אין בשורה ספורטיבית יותר משמחת עבורי מניצחון של הפועל ירושלים על מכבי ת"א. כל הפסד של מכבי שמעון משמח אותי עד מאוד, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשזה מתרחש מול הקבוצה שלי. מזמן אני לא זוכר כזה ניצחון מוחץ שלנו על היריבה מההתנחלות הדרומית להרצליה. זו היתה פשוט שחיטה כשרה, עליונות מהג'אמפ הראשון. אין עונג שישווה למראה המחזה בו טומנים שמעון ומזרחי ודיוויד פדרמן את ראשם בכפות ידיהם בעוד החבורה המבולבלת בצהוב שעולה להם מיליונים מאבדת את הראש על הפרקט ומתקשה להבחין בין ימינה לשמאלה.
כבר אחרי שהזדמן לי לצפות בהפועל בגביע ווינר בתחילת העונה רשמתי כאן שהדבר שבולט יותר מכל הוא הרוח החדשה שיש בקבוצה. בעוד בתקופת דן שמיר ראינו קבוצה לחוצה ועצבנית, כדמות מאמנה, הפועל של השנה היא קבוצה נינוחה ונעימה, שוב, כדמות מאמנה.
אין מילים שיוכלו לתאר את החשיבות העצומה שאני מייחס לאינטלגנציה רגשית, בספורט ובחיים בכלל. הסיפור של גיא גודס וטימי באוורס הוא עוד דוגמא נפלאה לכך: באוורס הוא בחור רגיש. שזה אחלה, גם אני כזה. אלא שתחת דן שמיר הוא היה כבוי ונרפה, משום שדן שמיר, כדבריו שלו, "לא מאמין בלהתעסק בדברים שהם מחוץ לכדורסל". רק חבל שמה לעשות ושחקני כדורסל (וכדורגל וכל ספורט אח בעצם) הם קודם כל בני אדם, וזה שמשלמים להם מאתיים אלף דולר בחודש לא משנה את העובדה הפשוטה הזו. וכמו כל בן אדם הם צריכים חום ותשומת לב ומישהו שיבין אותם, מי פחות ומי יותר, בכדי להפיק מעצמם את הטוב ביותר. והנה, תחת גיא גודס, שכמו שציינתי מצוייד בתבונה והרגישות הנדרשים, טימי פורח ולפרקים אפילו הזכיר לי אתמול בכמה מהלכים את אנתוני פארקר.
מצד שני- הסיפור ההפוך במכבי: החטא הקדמון של אפי בירנבוים, בדומה לזה של עודד קטש בשנה שעברה, הוא שהאמין למה שכותבים עליו. בשביל הרבה אנשים רגישות היא ההפך מרציונליות ורציונליות היא מילה נרדפת למקצוענות. כל מי שמבין עניין יודע שהתיזה הזו לא מחזיקה מים. אבל מה לעשות שיש לה הרבה קונים ומה לעשות שאפי בעצמו קנה את זה. לדוגמא: ההתעללות שהוא מבצע בדרור חג'ג' שנראה שרוי כעת בטרואמה מנטלית שיקח לו זמן רב להתאושש ממנה. אצל אפי שאני הכרתי ואהבתי זה לא היה קורה. להיפך, שחקנים כמו חג'ג' היו הראשונים איתם היה יוצא למלחמה. כמו שדברים נראים כעת אפי יועף ממכבי וגם ינציח את תדמיתו כמוטיבטור ולא מעבר לכך. בבחינת "גם אכל את הפירות הבאושים וגם גורש מהעיר".
ולסיום, כמנהגי בקודש אחרי נצחונות גדולים של הפועל, אני רוצה להקדיש את הניצחון לדני קליין. אני לא יודע אם יש בירושלים מפעל כמו פרס ישראל, אבל אם יש דבר כזה מי שצריך להעניק לו את תואר יקיר העיר ביום ירושלים הקרוב (והיה צריך לעשות את זה כבר מזמן) הוא דני קליין. האיש היקר הזה מחזיק בצמרת כבר עשור וחצי מועדון כדורסל בתנאים בלתי אפשריים של חוסר תחרותיות וחוסר שוויוניות.
