באופן פרדוקסאלי היתה לי הרבה יותר סימפטיה לשמעון גרשון כשהיה שחקן הפועל תל אביב מאשר בתקופה ששיחק אצלנו בבית"ר. תמיד הערכתי את העובדה שגרשון היה משהו שונה ומרענן בנוף הכדורגל שלנו- רגיש, אינטליגנט, רהוט, ומקצוען ברמה הגבוה ביותר.
כשהיה בשורות האדומים התייחסתי אליו כמו שמתייחסים ליריב מר, ממנו חוששים אבל גם מאוד מכבדים, קצת כמו במקרה של עודד קטש או של אלכס פרגוסון. כשעבר לבית"ר חשדתי בו שעשה זאת ממניעים של כסף בלבד, וראיתי בו את המייצג המובהק של החבורה אותה כינינו "שכירי חרב", שנחתו כאן הודות למזומנים של ארקדי גאידמק.
גם אם שיחק אצלנו ארבע עונות, מעולם לא חשתי שגרשון הוא שחקן בית"ר ותמיד היה מוזר עבורי לראות אותו בצהוב שחור. אני עדיין חושב שהמעבר שלו מהפועל לבית"ר היה טעות מבחינת כל המעורבים- הפועל, בית"ר ובמיוחד גרשון עצמו.
ייאמר לזכותו, שבמשך כל התקופה אצלנו היה לויאלי למועדון בצורה יוצאת מהכלל והפגין מחויבות ראויה להערכה על המגרש. במיוחד אני זוכר לו שתמיד, גם לאחר הפסדים קשים, לא ירד מהמגרש לפני שהגיע להודות לנו על העידוד מן היציע המזרחי. וזה בניגוד לשחקנים אחרים, כולל כאלה שגדלו במועדון, שנוהגים במצבים כאלה להיבלע אל תוך מנהרת השחקנים מיד עם שריקת הסיום.
בניגוד לדמעות שהזיל באותה מסיבת עיתונאים בה הודיע על עזיבת הפועל והמעבר לבית"ר – בהן ראיתי ניסיון להסוות את העובדה שמה שעומד מאחורי המהלך הלא טבעי הוא תמורה חומרית – הדמעות שהזיל אתמול במסיבת העיתונאים, בה הודיע על פרישה מכדורגל, נגעו לליבי. קשה היה להישאר חתום לנוכח הבעת הרגשות האותנטית של האיש, שעם רקע וכישרון כמו שלו יכול להצליח בתחומים רבים, ועדיין כואב מאוד את העובדה שיותר לא יוכל לרוץ על הדשא ולבעוט בכדור.
נותר רק לאחל לגרשון המון בריאות, ולהביע תקווה שנראה אותו משתלב בתפקיד כזה או אחר בבית"ר, אולי אפילו לצדו של איציק קורנפיין. בהרבה מובנים יש דמיון רב בין השניים. כמו קורנפיין, גרשון הוא בדיוק האישיות שבית"ר ירושלים צריכה להראות כפנים החדשות שלה, ואני משוכנע שתוכל להיות לו תרומה לא מבוטלת למערכת שלנו. בהנחה שבהפועל הוא שרוף, ההפסד שלהם יכול, כמו תמיד, להיות הרווח שלנו.