קטגוריות
LOW פוסט בבל כל הרשימות נשמת כל חי

זבל בעטיפה מרשרשת (גמר ה- NBA)

סיקרן אותי לא מזמן לדעת מה המשמעות המקורית של המונח "קפיטליזם" השגור בפינו לתיאור שיטת הסדר חברתי-כלכלי והתרבות הנהוגה במערב. גיליתי שהמונח הנ"ל מגיע מהמילה Capital שזה בעברית מעט מסורבלת "גדול" או "נאדר". כמו כן למדתי ש"קפטליזם" משמעותו האדרת "האינדבדואל"- ה"אני" או ה"אגו" בשפתו של פרויד. בפסיכולוגיה החברתית מקובל לחשוב שהשיטה הקפיטלסטית נועדה להעצים את הערך העצמי של הפרט מתוך הנחה (שגוייה) שאדם בעל דימוי עצמי גבוה ישמש כאזרח טוב ופרודוקטיבי. לעומתו, זה בעל הערך העצמי הנמוך עלול להוות סכנה משום שהוא עלול הפנות את תסכולו האישי החוצה, כלפי החברה, בצורה של אלימות או התנהגות אנטי-חברתית אחרת. בכדי למנוע זאת ולשמר את הסדר החברתי אמריקה מוכרת את האשלייה שכל אחד יכול להיות סיפור הצלחה- זוהי תמצית "החלום האמריקאי". אז למה כ"כ הרבה אמריקאים הולכים לפסיכולג? כנראה בגלל שבחיים זה לא עובד ככה, לא כל אחד יכול להיות הטוב ביותר. וכשהאמת המרה מכה בהם בפרצוף, אי שם בין גיל שלושים לארבעים, הם צריכים מישהו שילטף להם את האגו הפגוע.

סדרת הגמר של ה-NBA שתיפתח הלילה היא מראה מצויינת לנרטיב הזה כששני הקבוצות שיתחרו בסדרה הם "הקפיטל" במיטבו. מצד אחד ה"סלטיקוס": קבוצה שהיא במוצהר אוסף של "כוכבי על" יותר מאשר קבוצה. מצד שני הלייקרס: קבוצה שעם כל הכבוד לפאו גאסול ולאמאר אודום היא קבוצה של "כוכב על" אחד- קובי בראיינט. גם הכדורסל שמשוחק כיום ב-NBA הוא כזה שמבליט את האינדבדואל: נעדר הגנה איזורית או תרגילי התקפה מתוחכמים- פעולות שדורשות תיאום בין כל שחקני הקבוצה. למעשה התקפה אופיינית ב- NBA נראית בערך כך: ה-"כוכב" (בראיינט/גארנט/ג'יימס) מקבל את הכדור, מקפיץ חמש-עשר שניות ואז מוריד את הראש ונכנס לתוך היער שמתחת לסל. ברב המקרים זה מסתיים בהחטאה, עבירה או איבוד. את המקרים המעטים שבהם הכדור נכנס באורח פלא לסל מפמפמים לנו בתקצירי ההיי-לייטס שמטרתם למכור את האשלייה שכך נראה הכדורסל במיטבו. ובכן, אני לא מתיימר להיות מבין גדול בכדורסל, אבל גם בעין בלתי מזויינת אפשר לראות שמדובר בגניבת דעת. האמת היא כזו: הכדורסל שמשחקים ב- NBA הוא כדורסל טפשי, שכונתי ומפוזר! יצא לי לראות משהו כמו ששה-שבעה משחקים בפליי-אוף הנוכחי ועדיין לא זיהיתי תרגיל התקפה מסודר אחד לרפואה…

לאמריקאים זה לא מפריע, להיפך, הם מתים על זה! תנו להם הטבעה של לברון על הראש של שניים-שלושה שחקנים והם יתפייטו עליה חודשים. אם הייתים שואלים את דיויד שטרן מבחינתו שאת סדרת הגמר ישחקו קובי בראיינט מול קווין גארנט, עד עשרים ואחת, אחד על אחד בחצר האחורית.
לאנשי השיווק של הליגה זה עוזר לשווק את תדמית "גיבורי העל" ולקליינטים שלהם זה מספק את הצורך הילדותי להזהות עם "סופר-מן" אנושי כאילו החיים הם הפקה הוליוודית אחת גדולה. ה- NBA הוא הצגה, כמו ה-WWE (שבימים שלי עוד היה WWF) כולם יודעים שזה לא אמיתי אבל כולם משתפים פעולה. אין זה פלא ששחקני NBA גדולים שהגיעו לאירופה (ווילקינס, צ'יימברס) היו נראים מגוחכים. אין זה פלא ששחקני על באירופה כמו שאראס ופארקר לא מוצאים את מקומם ב"ליגה הטובה בעולם". מדובר פשוט במשחק אחר.

