם מספיק כדי להדביק כמעט כליל את הפער.
ב. כמו שגילי כתב- בהחלט אוהבים כאן כדורגל ויש לנבחרת אוהדים (הייתי במשחק והייתה אווירה טובה מאוד עד כמה שאפשר לייצר אחת כזו באצטדיון כמו ר"ג). להיפך, אם יש דבר אחד שמנחם בהתייחסות הנבזית לנבחרת זה שבכל זאת יש התייחסות, ועוד אחת טעונה שכזו. זה מראה שלאנשים אכפת גם אם הם לוקחים את זה למקומות לא נכונים לדעתי.
איציק, מסכים איתך לגבי חשיבות הדיון. הבעיה עם הדיון הזה היא שכמו רוב הדיונים פה, הוא לא ממש דיון: הוא מניח את נקודות ההתחלה (זה כותב מהם מאפייני ה"ערסים" בעיניו מצד אחד; זה נעלב כי הוא מוצא עצמו מחזיק/ מחבב את המאפיינים האלה מהצד השני) אבל לא ממשיך עד לנקודה בה שני הצדדים מבינים שאין ויכוח מהותי ביניהם (אני שם את הכסף שלי על זה שקרמר לא התכוון לאנשים כמוך כשדיבר על הערסים, ומהצד השני שאם תכיר אותו תגלה שהוא הרבה פחות מתנשא ממה שאתה חושב – ואני לא מכיר אותו אישית אבל אני קורא אותו די הרבה זמן), שהם בעצם די דומים ושהויכוח פה הוא על ניואנסים – מה שלא עושה אותו פחות חשוב.
אופי הויכוחים במקום הזה הוא כזה שבגלל הידיעה של הצדדים את המזג החם והאקלים הנפיץ פה, משתדלים לא לריב בכלל, שומרים בבטן, וכשויכוחים מתחילים הם מתחילים בפיצוץ. זה היה יכול להיות בסדר אם הפיצוץ היה נמשך בטיפול עדין בנשורת, אבל אותו אופי ישראלי רגיש גורם לכך שניעלב ולא נמשיך את ה"דיון", עד הפיצוץ הבא. מהבחינה הזו, לפחות, אני מעדיף את תרבות הויכוח האירופית בכל יום (עד כמה שאני מכיר אותה – אתה בטח יכול לספר עליה יותר. נדמה לי שיש שם קצת יותר ענייניות).
(אגב – ה"התפקחנו" זה בכוונה? כי אם לא אז צ"ל "התפכחנו")
אה – סבבה. לרגע חשבתי שאתה מעודד דחיפות בתור אלמנט חיובי של חברה :] גם אני מעדיף את החברה הישראלית ככלל על מקבילותיה האנגלוסקסיות..
איציק – מצטער , אבל אני חייב הפעם לא להסכים איתך לגבי החצי השני של הטור וקצת לא נוח לי עם זה כי אתה מציג את זה כהתנשאות עליך ואני בכלל לא חושב שאני כזה ( מתנשא ) ושאתה כזה ( ערס ) .
אבל מה לעשות , גם אני מרגיש קצת כמו כותבי הטורים ( בקרמן / קרמר ) . אולי לא באותה אגרסיביות וקצת התלהמות כמוהם ( אולי בגלל שאני יותר מבוגר , אולי בגלל שאני לא עיתונאי שצריך לעניין ולעשות רעש ) אבל בבסיס הם צודקים .
הכל מתחיל מההתאחדות והעומדים בראשה שמשדרים ומשפריצים את הערסיות , את הקומבינות , את האגרסיביות והכוחניות למעלה , למטה ולצדדים .
ההרגשה שלי היא שפרננדז עושה עלינו קומבינה ותחנת מעבר עד שיקבל משהו יותר אטרקטיבי . האיש הוזה והזוי .
התחושה שלי בנוגע לכל הארגון הזה שמסביב לנבחרת היא של גועל וקבס . החלק של השחקנים בזה הוא קטן מאד . כמו שקרמר כתב – הם לא ממש אשמים בזה ( הם כן קצת מעצימים את זה בשיתוף הפעולה שלהם עם העיתונות שמוציא אותם דבילים וטיפשים פעמים רבות ) .
וכן , הפכנו קצת יותר מדי למדינה של ערסים , של אגרסיביים מדי , של תרבות הקשרים , המקורבים והפרוטקציה .