במקום שבו קבוצות אחרות שניסו לקרוא תיגר על ההגמוניה השמעונית נמצאות כבר מזמן בפח הזבל ההיסטוריה (הפועל ר"ג, אליצור נתניה, הפועל חיפה, הפועל ת"א ועוד..), דני קליין בעזרת תבונה נדירה, תושייה ולב עצום מחזיק את הפועל ירושלים עם הראש מעל המים ומתמרן את המציאות הסבוכה של הכדורסל הישראלי ושל העיר הזו לערבים נפלאים כמו זה שחווינו כמו אתמול. אין לי ספק שאם הוא היה רץ לראשות העיר הוא היה מקבל "קצת" יותר משבעת אלפים קולות..
"יש בנו אהבה והיא תנצח!"
היש תמונה יפה מזו?!
ההתנהלות מול עמדת המאמן במכבי ת"א כדורסל דומה לזו שבריאל מדריד כדורגל. ראשית יש הנהלה, אחריה מגיעים השחקנים שההנהלה בחרה, סיכמה וקנתה, ואחר כך, בעודף שנשאר, מחתימים מאמן. ככה זה נראה. אפי מאמן מצויין, אבל לא הוא ולא אף מאמן אחר יצליח עם סגל שלא הוא בחר על פי שיקול דעתו המקצועי. כך בדיוק נכשל דיוויד בלאט. פיני הצליח למרות השיטה ולא בעזרתה. הוא פשוט נהנה מסגל יוצא דופן באיכויותיו שאיכשהו התחבר לגמרי במקרה. זה לא אומר כלום על יכולותיו המרשימות של פיני כמאמן.
בני, אתה מאוד צודק.
בדיוק חשבתי על זה בהקשר של הפוסט שדורפן פירסם לא מזמן על מעמד המאמן בריאל מדריד.
אני חושב שמה שמשותף לשני המועדונים זה שאין להם דרך מקצועית מובחנת, אתוס. נוטים לחשוב ש"לנצח בכל מחיר" זה האתוס המכביטסי, מה שמכונה "מכביזם". אבל זו טעות, "לנצח בכל מחיר" זה לא אתוס. אתוס זה דרך לא מטרה.
איציק,
קודם כל, התמונה ששמת בסוף שווה את כל המילים שבפוסט (היפה כשלעצמו…). לשאלתך בכיתוב: כן. יש תמונה יפה מזו. אם מוני פנאן היה יושב ליד מזרחי. זו הייתה תמונה מושלמת. אבל אסתפק בזו…
לגבי מכבי, הייתי מעלה זווית נוספת לאלה שלך ושל בני (שאני מסכים איתן). כל השנים הם קנו את השחקנים הטובים ביותר בליגה הישראלית, לא כדי שישחקו אצלם אלא כדי שלא ישחקו אצל היריבות. בשנים האחרונות מכבי מתבססת על השחקנים שהיא קונה מקבוצות ישראליות אחרות (והשנה זה בכלל בולט לגמרי), וכשזה המצב, השליטה היא כבר לא אבסולוטית. בנוסף, המצב הכלכלי מחייב את מכבי לפגוע בול בזרים, וכמו שאנו יודעים, גם בכדורסל וגם בכדורגל, עם כסף קטן זה הרבה יותר קשה.
ואפי? עוד אחד שנפל למלכודת הדבש שטמנו לו במכבי. כמו חג'ג', כמו פניני בשנה הבאה. ברור שהם לא האחרונים.
שבי אתה צודק בעניין התמונה, אולי נארגן משהו בפוטושופ :)
מכבי תמיד קנתה את השחקנים הטובים ביותר בליגה הישראלית. אלא שבשנים האחרונות היא קונה את כל מי שמנצח אותה (שחקנים ומאמנים) בלי קשר אם הוא בכלל מתאים או יש בו צורך במערכת. זוהי התנהלות היסטרית שלא לומר פרנואידית. מצד שני, אנחנו מה אכפת לנו? רק שימשיכו כך! :)
"מלכודת דבש". תיארת את זה בצורה הכי מדוייקת שיש. מסתבר שאכן יש הצעות גרועות שקשה מאוד לסרב להן. מצד שני, למרות חיבתי לאפי אני אף פעם לא מזיל דמעה על מי שהיה טיפש מספיק ליפול במלכודת הזו.