הבעייה מתחילח ברגע שהאמריקאים וחסידיהם בתפוצות מנסים למכור לנו את ההצגה הזו "כדבר האמיתי". הדבר האמיתי הוא כדורסל אינטלגנטי ומורכב שמשלב אלמנטים של חשיבה וראיית משחק, טקטיקה ואטסטרטגייה, כמו זה של המאמנים גדולים באירופה: כאוברדוביץ', מסינה ופיני גרשון. הדבר האמיתי הוא שבחיים יש מנצחים ומפסידים, ורק אחד יכול להיות מספר 1. כל השאר, ז"א אומרת אנחנו, צריכים לשאוף להיות המשה כהן מפ"ת הכי טוב שמשה כהן מפ"ת יכול להיות.

אז האמריקאים קיבלו מה שהם רצו: גמר בין סלטיקס ללייקרס- זה יהיה אירוע נוצץ ומרהיב כמיטב המסורת האמריקאית, אבל זה לא יהיה ספורט.

ולמרות זאת אני אישית אעקוב בעניין רב אחרי הסדרה מהסיבה שאחרי שנים ארוכות הקבוצה אותה אהדתי בנעוריי, בוסטון סלטיקס, חוזרת לסדרת הגמר. בימים כתיקונם קבוצות "גלקטיקוס" למינם הם מאוד לא כוס התה שלי, אבל מכיוון שכבר אמרנו שלא בספורט אמיתי עסקינן, אני אעודד בלב שלם את הסלטיקס מהבוסטון בתקווה שכמו אז בשנות ה-80' יסתמו את הפה לשחצנים האלה מ- ל.א.!

"גשם באלפסי" בפייסבוק 

עידכונים בדוא"ל, RSS ופידים נוספים

15 תגובות על “זבל בעטיפה מרשרשת (גמר ה- NBA)”

קודם כל אני מצטער מראש על כל מני דברים שיזרקו פה לאויר אני אשתדל להיות ענייני…
כנראה ש…
א. לא ראית את הלייקרס משתקים את ג'ינובילי במשך סדרה שלמה (חוץ ממשחק אחד) ואת התקפת המשולש המתוחכמת שגורמת לכל היתרונות של השחקנים שלה לצאת החוצה.
ב. לא ראית אפילו התקפה אחת של סאן אנטוניו שעושה דברים כ"כ יותר חכמים ממה שעושים באירופה.
ג. לא ראית את דטרויט חונקים קבוצות בצורה מעוררת התפעלות.
ד. אתה לא מעריך את היכולת הפנומנלית של שחקן לקחת על עצמו את עתידה של כל הקבוצה + האוהדים שלה ולזרוק את הזריקה המכרעת כל פעם מחדש, וזה יש רק ב NBA.
ה. אתה לא כ"כ מבין שסדרה מוציאה את המיטב שאפשר בקרב בין שתי קבוצות ורק ב NBA אפשר לראות סדרה כמו שצריך.
ו. אתה מרשה לעצמך לפסול את הכדורסל המרהיב ביותר שנצפה ב NBA (לפחות במערב) על סמך 5-6 משחקים בפילאוף – תן לי לנחש סלטיקס…
ז. אתה תאכל את הכובע לאחר סדרת כדורסל שתדובר לדורות בשל איכות המשחק, קרב המוחות, ורמת המנטליות הגבוהה שתופגן במהלך 6 המשחקים הקרובים.
ח. הלייקרס ינצחו 4:2 (זה לא כנראה)

RS: צודק כמובן, תיקנתי. (מרב סופרסטארים שרבבתי גם אני איזה "סופר" אחד איפה שלא צריך…)

פילוסוף:
הדוגמאות של סן-אנטוניו ודטרויט הם מצוינות שלמעשה מחזקות את הטענה שלי:
אכן מדובר בקבוצות אינטלגנטיות יחסית שמשחקות כדורסל קבוצתי, אבל ב-NBA זה לא מוכר ולכן הם הפסידו לליקרס והסלטיקס שהן קבוצות הרבה פחות טובות כקבוצה אבל יש להם כוכבים יותר גדולים. לכן גם הקבוצות האלה מאוד לא פופלאריות באמריקה וסדרות הגמר בהן השתתפו היו נטולות עניין.