דיברנו כאן בעבר על השתלטות המוזיקה המזרחית ( שברובה היא נמוכה מאד . לא יעזור כמה יתכחשו לזה ) על התרבות בישראל וכן , זה אחד הסממנים של נושא הערסיות . הכל הולך אחורה .
ועוד משהו – מזמן כבר לא עוצרים כאן טרמפים בלילה גשום בסוף משחק ברחוב חשוך .
איציק,
לעניין הטכניקה. הרבה אנשים מבלבלים בין טכניקה לדריבל. לורמוט ומליקסון יש דריבל נהדר, אולי אפילו יותר טוב משל פראנק לאמפרד אבל אתה יכול להשוות את טכניקת הבעיטה שלהם לזו של שחקנים קצת פחות מוכשרים מלאמפרד שמשחקים באנגליה? דווקא כושר, מהירות וכוח פיזי הם דברים שבהחלט אפשר לעבוד עליהם והדוגמא הטובה היא טל בן חיים שאין לו חצי מהכישרון של שחקנים אחרים בארץ אבל הוא שיפר למקסימום את הדברים האלה והגיע לרמות הגבוהות. שכטר לא נולד עם הכוח הפיזי שלו, הוא שיפר את זה מאוד בשנתיים האחרונות. בניון חזר לארץ אחרי חצי שנה, לא נראה לי שהוא קיבל משהו מאוד מאוד מיוחד בחצי שנה באייאקס אבל בניון הוא כישרון נדיר שגם בגיל 17 ראו שיהיה טוב יותר ממה ששחקנים ברמתם של ורמוט ומליקסון אי פעם יהיו, את המהירות והכוח הוא קיבל אחרי היציאה לאירופה- לא מגיל ילדות.
לעניין הקהל- עשרת אלפים מותך השלושים שהיו ברמת גן קיבלו הזמנות. מול מלטה הנבחרת אפילו לא התקרבה למלא את האצטדיון. גיורגיה במשחק מולנו מלאה את האצטדיון שלה- אתה חושב שרמת גן יהיה מלא במשחק מולה?
הייתי במשחק של הצעירה מול מונטנגרו,משחק שיכול היה להעלות את הנבחרת, הילדים נתנו הצגה. מקסימום 1000 איש היו ביציע, מחיר הכרטיס- עשרה שקלים. מול איטליה בבלומפילד היה מלא(אחרי הייפ לא קטן ותוצאה סבירה בחוץ) אבל שליש הלכו במחצית שהיה שתיים אפס לבאלוטלי הנהדר(אפילו לא נשארו לראות הצגה של שחקן ברמה עולמית). מי שנשאר נהם לבאלוטלי או קילל את גיא אסולין.
אבל בוא נגיד שמהנבחרת התייאשו(למרות שבאנגליה ובמקומות אחרים לא תראה יציעים ריקים במשחקים לאומיים). איזו קבוצה בליגה ממלאה את אצטדיונה הביתי באופן קבוע, ללא קשר לתוצאות ולזהות היריבה? אף אחת. לא אלה שבצמרת עם האצטדיונים הגדולים( חיפה ביתר מכבי הפועל) ולא אלו שבשוליים עם אצטדיונים קטנים יותר(ב"ש,נתניה, פ"ת,סכנין).
אין פה באמת אהבה לכדורגל, מקסימום אהבה להייפ שהכדורגל מייצר.
old timer יקירי, מעולם לא כתבתי את המילה ערס, ובטח לא בהקשר של בית"ר. אני לא סובל את המילה הזאת, וגם לא מתחבר לגישה שמאחוריה.
אני בטוח שלא ייחסת לי את זה מכוונה רעה, אלא מתוך הנחה שמי שמבקר את מרכיב הגזענות בבית"ר הוא גם אנטי-מזרחי (היציע והקהל). פה ושם מנסים להלביש עלי את התיק הזה, כדי לחמוק מביקורת עניינית, אבל לא יצליחו כי אני פשוט לא :)
יאללה בית"ר,
בקרמן
אלפסי, ככה אתה מאפשר לכתוב עלי השמצות באתר שלך :)
Eitan
Mea Culpa Maxima! But the reason is much more mundane
I read your column about the new "anthem" and when Itzik referd to the part in Kramer's post referring to the same song my memory betrayed be and I mixed the two together.
And just remember that I tried to come to your defense on this one. What I wrote was that although I do tend to think that your political view are sometime being used out of context (what I called automatic leftism) this wasn't the case for that. I never blamed you for being anti-oriental (other than when mistakenly atrributing to you what Kramer wrote).
And anonimous is me