צר לי על שאני לא מתחבר באופן מלא לחגיגת "הפועל י"ם". אכן, אני מחבב את הקבוצה, ולמעשה תחושתי בכדורגל הן "הכל חוץ ממכבי". יחד עם זאת, לעולם – חוזר, לעולם, לא אצליח להתחבר באופן אמיתי לקבוצה אשר בקידומת שלה מופיע השם "הפועל" והיא לבושה בתלבושת אדומה.
שבת שלום,
סליחה – כמובן שהתייחסתי לתחושותי בכדורסל ולא כדורגל… בכדורגל החיים הרבה הרבה יותר פשוטים עבורי…
גיל.
אתה נוגע בנקודה שנדרשתי לה פעמים רבות. האמת היא שאני רואה עצמי בראש ובראשונה לוקאל פטריוט ירושלמי ולכן אין לי בעייה עם העניין. היריבות שלי היא עם הקבוצות מההתנחלות הדרומית להרצליה באשר הן.
ומעניין לעניין באותו עניין: במסגרת האווירה הפוליטית שהשטלתה על הבלוג בעת האחרונה תרשו לי בבקשה להחזיר לשולחן את היוזמה המדינית המוצלחת ביותר שהכרתי: "צפון ת"א תמורת שלום!" :)
איציק,
ביחס ל"לוקאל פטריוטיות" – יכול להבין, אך לא לקבל… קשה לי לראות אוהד ליברפול תומך/מעודד כל דבר אשר "צבוע בכחול" ואשר מופיע תחת השם אברטון"" – גם אם זה יהיה תחרות זריקת אינדיקים בפאב המקומי (תופעה משעשעת אשר אשמח עם תספר עליה קצת בעתיד…)… ואין בכך בכדי לפגוע כאמור בסימפטיה להפועל י"ם.
ביחס לפוליטיקה – אבי נוהג לומר כי תמורת שלום הוגן עם הערבים הוא מוכן להחזיר כל דבר צפונית לקו יפו העתיקה, דרומית להרצליה פיתוח ומערבית לנחל אילון… אני אישית מוכן ללכת צעד אחד נוסף ומרחיק לכת ולהעניק להם גם את מגרש וולפסון בחולון באותה הזדמנות…
גיל.
אני מבין מאיפה אתה מגיע. אני מניח שלי זה יותר קל בגלל שאני לא מכיר יריבות עירונית עם הפועל. כשאני התחלתי לעקוב אחרי כדורגל (85') הפועל כבר לא היתה רלוונטית.
חוצמזה, נדמה לי שפתרנו אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי-ערבי!
OFF TOPIC:
אני דווקא די שמח שהדיון סטה ממסלולו המקורי (חגיגה להשפלת מכבי) והגיע לעיסוק בלוקאל פטריוטיזם וצבעי תלבושות…
וכל כך למה? גילוי נאות: בעוונותי הרבים מאין ספור אני לובש צהוב בימי חמישי בלילה. אין לי הסבר ראציונאלי, אולי האשם באבא שלי שלקח אותי לראות דרבי כדורסל בתל אביב (משחק הכדורסל הראשון בחיי) ביד אליהו, עדיין חף מגג, ומשטחו, בלטות מסוג טראצו 40X40 הידועות גם בשם "שומשום".
לא היה לי קשה להתחבר ליריב של הפועל באותו היום למרות השם מכבי. הפועל ת"א הייתה מאז ומעולם מוקצה מחמת מיאוס בבית הורי (אבא, בריון קשקשים, יחד עם חבריו משוחררי פלמ"ח מקימים את קבוצת הסדרן של הפועל פ"ת),למרות הזהות המפא"י ניקית, וזכרון ה- 0:3 במחצית שהופך ל- 4:3 בסיום חי וקיים עד היום. תנחום כהן מינץ הפך להיות גיבור בשבילי, והעובדה שהרכיב משקפיים, עוד העצימה את הרגש. הנה, גם מישהו לא מושלם יכול להיות הכי גדול. כך זה התחיל, וכך זה ממשיך עד היום. אין לי בעייה שמישהו מידי פעם חובט בישבנה הגאה של מכבי (גליל עליון המדהימה וחולון הלוחמת) אבל באירופה אני צהוב עד כלות.