פיל ג'קסון הוא אכן מאמן כדורסל מבריק ואישיות מרשימה אולם התקפה המשולש שלו נראית לי כמו עוד המצאה יחצני"ת של האמריקאים. מה שבטוח קרב מוחות לא יהיה לו בסדרה הנוכחית פשוט משום שמולו לא מתייצב שום מוח גדול.. לצערי, כאוהד סלטיקס, אין לי אלא להודות שדוק ריברס הוא חסר מושג.

הלייקרס קבוצה יותר טובה אבל יתרון הביתיות יהיה משמעותי, קח גם בחשבון שבשיטת שמשחקים בגמר (2:3:2) הוא הופך להיות עוד יותר משמעותי. אם לא תנצחו את אחד משני המשחקים הראשונים אנחנו ניקח את הסדרה. אולי אפילו בתוצאה שניבאת :)

הקבוצתיות של הלייקרס החלה כשגאסול הצטרף. בכלל, כמעט בכל קבוצות ה-NBA אין שיטה ואם משחקים קבוצתי זה רק בגלל שיש את השחקנים המתאימים. הקבוצה השיטתית ביותר היא סן-אנטוניו ולכן היא הדומיננטית ביותר בעשור האחרון. קובי לא היה חולם למסור אם לא היה לו את גאסול ואודום. כמו כן, ההתקפה של הסלטיקס היא שיא הגועל. אני גם טוען שפיניקס המהוללת היתה פארסה אחת גדולה ותלויה לחלוטין בסטיב נאש ובריצה מהירה.
איך אמר פעם מישהו: "ב-NBA משחקים השחקנים הכי טובים את הכדורסל הכי רע".

חוץ מזה, איפה היה ה-NBA בלי כל הזרים שהצטרפו מאירופה. אם יש קבוצתיות אז זה בגללם. את שוק המאמנים האמריקאים מפחדים לפתוח כי גם אז יגלו שהמוחות הטובים ביותר הם מאירופה.

RS יפה אמרת.

בינתיים התחילה הסדרה וכצפוי היה לנו כדורסל פתאטי אבל יופי של דרמה!
הברך של פול פירס יכולה להפוך לברך הכי מפורסמת בהיסטוריה של הכדורסל עם הסלטיקס ינצחו את הסדרה… כשהוא נפל לרצפה נהיה לי חושך בעיניים וחשבתי שהכל נגמר, עלו לי לראש פלאשבקים מהפציעה של פפי באוסישקין ב- 95'…
החזרה שלו למגרש היתה כמו בסרט הוליוודי, אני כמעט חושש שמישהו שם ביים את כל הסיפור… בכל מקרה הסדרה הזו תקום ותיפול על הכוכבים: בינתיים בראיינט היה בינוני ופירס גדול וזה אחת-אפס לנו!

גארנט היה ענק. אנשים לא תופסים עד כמה. המהלך שלו שבו הוא הציל כדור אבוד מהחצי ושהסתיימה בסל היא מהלך של מומנטום. גארנט הוא אולי ההשחור האמריקאי הכי אירופאי במשחק שלו. כנראה שזה בגלל שהוא לא עבר בקולג'ים שילמדו אותו את השיטה הקפיטליסטית בכדורסל.
אני יודע שזה נשמע כמו אוקסימורון, אבל דווקא הקולג'ים "הקבוצתיים" הם אלו שמחזקים את חוסר השיטתיות של ה-NBA. מאז ימי דין סמית' ולארי בראון לא היתה ממש שיטתיות ב- 90% מהקולג'ים. גארנט דווקא משום שפסח על הקולג'ים הוא שחקן יותר ריאליסטי ופחות גנדרן ורהבתן.
יש כתבים מפורסמים של הפילוסוף בודריאר על דיסנילנד האמריקני. ההשוואה שהוא עושה מקבילה להשוואה שאני עשיתי.

