אני לא שותף לאכזבה מהכדורגל שמציגה נבחרת הולנד הנוכחית. לא מדובר אולי בטוטאל-פוטבול, אבל גם לא מדובר בנבחרת בונקריסטית.
גם בנבחרת הזו יש שחקנים טכניים למכביר והיא מספקת רגעים של נאים כדורגל, כמו השערים השני והשלישי אתמול (הראשון של ואן-ברונקהוסט היה מדהים כשלעצמו אבל לא היה מהלך קבוצתי).
אולי הולנד משלמת בהקשר הזה קצת מחיר על המיתוג שלה כקבוצה פנטזיסטית שמקורו בנבחרת של מיכלס וקרויף ב- 74'.
אלא שכנראה הדבר הכי טוב שקרה להולנד זה שהנבחרת הנוכחית מצאה אחרי כל כך הרבה שנים דרך להתנתק מהצל של קרויף ולגבש זהות משל עצמה.
בדיוק הפוך, למשל, מארגנטינה שעדיין מצויה עמוק בתסביך מראדונה, ולהבדיל, מכבי ת"א ואבי נמני.
מאז ארגנטינה ב- 86' (וגם לה היתה את התופעה החד פעמית שנקראתה מראדונה בשיאו) אף נבחרת לא זכתה בגביע העולם בלי מינון מספיק של סדר, ארגון ומשמעת.
הולנד הנוכחית לא נראית פחות טוב מברזיל 94', וודאי לא מצרפת 98' או איטליה 2006, אולי רק מברזיל 2002.
במובן הזה התהליך שעבר על הולנד, גם ברמה המנטלית כשהפסיקו שם לריב אחד עם השני והבינו שיותר חכם להעזר אחד בשני גם אם לא ממש מתים אחד על השני, הוא תהליך של התבגרות שיגיע לשיאו ביום ראשון הקרוב ביוהנסבורג, בגמר גביע העולם.