בכל הנוגע ללוקאל פטריוטיזם, אני מזדהה עם כל מי שהרגש הזה חי ומפעם בליבו. אני מבין את שבי ואיציק, מזדהה עם תומר, ובאמת חושב שלוקאל פטריוטיזם, בניגוד גמור לפטריוטיזם, זה שאנחנו יודעים כמפלטו של מי הוא משמש, הוא רגש חיובי ונחוץ, והיעדרו משאיר חלל מיותר בין הכתפיים.
והנה תעודת הזהות הצבעונית שלי:
כדורגל בארץ – כ ח ו ל!!! (אמיתי, לא כמו האשלייה שמעבר לכביש)
כדורסל בארץ – צהוב.
כדורגל באנגליה – א ד ו ם!!! לא וורוד, לא עם מכנסיים לבנים ואני אפילו מתרגז על ה "גרביים" הלבנות עד הקרסול שטורס, ריינה וריירה עוטים לגופם…(מישהו צריך לדבר עם הפיזיוטרפיסטים שם בחדר ההלבשה באנפילד, מה קרה, אי אפשר לחבוש מתחת לגרביים האדומות?)
כדורגל באיטליה – ביאנקונרו.
כדורגל בספרד – בלאוגראנה.
פוטבול בארה"ב – אדום זהב.
יש כמובן עוד כל מיני, אבל בשביל ההתחלה זה מספיק.
איך זה אצלכם?
בני.
תתפלא או שלא אבל רבים מאיתנו אוהדי הפועל בכדורסל החלו את הקריירה שלהם כאוהדי ימי חמישי של הקבוצה של המדינה- ההתקפה האחרונה של ג'מצ' בלוזאן תיזכר לעד כאחת מטראומות הילדות הגדולות שלי.
אלא שבשלב מסויים השילוב הזה של הפועל בליגה ומכבי בארץ כבר לא יכל להסתדר וככל שנקשרתי יותר להפועל מצאתי עצמי מפתח אדישות למכבי באירופה שבסופו של דבר הפכה לשנאה של ממש- אני מאלה שחוגגים בכיכר את הנצחונות של צסק"א.
איו שום דבר רע בפטריטוזים ואין שום הבדל בינו לבין לוקאל פטריוטיזם. גם לוקאל פטריוטיזם יכול להיות מילטנטי. אני מכיר לפחות אחד שהוא לוקאל-פטריוט מאוד מילטנטי, והוא אפילו מסתובב כאן לפעמים בבלוג.. (לא ירושלמי דווקא למי שמנסה לנחש).
הנה כרטיס הביקור שלי:
כדורגל בארץ – בית"ר
כדורסל – הפועל ירושלים וכל מי שמשחקת נגד מכבי.
אנגליה – ליברפול
אנגליה, ליגה שנייה – סאות'המפטון (זמנית, כל עוד אני מתארח כאן)
איטליה – נאפולי
צרפת – בורדו
ספרד – אין ממש, מסמפט את סביליה ואתלטיקו מדריד.
ארגנטינה – ריבר פלייט
NBA – סלטיקס
NFL – פורטי ניינרס
התחיל בני במצווה. הנה ההעדפות שלי (באופן לא מפתיע, איציק, די דומות לשלך):
כדורגל בארץ – בית"ר כמובן, למרות שנשאר רגש לנתניה בזכות שנות ה-80
אנגליה – אברטון (וסליחה מכל אדומי הבלוג…)
ספרד – ברצלונה
איטליה – נאפולי, בזכות הגדול מכולם, ואח"כ יובה, על גדולתה וזבריותה גדלתי
גרמניה – המבורג
צרפת – מארסיי ואחריה בורדו
הולנד – אייאקס (איך אפשר אחרת?)
ארגנטינה – למרות שמראדונה בצד השני, גם אני בלבן-אדום של ריבר
כדורסל בארץ – בזכות הלוקאל-פטריוטיזם שהזכיר איציק – ירושלים
כדורסל באן בי אי – בוסטון סלטיקס. נראה לי שכמעט כמו כל בני דורי שמתחלקים בין הסלטיקס ללייקרס
אני זוכר את עצמי יורד למרכז העיר בטבריה (תאמינו או לא יש דבר כזה) לחגוג את גביע אירופה של 1981. היום אני בעד כל מי שנותן למכבי בראש בליגה ובאירופה אני לקוח שבא להנות המכדורסל. אהבתי לראות את מכבי באירופה כשהיא היתה טובה אבל לא הייתי מושקע רגשית (נס ז'אלגיריס לא עשה לי את זה). בעניין זה הקבוצה שהסבה לי את ההנאה הכי גדולה היתה מכבי של שנת 2000, זו שהפסידה בגמר לקטש- הכדורסל שהיא שחקה היה שמיימי. אני מעריך שזה היחס של איצק לארסנל – נהנה לראות אבל לא מושקע רגשית.