RS, תודה על התגובות המפורטות ומאירות העיניים!

לענייננו:
ממה שאני ראיתי גארנט דווקא היה חלש מאוד ולא הפסיק להחטיא ברבע הרביעי, מה שלא הפריע לו להמשיך ולקחת זריקות לא קשורות.
מה שכן המהלך של המלת החצי היה ענק, אולי המהלך של המשחק יחד עם שתי השלשות הרצופות של פירס.
גם בראיינט אם אני לא טועה פסח על הקולג'ים אבל בהחלט לא עונה להגדרה של "לא נהנתן ורהבתן"… אני דווקא חושב שזה ששחקנים מגיעים כיום לליגה אחרי רק שנה, אם בכלל, בקולג' היא אחת הסיבות לכדורסל שאחנו רואים.

נשמע לי מרתק לקרוא את הפילוסוף הצרפתי שציינת, יש אפשרות למקור כלשהו?

תחפש בגוגל או בויקיפדיה "בודריאר" אבל עדיף את המקורות בשפה האנגלית.

לא אמרתי שכל מי שפסח על הקולג'ים הוא כמו גארנט, אבל גארנט הוא האפור מכולם – ואני אומר זאת בחיבה יתרה. השיחה שהראו במחצית שלו עם ביל ראסל שיקפה זאת מאוד.

הקולג'ים קיימים כדי להזכיר לאמריקאים, שהנה, כאן משחקים "קבוצתי" וב-NBA לא. זהו מיתוס. כל דרך החיים האמריקאית היא אינדיבידואליות קיצונית שמנותקת מהמציאות. הקולג'ים נמצאים שם כדי לרכך את זה קצת.
גארנט, דווקא הוא, מראה לעיתים קרובות שליטה ביסודות המשחק ובמה שנקרא help & recover הרבה יותר טוב מכל שחקן אחר. אין לו איזה move בולט או מהלך יוקרתי. אם היה לגארנט מאמן כמו דיוויד בלאט אז הוא היה עוד הרבה יותר טוב. תראה מה בלאט הוציא מקירילינקו באליפות אירופה האחרונה ומה ג'רי סלואן מוציא ממנו ביוטה. גארנט וקירילנקו דומים מאוד במשחקם גם אם לא בעמדה שהם משחקים – שניהם חייבים להימדד לפי איכות במדדים רבים ולא הצטיינות במדד אחד. אפשר אף להגיד ששניהם שחקנים שעושים דברים שלא נרשמים בסטטיסטיקה, אך גארנט מספיק מפלצתי ושואו-מן כדי שבכל זאת הוא יהיה סטאר בארה"ב.

דוגמא טובה נוספת היא אנתוני פארקר, שמי שראה את משחקיו בטורונטו יודע איזה עוול ענק עושה לו סם מיצ'ל בכך שהפך אותו לקלעי ותו לא. הוא גם משחוק השחקנים שהזכרתי למעלה וכך גם טיישון פרינס. לארי בראון שהוא אחד מהמאמנים ה"אמיתיים" היחידים ב-NBA ידע להפיק הרבה דברים מפרינס. לא פלא שקשה לבראון למצוא משרה ב-NBA – שאל את שימי ריגר.

גם שאראס ומה שעשה לו ריק קרלייל (אם אינני טועה) יכול היכנס לרשימה הזו.

בכלל, אני לא ממש נסחף עם הטרנד שה-NBA מרוקן את אירופה מכדורסלנים טובים משום שהרבה מאוד מהאירפואים שנמצאים ב-NBA מתאימים לסגנון המשחק האינדבדואלי שקיים שם וספק גדול אם היו הופכים לכוכבים גדולים באירופה (נוביצקי).

הבעייה של הכדורסל האירופי כיום זה שהוא מנסה לחכות את ה-NBA בסגנון המשחק וכך יוצא שקבוצה נעדרת כל אינטלגנציה כמו מכבי ת"א מגיעה לגמר היורוליג. במקום זה טוב היו עושים באירופה אם היו משמרים את הכדורסל האירופי הישן והטוב של ספליט וציבונה ובכך מציגים אלטרנטיבה אמיתית ל-NBA עבור מי שרוצה לראות כדורסל "אמיתי".