כרטיס הביקור שלי:
ליברפול
(הפסקה ארוכה)
בית"ר
פילדלפיה איגלס (אהבה מאוחרת שנובעת מלוקאל פטריוטיזם – אבל על באמת)
סיקסרס – בתור ילד זה היה סיקסרס או סלטיקס אבל אז התנתקתי. אח"כ פשוט הייתי בעד כל מי שנותן לליקרס בראש.
כרטיס הביקור ה"ספורטיבי" שלי מאוד ברור:
– כדורגל בארץ – בית"ר.
כל דבר שמופיע לאחר השורה הזו לא שקול וזה לא יהיה נכון אפילו להכליל זאת באותה קטגוריה. אין שום קבוצה שמתקרבת אפילו להפיק את רמת האמוציות שימק"א / טדי הצליח/מצליח לעשות. לכן הרשימה הרצ"ב היא בגדר "קבוצות שאני מחבב" ולא יותר מזה:
אנגליה – מנצ'סטר יונייטד (שריד לתקופה שליברפול שלטה באנגליה והייתי חייב למצוא אלטרנטיבה ראויה…).
כדורסל ישראלי – כל דבר שמנצח את מכבי ת"א
NBA – סיקסרס (ד"ר J במאבקו הניצחי בלארי בירד וקארים).
פוטבול ובייסבול – רד סוקס + הפטריוטס (זה כבר באמת בגדר חיבה לוקאל פטריוטית מוגבלת והיכרות עם חברים קרובים שמעורבים נפשית וכלכלית בסוגיה… בהזדמנות אכתוב לכם כמה שורות על בוב קרפט הבעלים של הפטריוט'ס – יהודי חם ותורם ענק לישראל).
כרטיס הביקור ה"ספורטיבי" שלי מאוד ברור:
– כדורגל בארץ – בית"ר.
כל דבר שמופיע לאחר השורה הזו לא שקול וזה לא יהיה נכון אפילו להכליל זאת באותה קטגוריה. אין שום קבוצה שמתקרבת אפילו להפיק את רמת האמוציות שימק"א / טדי הצליח/מצליח לעשות. לכן הרשימה הרצ"ב היא בגדר "קבוצות שאני מחבב" ולא יותר מזה:
אנגליה – מנצ'סטר יונייטד (שריד לתקופה שליברפול שלטה באנגליה והייתי חייב למצוא אלטרנטיבה ראויה…).
כדורסל ישראלי – כל דבר שמנצח את מכבי ת"א
NBA – סיקסרס (ד"ר J במאבקו הניצחי בלארי בירד וקארים).
פוטבול ובייסבול – רד סוקס + הפטריוטס (זה כבר באמת בגדר חיבה לוקאל פטריוטית מוגבלת והיכרות עם חברים קרובים שמעורבים נפשית וכלכלית בסוגיה… בהזדמנות אכתוב לכם כמה שורות על בוב קרפט הבעלים של הפטריוט'ס – יהודי חם ותורם ענק לישראל).
סליחה על התגובה ה"כפולה" – המחשב שלי משתולל…
למרות שאפשר בקלות למצוא מלאבסי אוהד בית"ר ואפילו ירושלמי עסלי אוהד הפועל פ"ת (יש כזה, נשבע לכם), לוקאל פטריוטיזם הוא ככל הנראה הנימוק המשמעותי ביותר לבחירת קבוצה שהופכת להיות חלק מאיתנו. בערים בהן יותר מקבוצה אחת, יש ירידה לרזולוציה גבוהה יותר על ידי שימוש במשתנים כמו הישגים ותארים, מיקום בטבלה ביום העמידה על הדעת, סביבה משפחתית/חברתית.
מאידך, מעניינת יותר הבחירה בקבוצות בארצות שמעבר לים, במקום בו הלוקאל פטריוטיזם פשוט לא תופס.
ואלה התרוצים שלי:
ליברפול – זה התחיל כשהייתי בן 10 והגעתי לבית הספר לכדורגל של הפועל פ"ת. המאמנים שלנו אז, אריה רדלר ומיקי שיינפלד חילקו אותנו שרירותית לקבוצות, ונקבו בשמות. לקבוצה שלי הם קראו משום מה ליברפול. בגיל העשרה המוקדם, בעקבות המוסיקה של המרסי ביט (ביטלס, גארי והפוסעים, סווינגינג בלו ג'ינס, סקרצ'רס') באדיבות רדיו "מונטה קרלו" ורדיו רמאללה שיצרו אצלי עניין בעיר, הכדורגל הגיע מהר מאוד אחר כך.
סיקסרס' – פה ושם תקצירי טלביזיה וכתבות מרתקות של מנחם לס בדיוק בשנים בהם הדוקטור מבטל את כוח המשיכה הרבה לפני ג'ורדן.
סאן פרנסיסקו פורטי ניינרס' – האהבה למשחק התחילה מיד כשהגעתי לטיול בארה"ב בתחילת 82', אבל ארבעה חודשים במיל וואלי, עיירה קטנה מצפון לגשר "שער הזהב" אצל משפחה פריקית ואוהדת שרופה הטביעו את חותמם.
ברצלונה – נו, עם סבא סוציאליסט שחינך אותי לשנוא כל דבר שפאשיזם נודף ממנו, לא היה כל סיכוי שאהיה אוהד של ריאל של פראנקו.
יובנטוס – אין לי תירוץ אינטליגנטי. זה התחיל עם זוף, בטגה, שיריאה וההמשך ידוע.
שבי ואיציק, לברזיל וארגנטינה לא הגעתי, אבל ריבר זו אינה הקבוצה של העשירים ה "פורטאניוס"?
הוקי קרח – מונטריאול קניידינס', וגם זה רק בגלל חצי שנה שם והדוד עם המנוי לקבוצה.
חוץ מזה, בדרך כלל אני עם החלשים והעשוקים…
שבי.
שכחתי כמובן להוסיף גם אני את אייאקס בהולנד. למרות שבמקור הייתי איינדהויבן אבל מרגע שהתוודעתי לעובדה שאייאקס היא משלנו מייד התגיירתי.
בני.
בגדול, חוץ מבית"ר שנולדתי עם זה והפועל כדורסל בגלל הירושלמיות, הקבוצות שאני אוהד הן הקבוצות שהיו דומיננטיות בשנות ה- 80 השנים בהן בתור ילד התחלתי להתעניין בספורט. גם בי יש הזדהות טבעית עם האנדרדוג אולם זו היתה התפתחות הרבה יותר מאוחרת באישיות..
באיחור קל אני אתן את הרשימה שלי,ואם כבר בני התחיל אז אני גם אנסה לספק הסברים.
כדורגל בארץ- נתניה.ממש לא בגלל לוקאל פטריוטיזם(למרות שיש בי לא מעט כזה) אלא בגלל שמכבי נתניה היא הקבוצה הגדולה ביותר בתבל ולהיות אוהד של נתניה זו המתנה הכי הגדולה שקיבלתי מהחיים עד כה.
כדורסל ישראלי-רק לא מכבי. ואליצור עוד תשוב.
כדורסל אירופי-רק לא מכבי.
כדורגל איטלקי-יובה. זו הייתה הקבוצה הראשונה בה ראיתי את רוברטו באג'יו משחק כדורגל,מאז אני מאוהב בשניהם.
כדורגל בינלאומי-איטליה. שוב רובי סחב אותי להרפתקאות בעקבות קבוצת כדורגל די משעממת אבל עם תשוקה בלתי רגילה.עד לגמר גביע העולם בגרמניה הגעתי בגללו.
כדורגל גרמני-האמת היא שאני די חדש בבונדליגה אבל אני פשוט מת עליה ובאופן מוזר אני אוהב המון קבוצות שם. גם את המבורג וגם את הנובר(כי ביליתי טוב בשתיהן),גם את דורטמונד(בגלל התלבושת) אבל בעיקר בעיקר את ורדר ברמן בגלל תומאס שאף והכדורגל המעולה שלו. עזבו את ונגר,תשכחו מרייקארד וכל מאמן אחר שחשבתם שיודע לשחק אטרקטיבי,תומאס שאף הוא המאמן ההתקפי ביותר בעולם.