דבר יותר מדויק הוא שמדובר בתהליך של "גם וגם". גם אירופה לוקחת מהאמריקאים ולהפך, ולראייה – ההיתר לשמור איזורית, אך השימוש המוגבל מאודל של האמריקאים שפילוסופית אינם מאמינים בהגנה כזו, כי הם אינם מאמינים בפילוסופיית החיים שמאחורי ההגנה האיזורית, כמו ערבות הדדית, סולידריות וכיוצא בזה.
מנגד, אתה רואה קבוצות של "רוח" כמו מכבי המגעילה של השנה האחרונה שמזכירות מאוד קבוצות אמריקאיות שמצליחות בעקבות עוצמה פיזית ולחימה, אך לאורך זמן נכשלות – כפי שהעידה האין-אליפות בארץ. ולמי? לקבוצה סופר-אינדיבידואליסטית עוד יותר ממנה אבל גם עם "רוח" ולחימה הרבה יותר גדולות, בקיצור, מכבי של השנה היא פיקציה גלובלית ואקלקטית.

יש תהליך של חזרה לקבוצתיות באירופה אבל הוא מובן לא נכון – כהסתמכות מוגזמת על קליעה לשלוש נקודות, קרי, הבנה שגויה של המודל היוגוסלבי. דווקא מכבי של גרשון היתה האבולוציה של ספליט הישנה.

יש צורך להפסיק להתאבל ולהתחיל לבנות דברים חדשים ברוח הקבוצתיות האירופאית הידועה, והדבר יכול להיות גם בשילוב של אמריקאים סטייל פארקר, לנגדון או ואנטרפול. כבר לא משנה מי האנשים אלא מה משחקים. זו הגלובליזציה.

קצת נתונים מהמשחק האחרון: 9 מ- 26 מהשדה לבראיינט. כנראה שהדיבורים על קבוצתיות היו מוקדמים וכשזה מגיע לזמן אמת רואים איפה הקבוצתיות ואיפה קובי – הקבוצתיות ממנו והלאה.

RS קובי בריאנט צריך לזרוק – גם השחקן הקבוצתי ביותר שמגיע לזריקות חופשיות זורק (אם הוא שחקן טוב) וזה מה שקרה, שים לב שהוא גם מסר 6 אסיסטים – והוא חיפש את המסירה מתי שרק היה יכול (גאסול נהנה מאוד).
בריאנט לא יתן שני משחקים רעים בסדרה ולכן אני מעודד מאוד.
מצד אחד פירס נכנס לזון וגארנט היה ענק בחצי הראשון – אחוזי ג'אמפ מדהימים – וגם אלן נתן מה שיכול ואפילו קאסל ורונדו שיחקו לא רע. ובצד שלנו רק פישר בא לעבוד וגאסול היה סביר ובכל זאת, בלי כמה מהלכי מומנטם היינו מנצחים את המשחק בקלות.

משחק 2 יהיה סיפור אחר. ג'קסון יחנוק את גארנט, קובי לא יחטיא כמו טירון (ממש כמו טירון), ונקבל קצת יותר מהספסל המצוין, שהביטחון שלו נבנה כ"כ יפה ע"י המוח הגאוני של ג'קסון – למי שלא שם לב בפיגור של 8 ברבע הרביעי הוא הוציא את קובי פישר ואודום ועמד עם החמישיה השניה על המגרש… פשוט אמר להם אני סומך עליכם והם צמצמו עד ל 2.
בקיצור אין לכם סיכוי!
לכן אני חוזר להימור המקורי 4:2 לליקרס.

קובי לא צריך לזרוק עם שניים עליו, פשוט לא! זה מה שלא עושים בספורט קבוצתי. הבעיה היא שהם כל-כך מכוונים סטארים שם שזה מפחיד. אם אני הסלטיקס אני ממשיך בטריפל טים עד שיצא עשן. קובי את הנזק יעשה כי את המכסה שלו הוא חייב גם אם זה פוגע בקבוצה שלו.

סגור לתגובות.