כדורגל ספרדי-ולנסיה. תשוקה בלתי רגילה,אצטדיון מדהים ותמיד מציגה לראווה את השחקנים הכי מגניבים בכדורגל.פיוחו לופז,מנדייטה,איימאר ויסנטה,חוואקין ודויד וויה הם רק חלק מרשימה ארוכה ומפוארת של שחקני ולנסיה שכבשו את ליבי. בגלל ולנסיה יש לי גם פינה חמה בלב לרפא בניטז שלטעמי הוא מאמן גדול.אני מאוד מסמפט גם את סביליה,אבל זו לא חכמה,כולם אוהבים אותם.
NBA-לייקרס.בגלל הקסם.
פוטי-אסנדום בומברס. רציתי לראות משחק כדורגל אוסטרלי והתגלגלתי במקרה אליהם.מאז אנחנו יחד:)
תומר.
היית בגמר המונדיאל?! וואו!! ספר חוויות!
איציק – סחה על הפוסט. מזדהה עם כל מילה.
והנה הרשימה שלי:
כדורגל בישראל – בית"ר (לפני הכל ומעל הכל)
אנגליה – צ'לסי: בגלל ג'וזה מוריניו והקבוצה של 04/05 ששבתה את ליבי
ספרד – ריאל מדריד, בגלל המסורת, בגלל ראול, בגלל שכשהייתי ילד ראיתי ריאל נגד ברצלונה ובאיזשהו שלב אמרתי "אני בעד הלבנים" (זה לא תופס בכל העמדות שלי, כן? :))
איטליה – אין לי אהבה מיוחדת, הלב יוצא אל מילאן בכל זאת בגלל היסטוריה התקפית במדינה של כדורגל אפור.
גרמניה – מינשגלאדבך, אלא מי?! :-)
סקוטלנד – חיבה ישנה וארוכה לסלטיק, שהחלה מההגעה של ברקוביץ' אבל נמשכה הרבה מעבר.
כדורסל בארץ – הפועל ירושלים, באירופה אני אוהד של מכבי
NBA – הניקס (אהדה כבויה כזאת, מקווה שיום אחד תתעורר – אולי בע"ה עכשיו עם דאנטוני והחבורה)
נבחרת אהודה בעולם – אנגליה. איך לא?
ראשית, איציק אני נוזף בכל מי שאוהד את בית"ר ואת הפועל יחד, דבר רע ומוזר שקורה רק בירושלים.
שנית, תוקם שוב בית"ר ירושלים בכדורסל.
אם כבר כולם אז גם אני מצטרף לחגיגת הקבוצות (שמסודרות ע"פ רמת האהדה אליהן).
בית"ר ירושלים, הסיבה ידועה וכמובן שהיא מעל לכל.
אינטרנציונאלה מילאנו, זה בגלל חבייר זאנטי, מאחרוני הסמלים.
ברצלונה, זה בגלל שהם יותר ממועדון.
דנבר ברונקוס, זה די חדש (משנת 01) בגלל שיש להם סמל יפה (זה טיפשי, אבל זה היופי באהדת קבוצה, וכיום אני רואה כל משחק שמשודר)
עד כאן קבוצותי האהודות.
אנגליה, אין קבוצה, מחבב את ניוקאסל (מועדון גדול) לא מחבב את ליברפול (מועדון עם שגעון גדלות).
גרמניה, מחבב כנראה את דורטמונד (ילד שמגלה בפיפא 97 שיש עוד קבוצות בצהוב שחור)
צרפת, אין קבוצה, מחבב את מארסיי (בגלל המשפחה) ואת לאנס (כל העיר ביחד בקושי ממלאת את האיצטדיון והוא תמיד מלא)
נ.ב.א. דנבר נאגטס, מחאה מול החברים (אוהדי לייקרס ובולס בזמנו)
האמת שחוץ מבית"ר, אינטר, ברצלונה והברונקוס השאר זה ברמה של חיבה ותו לא.
שמח להגיב פה לראשונה, למרות שאני קורא כאן לא מעט.